לפרשת ההתיישבות בגוש עציון לפני קום המדינה, ללחימה שם ולנפילת ארבעת יישוביו ערב ההכרזה על הקמת המדינה נודע מקום מיוחד באתוס הציוני ועוד יותר באתוס הציוני־דתי. גורמים מגוונים הביאו לכך ובהם האסונות הכרוכים בהגנה על גוש עציון: שיירת הל"ה, שיירת העשרה ושיירת נבי דניאל. לאלה יש להוסיף את הקרב ההירואי בד' באייר תש"ח ואת 250 החללים, את ההליכה בשבי, ולצד אחר את סיפור הנשים והילדים במנזר רטיסבון בירושלים ואחר כך בגבעת עלייה ביפו, ועוד ועוד.
אין פלא אפוא שכבר בתש"ט יצא לאור בהוצאת "מערכות" של משרד הביטחון הספר "מעוז עציון", ובו שני חלקים: עדות המערכה שכתב א' טריינין (לימים האלוף אברהם טמיר. נ"א); לוחמים בתיל מאת א' אופק, הוא הסופר הידוע אוריאל אופק. בראש הספר ארבעה עמודי הקדמה מאת אלוף יגאל ידין, אשר תפקד אז כרמטכ"ל בפועל בשל מחלתו של הרמטכ"ל יעקב דורי. בתשי"ז יצא לאור "גוש עציון במלחמתו" שערך דב קנוהל, ומאז הספר משמש נדבך חיוני בלימוד פרשת הגוש ומורשתו.
בחלוף שבעים שנה רואה אור ספר קטן ומרתק, הקורע צוהר אל עולמם של שניים: יעקב אדלשטיין (אבן־חן), מחברי כפר עציון שנשבה, ובהמשך היה לאיש ספר מובהק ואף ערך במשך שנים את כתב העת "מבוע"; ואביו, הרב יצחק אדלשטיין. שניהם כתבו יומנים בזמן השבי, בלא שהאחד יֵדע על יומנו של האחר.
עצב טמיר מרטיט
יעקב וחברו יצ'[חק] נשבו בהיותם מנותקים מחבריהם הלוחמים, עת שהו בעמדה מחוץ לכפר עציון. הערבי ששבה אותם הציל את חייהם וגונן עליהם בגופו עד שמסרם בידי חיילי הלגיון הירדני. בשיר שכתב יעקב כעבור שנים והוא מובא בתחילת הספר (עמ' 9־12) הכריז לקראת סופו: "וָאֺמַר: לא זקן ולא ערבי, / זה היה אליהו הנביא". בראש הספר סקירתו של יוחנן בן־יעקב, מילדי הכפר ומבכירי חוקרי תולדותיו – "סיפורו של כפר עציון" (עמ' 15־25).
העמודים הראשונים ביומנו של יעקב כתובים כולם בגוף ראשון מדברים, ומביעים היטב את תודעת היחד שאפיינה את החינוך הממוסד (בתי הספר) והבלתי־ממוסד (תנועות הנוער והמחתרות) באותם הימים. בלשון נמלצת אך מתוך מודעות עצמית מרשימה הוא מתאר את מצב הפוסט טראומה שאפיין אותם בימים הראשונים: "עצב טמיר מרטיט את כל איברי הגוף, חוטי שיחה רפויה מתקשרים בינינו. עוד האסון טרי מדי שנוכל לגעת בו" (עמ' 36). ועם זאת היו מפוכחים מספיק כדי לתאם גרסאות: "מתוך חשש לחקירה קבענו בינינו נקודות מסוימות בכדי שיתאימו תשובתנו" (כך! עמ' 37). גם בתנאי חוסר האונים בשבי מילאה תודעת השליחות תפקיד מכריע בעיצוב הזיכרון: "כל מה שעבר עלינו עתה דורש את פירוקו. נדמה כאילו נשארנו עדים אחרונים בכדי לרשום את הזוועה" (עמ' 38).
בהגיעם לזרקא שבצפון ירדן נחקרו שוב, וכעבור חצי שעה הניחו להם החוקרים. "הם לא יודעים מה לשאול, אמרתי ליצחק. במשך כל החקירות, כאשר נשאלנו היכן נשבינו לא אמרנו כי היינו בכפר עציון. סברנו שהם לא ירצו להשאיר עדים לטבח. לכן אמרנו כי היינו בעמדה מחוץ לכפר, וכאשר העמדה נהרסה הסתתרנו בשדה ושם נתפסנו לאחר הקרב. זו הייתה גרסה שנרשמה בכל החקירות. מבלי שנתאם בינינו, חזרנו עליה בכל חקירה" (עמ' 51).
בזרקא חָבְרו אל שאר השבויות והשבויים. מאחר שהשניים נשבו בנפרד משאר לוחמי הגוש, שמותיהם לא נמצאו ברשימות השבויים ונחשבו נעדרים. רק בערב חג השבועות, לאחר חודש של אי ידיעה, התברר להורי יעקב שבנם בין החיים.
טרגדיה נוראה ומחדל
שונה מיומן הבן יומן האב. הקטע הראשון המובא ממנו נושא את התאריך "י"ד אדר ב תש"ו ובהצטרף יעקב לקיבוץ כ.ע. [=כפר עציון]". בעצם, אין זה קטע יומן רגיל אלא דברים המופנים אל הבן והמנוסחים בלשון נמלצת ונרגשת. האב ראה בהצטרפות בנו לכפר עציון מעשה של גאולת נפשו של היחיד: "ואף אדע כי שלמו ימי ייסוריך ומעתה שלום ושלווה ישיגוך. יומם השמש לא יככה וירח בלילה, ושמחת עולם על ראשך תנוח" (עמ' 75).
כנגד הממד האישי והאינטימי שבין אב לבן, בוקעת התודעה ההיסטורית הגדולה בדברים שכתב כעבור עשרה ימים, אף הם ממוענים אל יעקב: "בני, קח מאבני המקום ושים מראשותיך ושכב במקום ההוא ולאור הירח המכופף חפש את שבילו של אבינו יעקב ההולך מבאר שבע חרנה ולך בעקבותיו / וקח עפר קדושינו מכבשני טרבלינקה ושים על ראשך וזעק בדממה הדחוסה: ראה, אבי, שש מליונות (כך!) מבניך נשרפו בכבשני האש ואני נותרתי אחד מעיר ואבוא אל המקום הזה להיאחז בארץ הקודש ולהעניק את מיטב כוחותיי ואת לשד נעוריי לבנות ולהיבנות" (עמ' 76).
ככל שנקף הזמן רבו חרדותיו של האב לבנו. המצור על הגוש, נפילת הל"ה ולכידת שיירת העשרה ושיירת נבי דניאל העצימו את החרדות ולמקצתן נתן ביטוי ביומנו. ביום שישי שבו נפל הגוש ובערבו הכריז דוד בן־גוריון על הקמת המדינה כתב: "איני אוכל ואיני ישן… הדחליל של כפר עציון. הטרגדיה הנוראה הזאת באשמת הסוכנות. / בכפר עציון יש ג' סוגים: הרוגים, פצועים ושבויים" (עמ' 90). כזכור, מאז נחשב יעקב לנעדר ואביו הרב ייסר את עצמו בלשון קשה על שלא מנע באופן פעיל את המשך שהותו בכפר עציון. כך למשל: "הֶחטאתי בזה ששלחתי את בני לכפר עציון? עם פרוץ המאורעות ניסיתי להביאו ירושלימה ללא הצלחה. אפשר שהייתי צריך לסכן את נפשי לשם זה" (עמ' 98).
בהמשך הוכיח את עצמו על שלא נקט צעד ממשי כלפי כל בני המקום: "אילו הייתי משתדל במרץ רב שעה שמתיישבי כפר עציון היו בחיים, אפשר שהייתי מצליח להצילם" (עמ' 103). עוד נקט לשון חריפה ובוטה עוד יותר: "דברים נוראים אירעו בכפר עציון והכול באשמת המזרחי והסוכנות. נשכח את זה! ומעכשיו עלינו להיזהר בפני הכנופיה של המזרחי והסוכנות, המפקירים את דמי ילדינו" (עמ' 106). בדפים הבאים, לצד הביקורת הנוקבת על מעשי הסוכנות ומחדליה, יש הד למאמצים חוזרים ונשנים לפדיון השבויים בעיקר באמצעות הרב הרצוג, הרב הראשי באותם הימים.
סמוך לשחרור השבויים כתב: "זוהי כבר השגיאה השנייה שעשיתי. / ושוב האנוכיות: הלא רבים הם מטובי בנינו הסובלים שמה… אילו הייתי אני במחנה השבויים, הייתי בוחר להיות האחרון לשחרור, כי לא יכולתי להשאיר שמה שבויים וללכת לבדי לחופש" (עמ' 123).
* * *
יומן הוא סוגה ספרותית בעלת תווי פנים ייחודיים. כשמנהיג כותב יומן קל לשער שבעתיד ירצה לפרסמו. אין אלה פני הדברים כשמדובר ביומן של אדם פרטי. ההחלטה של בני המשפחה לפרסם ברבים קטעים מיומני האב ובנו היא החלטה אמיצה וראויה. הקולות הבוקעים מן הספר חשובים, שכן הם חושפים היבטים שעד כה לא נדונו ברבים. יש בהם תרומה איכותית להרחבה והעמקה של הדיון בחוסן החברתי של בני היישוב בארץ לקראת הקמת המדינה ובמהלך מלחמת העצמאות. יומן האב מאפשר הצצה לנפש גדולה ומורכבת, המתמודדת עם כוחות מנוגדים בתוכה ונותנת להם ביטוי ספרותי מרשים בכנותו וביושרו.
חבל שאין בספר כל הסבר מה שיעור החלק המתפרסם מתוך היומנים בשלמותם ומה היו שיקולי העריכה. הגהה קפדנית הייתה מיטיבה עם הספר היפה והמרגש הזה. הספר ניתן לרכישה באתר ההנצחה בכפר עציון (או: אלחנן אבן חן 050-6758295).
ללכת שבי אחריך
יומני המלחמה והשבי ממלחמת העצמאות של יעקב אבן־חן (אדלשטיין) ואביו הרב יצחק אדלשטיין
עורך: יואב איתמר
כתב, תשע"ט, 137 עמ'
