דוקטור, תציל אותי // אסי גל / 42 / +2
הילד שלי שוכב על מיטה, רופא מרדים שם לו מסכה על הפנים. הוא נאבק ואני מחזיק אותו בכוח, מנסה להגיד לו שהכול בסדר בזמן שהוא בוכה. שנייה לפני עוד החזקתי אותו בידיים, ניסיתי להצחיק אותו בעודי נלחם בדמעות שלא יצאו כדי שהוא לא ייבהל מהחדר המפחיד. אחרי ההרדמה והבכי הרופא יוצא איתי ונותן חיבוק צידי, "גם אני אבא", הוא אומר.
אנחנו פה לניתוח הרחבת אגן כליה, שיבוצע בידי רובוט שיעשה חור בבטן, ישלח זרוע עדינה פנימה וינסה לתקן את הנזק. כבר כשהיה בבטן ידענו שאגן הכליה מורחב, ושנצטרך ניתוח בגיל שנה. עברה שנה.
בחדר ההכנה הביאו לנו בגדים של חדר ניתוח, הסבירו לנו עוד קצת ואמרו לנו לחכות. בינתיים אני מחפש במה להתעסק, מזיז כפתורים ופותח ברזים שמחוברים לקירות בחדר. כנראה לא כדאי, כי זה בית חולים ויש מצב שדברים שמחוברים לקיר הם חשובים, אבל אני רק רוצה להעביר זמן ולא לחשוב על כלום.
הרופא אומר שאין סיבה לדאוג, ושזה ייקח כשלוש שעות. הזמן עובר ולא קוראים לנו ואני נשען על הקיר כמו ג'ורג' קלוני באי־אר, ובוכה. הרופא יוצא, מסביר שהזמן אף פעם לא מדויק ושהכול בסדר. “למה כל כך דאגת?" הוא שואל. עכשיו הוא כבר לא אבא כמוני. עכשיו ברור לו שהגזמתי. יאללה, לך חפש, יא רופא דמיקולו. אפילו לא ניתחת לבד, מה אתה משוויץ? אולי הרופא־רובוט בכלל צריך לצאת להחזיק לי את היד.
והנה הילד המתוק שלי עדיין מורדם. עוד מעט הוא יקום ואני אחייך אליו. מקווה שלעולם לא יזכור שהחזקתי אותו נגד רצונו. ואם כן, שידע שזה ניתוח כליה ולא הייתה ברירה. מישהו היה צריך להיכנס איתו וזה חייב להיות האבא. המין החזק וכל זה.
אבאל'ה, בוא
גיבור, יש לך טראומה מחיתולים מלאים בהפתעות? בוא, אם עברת טירונות 02 יש לך כל ההכשרה שאתה צריך כדי להחליף חיתול צואתי.
אלף לילה ולילה // מיכאל בוטיר / 32 / 1+
הטראומה הראשונה שלי כאב טרי, הייתה הלילה הראשון בבית עם הילד. את הלידה והברית אני משאיר מחוץ למשוואה, אבל כנראה בגלל שלא הייתי הקליינט.
ההנחיה הגנרית מבית החולים הייתה שהילד צריך לאכול כל שלוש שעות, וכשהוא התחיל לבכות אחרי שעתיים, כאבא צעיר ונאיבי ניסיתי לכדרר אותו עוד שעה על הידיים עד לתום הזמן החוקי. הוא צרח, גִזגז, לא רצה לישון ובהליכות הלוך־חזור ברחבי הבית החשוך הבנתי בצער שכך ייראו מעתה חיי. זה היה נורא. הסתובבתי איתו בבית בלי לדעת מה אני עושה, והדבר היחיד שהחזיק אותי שפוי היה העובדה שהבנתי שאיכשהו אני עדיין שפוי, וצובר נקודות גבורה אצל האישה המותשת.
מבעד לבכי ולחוסר האונים (גם הילד היה די נסער), אט־אט חלחלה ההבנה שהשמיים לא נופלים, וזה למרות שלא היה לי מושג מה אני עושה. זו הייתה באמת אחת הפעמים הראשונות בחיי שבכלל החזקתי תינוק, כשבמשך יותר משלושים שנה די התעלמתי מקיומן של הבריות האלה. מאותו אינצידנט הוספתי לפחד במשך כחודשיים ממה שהלילה יביא עמו, שכן הלילה הוא אפל, מלא אימה ועוד רפרנס גנרי מהסדרה ההיא ש"לא ראיתם".
לאחר כמה שבועות הגזים נרגעו (וגם הבטן של הילד הסתדרה), הרגלי האכילה התיישרו והלילה קיבל צורה ברורה שאפשר להתמודד איתה. אבל כמו שפעם אמרו לי, עם חיוך מתפז"ם כמובן: "ילדים קטנים, צרות קטנות. ילדים גדולים, צרות גדולות".
אז הצרות בהתחלה היו כי רע לו, אבל עכשיו, בגיל עשרה חודשים, הוא בטוב, מגלה עולם חדש של משטחים שאפשר ללקק, שערות שאפשר למשוך, פינות אפלות שאפשר לזחול לעברן ושפיצים שאפשר לנגח – וזה כבר הרבה יותר קשה.
