דקות ארוכות ביליתי בגלישה ברשת, בניסיון לברר מיהו ג'ורג' וזלמן שעל שמו נקראת יצירת המחול הראשונה מבין שלוש במופע האחרון של אנסמבל בת־שבע, הלהקה הצעירה. לאחר ניסיונות באנגלית ובעברית שלא הובילו לאישיות המסתורית, ניסיתי גישה אחרת, הקלדתי george and zalman – והגעתי לאתר של בת־שבע באנגלית. האות ו"ו, מתברר, הייתה ו"ו החיבור. אך הגילוי לא עזר לי להבין את הקשר בין היצירה ובין שמה. מלבד יצירה זו של אוהד נהרין, שעלתה לראשונה ב־2006, הועלו בערב האחרון של הלהקה גם עבודה נוספת מאת נהרין – "חלב שחור" מ־1985, והעבודה החדשה The Look של הכוריאוגרפית שרון אייל. השידוך בין שלוש היצירות עולה יפה, והוא מייצר תחושה של סיור בעצימות מתגברת בין אפשרויות שונות של מחול, שמסתיים בפיצוץ הבימתי הנהדר שהוא יצירתה של אייל.
ג'ורג' וזלמן (לא יעזור, אני ממשיך לדמיין קשיש חביב במשקפי קרן), היא מעין ניסוי תנועה שעובד דרך הראש. חמש רקדניות במראה קלאסי שמזכירות את הרקדניות של דגה, נעות בתנועות חוזרות לקול קריינית. בכל פעם שמתווספת מילה למשפט המושמע, מתווספת תנועה או מחווה מצד הרקדניות, והמשפט מתחיל מההתחלה, וכך שוב ושוב עד שהקטע המוקרא (שנכתב על ידי מקסים ואראט בהשראת צ'ארלס בוקובסקי) מגיע לסיומו. מעניין אך לא מסעיר.
ב"חלב שחור" קל יותר למצוא את הקשר בין הכותרת ליצירה. האסוציאציה המיידית היא ל"פוגת המוות" של המשורר הרומני־יהודי פאול צלאן. אך לכותרת יש נוכחות פיזית על הבמה בדמות בוץ נוזלי, שבו ימשחו עצמם
הרקדנים – הפעם חמישה גברים. בניגוד ליצירה הראשונה האנליטית, פה ניתן דרור לדמיון. בעזרת התלבושות של רקפת לוי והמוזיקה של פול סמדבק נוצרת פנטזיה מיתולוגית על גבול האוריינטליסטי. היצירה מצליחה להלך על הקו הדק שבין ארכיטיפ לסטריאוטיפ ולצאת מנצחת בכבוד רב בצד הראשון, בזכות התבונה של הכוריאוגרף והכישרון והאתלטיות של הרקדנים. מוטיב נוסף ביצירה הוא משחק בין היחיד לקבוצה – מוטיב שיופיע וירשים ביתר שאת ביצירה של אייל, שמוצגת לאחר הפסקה.
עם פתיחת המסך, לקראת היצירה The Look, נדמה שהחלב השחור עלה על גדותיו וגלש. על הבמה החשוכה ניצבים כל חברי הלהקה במין דבוקה שחורה, ובתנועות קטנטנות כמו בוחנים את סבלנות הקהל. אט־אט התנועות יהפכו לגלים הולכים וגדולים, ועם המוזיקה המקורית של אורי ליכטיק הם יעטפו, ויסחפו, וכמעט יטביעו את הצופים.
ליצירה יש איכויות מהפנטות, אבל אייל לא נותנת לקהל שלה רק להיסחף. כמעט בכל רגע יש רקדן או שניים שחורגים מן השורה, נעים במופגן בצורה שונה מן הלהקה והורסים את ההרמוניה. כך בצד החוויה החושית והרגשית המעוררת, פועל גם הראש, מנתח את היחסים בין היחיד לקבוצה. לפעמים נראה שהחריג שולט בהמון, מכשף אותם, לפעמים נראה שהוא נדחק החוצה. האנרגיות על הבמה הולכות ומתגברות, ובעזרת התאורה של אלון כהן הן הופכות את אולם המופעים למועדון ריקודים שעוטף את הקהל ומעניק לו חוויה מעוררת, מרגשת ומתגמלת.
ג'ורג' וזלמן, חלב שחור, The Look בת–שבע
