את פני המבקרים הרבים המגיעים לתערוכה "עשור לפרס חיים שיף", מקדמת מעין תמונת מחזור – קיר המורכב מדיוקנאות עצמיים של המשתתפים בתערוכה. היום קצת קשה להאמין, אבל עד לא מזמן הם לא היו החבר'ה הכי מקובלים בכיתה. עשרות שנים הבון־טון האמנותי בארץ קצת זלזל באמנות השואפת להעביר אל הבד בדייקנות תמונות מן המציאות. המקום המחודש שתופסת סוגה זו בשנים האחרונות קשור בין היתר לפרס על שם חיים שיף, שהתערוכה חוגגת עשור להיווסדו. את הפרס יזם אספן האמנות דובי שיף לזכר אביו. הזוכה בפרס מקבל מענק של עשרת אלפים דולר, ולא פחות חשוב – תערוכת יחיד במוזיאון תל־אביב. הצפייה בכל 11 הזוכים יחד (בשנת 2012 זכו האמנים אלדר פרבר וסיגל צברי יחדיו), מציגה את העושר ואת מגוון האפשרויות שהכותרת "ציור פיגורטיבי ריאליסטי" מספקת למשתתפים.
הדיוקנאות שהציב האוצר ד"ר דורון לוריא בכניסה מהווים מעין כרטיס ביקור של האמנים השונים, שכל אחד מהם קיבל אזור ליצירתו בתערוכה הגדולה (מעל למאה עבודות). מבין ה־11, שניים מסתתרים. עפר רותם מציג דיוקן עצמי מן הגב, בין צללים של יער חשוך, מה שיכול להשרות אווירה רצינית, אולי דיכאונית – אך מי שיתקרב לציור זה, כמו לעבודות נוספות של האמן המוצגות בתערוכה, יגלה שהנופים האפלים המצוירים בשחור־לבן מורכבים בין היתר מעשרות דמויות קטנטנות. חדי העין יוכלו לזהות בציוריו מחוות ל"הצעקה" של אדוארד מונק ולוואן־גוך, ואפילו צב נינג'ה אחד. היצירה הנוספת היא הדיוקן העצמי של אורית אקטע־הילדסהיים, שמציג שמלת כלה ריקה תלויה על קולב. יחד עם זאת, בשאר הציורים שלה היא נוכחת מאוד בדמותה. מרשים במיוחד הוא דיוקנה העצמי בבגדי כלה תימנייה.
מי שעוד מציב עצמו במרכז יצירתו הוא ליאוניד בלקלב, שמציג מגוון דיוקנאות עצמיים. רק באחד נוסף וגדול הוא מרחיב את היריעה עבור הצופה ומציג את עצמו לצד משפחתו, שבה נגלים ילדיו עטויי הכיפות ואשתו בכיסוי ראש.
בהמשך התערוכה נתקלים בעבודותיה של פאטמה שנאן, שהדימוי החוזר בכל יצירותיה הוא השטיח. שנאן מיטיבה לשלבו בהקשרים שונים בתמונות שיוצרות חוויה מרגשת. שטיח נוסף, מצויר לעילא, יש גם מתחת לדלועים שצייר דוד ניפו. ציוריו מאופיינים בדייקנות מופלאה, שגורמת לצופים לקרב את פניהם לבד הציור ולהתווכח אם מדובר בציור או בצילום (כך גם מול ציוריו של ערן רשף, שבוחר להעתיק בכישרון מרשים גופים תעשייתיים כמו מקררים חלודים או בלוני גז). ניפו גם מחדיר הומור לחלל הגלריה, עם ציור גדול ממדים של גורילה ועם מחוות לתולדות האמנות.
גם אמנון דוד־ער מתכתב עם ההיסטוריה של האמנות, שבה הציור הפיגורטיבי עמד בקדמת הבמה, כשהוא מצייר עצמו כצלוב, או בציור שמזכיר את ה"ממנטו מורי" – ציורים שנושאם המוות הממתין לכולנו, רק שאצלו האפלה מתחלפת עם כחול ניאוני ומבריק של בתי חולים.
עוד בתערוכה – סיגל צברי מציגה נופים וסצנות ביתיות, אלדר פרבר מצייר את נופי הירקון כנוף אנגלי, ומתן בן־כנען מצייר דמויות ישראליות מאוד ומעניק להן כותרות תנ"כיות. כולם מציגים יכולות טכניות מעוררות קנאה וטעם אמנותי מובחן.
בקיר האחרון של התערוכה שוב מוצגים כל המשתתפים יחדיו, ומזמנים מעין משחק. האם אתם כבר מזהים את טביעת האצבע הייחודית של כל אמן?
עשור לפרס חיים שיף לאמנות פיגורטיבית–ריאליסטית, מוזיאון תל–אביב לאמנות
