מרית דנון, בת 69, מתגוררת בירושלים. הייתה מזכירתם האישית של חמישה ראשי ממשלה, כיום מכהנת כיו"ר סניף ירושלים של עמותת "דורות ההמשך ־ לשואה ולגבורה".
זיכרון ילדות תרבותי. חוויית הקריאה וספריית "בית הפועלים" ברחובות. הייתי מחליפה ספר אחר הצהריים, מסיימת את קריאתו בערב ועד למחרת חשה במצוקה נוראה על כך שאין לי מה לקרוא.
יוצר שאת אוהבת במיוחד. סשה ארגוב. מפליאה אותי העובדה שעלה לארץ רק בגיל עשרים והפך לפס הקול של מדינת ישראל. השירים שהלחין ללהקת הנח"ל, לבצל ירוק ולתרנגולים, וכן ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", היו הצלילים של ילדותי ונעוריי. אני מוקסמת מן העובדה שתחת הדמות שנראתה כה מרובעת ואפרורית של קופאי בבנק, הסתתר למעשה גאון מוזיקלי.
דמות שמעניקה לך השראה. אבא שלי, שהיה פמיניסט בכל רמ"ח אבריו ולא ידע שהוא כזה כי לא הכיר את המונח פמיניזם. אצלו זו הייתה תכונה מולדת וטבעית, ובילדותי חשבתי שכל הגברים בעולם דומים לו. שנים רבות אחרי פטירתו, כשהייתי מבקרת במסגרת עבודתי במקלטים לנשים מוכות, הייתי מסוגלת לשמוע אותו לוחש באוזני בזעזוע: "אני לא מסוגל להבין, מי עושה דברים כאלה…"
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה? עם חסיד או חסידת אומות עולם. אני מוכרחה להבין פעם אחת ולתמיד את התופעה הזו, שמישהו מחרף נפשו ומסכן את עצמו ואת בני משפחתו למען הצלת יהודים. אולי שיחה כזו הייתה יכולה לתת מענה לשאלה שמטרידה אותי חיים שלמים: איך אני הייתי מתנהגת בסיטואציה כזו?
עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד? עם איש מקצוע שיודע לתקן חשמל, לקדוח בקיר ולהרכיב בקלילות חלקי ריהוט פשוטים. זה אולי ירפא אותי מתחושת "הנכות הטכנית" שאני חשה תמיד ונוטה ליחס אותה לסוגיה מגדרית. לא מסוגלת להשלים עם העובדה שיש לי בתחום הזה "שתי ידיים שמאליות".
ספר שקראת פעמיים. "מיכאל שלי" של עמוס עוז. קראתי אותו לראשונה בגיל עשרים ופעם שנייה השנה. בקריאה השנייה נוכחתי שלא הבנתי כלום בפעם הראשונה: לא את מורכבות הדמויות, לא את הגיבורה חנה שנראית כסובלת מדיכאון אחרי לידה, ובעיקר לא את ירושלים. כמו כן, לא נתתי אז את הדעת לתופעה של סופר גבר שכותב מתוך הקרביים של אישה.
מי מצחיק אותך? ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל הצליח להצחיק אותי מאוד, למרות שנראה לי שאני אישה חסרת חוש הומור ולא "צחקנית" במיוחד. מאוד אהבתי את ההומור שלו, שהיה ציני וחד, ואת היכולת שלו לצחוק גם על עצמו. כשהייתי מציעה לו משהו מתוק ליד הקפה של אחר הצהריים, היה יכול "לנזוף" בי ולומר: "את רק רוצה שאני אהיה שמן ומכוער" ומיד היה משיב בחיוב להצעה.
מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו. גלידה, מכל סוג שהוא. אף פעם לא אומר "לא" לגלידה. לעיתים, אני מסוגלת לצאת מהבית בחשכת הערב, לבושה בבלויי סמרטוטים של הבית, ולצעוד במרץ אל הפיצוצייה השכונתית כשבליבי תפילה שלא אפגוש איש ממכריי, וזאת אך ורק כדי לספק את תאוות הגלידה שלי שאינה יודעת שובע.
