אורלי אלון–מרגי (56)
מאיפה בארץ: הרצליה איפה בהודו: אורוויל, טאמיל נאדו
פעם שלישית בהודו, 15 שנה עד כה
צונאמי
ב־2001 עברנו לארה"ב בעקבות העבודה של דני, בעלי לשעבר, עם שלושת ילדינו לשלוש שנים. לפני החזרה לארץ החלטנו לטייל שנה בהודו ואז לחזור – דני לראיית חשבון ואני לעבודה סוציאלית. הגענו לאורוויל ושכרנו בית לחודשיים. הילדים היו בני 7, 10 ו־16. בכל בוקר ירדנו לים, הכרנו את הדייגים, ועשינו מעין הום סקולינג. בוקר אחד רצינו לצאת לים כהרגלנו, אבל הבת האמצעית לא רצתה לקום ונשארנו בבית. פתאום הגיעו מבחוץ דיבורים על גל גדול, ואנשים עלו לגג שלנו לראות את הים. יצאנו החוצה, היה בלגן והרגשתי לא בנוח. ואז שמענו מישהו צועק: "גל, גל, תרוצו!", והתחיל צונאמי. היה כאוס, ולא היינו יחד. דני היה עם הבנות, הוא מצא אחת ואת השנייה לא. אחרי זה התברר שמישהו לקח אותה לכביש על אופנוע, אבל אלו היו דקות קשות.
אחרי הסערה
מאוחר יותר התברר שאחת מבנות הקהילה זיהתה שהרחש מהים לא רגיל. היא הזהירה את כולם והם ניצלו, אבל הבתים מקש שהיו על החוף נהרסו. הבית שלנו לא נפגע, כי הוא היה גבוה ועשוי בטון. דני הסיע את הנשים לכפר סמוך כי הייתה שם מכונת כביסה, ובדרך חזרה הייתה תאונה. מישהו שיכור נפל על האופנוע של דני והוא סדק את הרגל והצלעות. כולם דיברו על עוד צונאמי ועל מגפות מהגופות שנשארו במים, אבל לא יכולנו לזוז לשום מקום.
ניסוי
אז החלטנו להישאר לשנה ולהתנדב. הוחלט שאני אלמד נשים לעשות מוצרים מעיסת נייר, ודני ילמד איך בונים עסק. הגיעו הרבה תרומות למקום, למשל גז בישול, אבל במקום להגיע לבתים זה הגיע לגברים, ראשי המשפחה, שמכרו את הגז וקנו אלכוהול. החלטנו שנתרום ידע ולא חומר, כדי שאחרי שנה הם יוכלו להמשיך בלעדינו. ארגון אירי תמך בנו, בתנאי שנלמד חמישים נשים מהקסְטות הכי נמוכות. עשינו ניסוי – שכרנו מקום קטן, ולקחנו עשר נשים בכל פעם. לימדנו אותן קצת אנגלית כדי לקרוא ולכתוב דברים בסיסיים כמו הזמנות.
הקמה
 ואז קרה דבר נפלא: כל הדוגמאות שלי למוצרי עיסת הנייר הלכו לאיבוד. פתאום התחלנו כולנו מאפס, ולא הייתי האדם הלבן שבא עם הידע והחומרים. התחלנו לגלגל מעיתון קנים כמו של במבוק, כדי ליצור סלסילות. לא ידענו יותר, עשינו הכול יחד. הנשים היו רגילות לקבל שכר מינימלי על עבודה קשה, ופתאום הן היו אחראיות, הקימו חברה כשותפות ולא כפועלות. הן גם קיבלו אופניים, וחתמו שהם של החברה – מה שאומר שזה לא יכול ללכת לא לבעל ולא לבן. במושגים שלהן זה היה כמו לקבל מרצדס חדשה, כשאומרים לך שזה רק שלך. אחרי כמה שנים יצרנו גם מסעדה קטנה וקפה, שאני מנהלת עד היום. אני לא מסעדנית, אבל אני אוהבת אוכל, והרבה אנשים טובים עזרו לנו לאורך כל הדרך.
לימוד
מעל מאה נשים למדו את הטכניקה, חלקן נשארו במפעל וחלקן עצמאיות. הן מלמדות איך מקימים חברה, דינמיקה קבוצתית, מפתחים מוצר, מתמחרים אותו – ואלו נשים שלא ידעו קרוא וכתוב. תמיד התעסקתי בנושאים חברתיים אבל גם לי היה חדש לנהל פרויקט בסדר גודל כזה. כל אישה היום היא שגרירה – אחרי שלמדה את המשמעות של שמירה על הסביבה, היא מעבירה את זה הלאה לנשים אחרות ולילדים שלה. לזריקה של אבן יש הרבה אדוות. היום מיוצרים ב־WELL PAPER מוצרים מאוד איכותיים שנמכרים בחברה ענקית בהודו וזה כבוד גדול.
שייכות
עוד לפני שנגמרה השנה הראשונה היה ברור שאנחנו כאן. הילדים אהבו, אנחנו נורא אהבנו, הרגשנו שזה פרויקט חיים, הזדמנות להתנדב. אני לא יודעת עד כמה הבנו לעומק שאנחנו יוצאים ממירוץ העכברים, שלא יהיו לנו קופות גמל וביטוחים. פשוט עשינו את זה. הרגשנו שאנחנו רוצים לחיות כאן. הילדים נכנסו לבית ספר, גדלו כאן ובאופן טבעי עזבו. הצעיר, בן 22, פרש לפני שנה וחצי. הם עשו בגרויות בריטיות, סיימו כאן את התיכון, יצאו לטיול או ללימודים, ונשארו במקומות שבחרו בהם – הגדולה בהולנד, והשניים האחרים בישראל. זה שינוי גדול מאוד לצאת לעולם מהחממה הזו של אורוויל. הם שולטים באנגלית ובצרפתית מצויין, אבל לא ממש יודעים לקרוא ולכתוב בעברית. הם מדברים עברית סביר וטוב, אבל היכולת שלהם להתבטא בצורה יותר עמוקה היא באנגלית. למרות זאת הם מגדירים את עצמם ישראלים.
תוכנית
 אני לא יודעת איפה אהיה בעתיד. כרגע אני פה. לפני שלוש שנים עברתי טלטלה, נפרדתי מבן זוגי ב־33 השנים האחרונות. הוא ממשיך את WELL PAPER ואני ממשיכה את ה־WELL CAFE, שבמשך השנים גדל וצמח לחזון שרציתי – מרכז אומנות, תרבות ויצירה.
הסטודיו פתוח ואנשים יכולים לבוא לעבוד או לעזור. יש שלוש חנויות של מוצרים, שאחת מהן שלי ושל אמנים נוספים מהקהילה, ובקרוב נפתח ספרייה מתרומה של בחור קנדי ששלח אלינו 8,000 ספרים באונייה. אמנם יש קשיים, אבל המקום הולך וגדל.
בורגנות
כשהיינו רואה חשבון ועובדת סוציאלית, היינו קצת היפים, אבל מהמיינסטרים. כשהגענו להודו פתאום נעשינו "משוגעים". לקח למשפחה הרבה שנים להבין שאנחנו משקיעים בפרויקט חיים. גם עם הילדים לא פשוט – פתאום הם צריכים להבין שההורים, שהם בעלי יכולת לעשות כסף, חתכו מהקטע הזה והחליטו שמה שיש עד עכשיו זה מה יש ואין יותר. זה מאתגר אותם עד היום. ייאמר לזכותם שהם שאקלים וחרוצים, ומתמודדים עם זה כל אחד בדרכו. הם אמנם לא רוצים לחזור לאורוויל כרגע, אבל מאוד מעריכים את הדרך שבה גדלו. אני חושבת שהם יודעים שהם נולדו להורים מיוחדים, ושהם זכו להכיר צורות חיים שונות. הם חיו גם בבית של עשירים וגם בגסטהאוס שהצפרדעים קופצים לך שם מהשירותים. נראה לי שרק כשהם יצאו החוצה וסיפרו את הסיפור שלהם, או כשהם ראו פתאום סל מהמפעל בבית של מישהו, הם הבינו שהם זכו למשהו אחר – שהוא אמנם לא קל ולא פשוט, אבל נראה לי שלכולם לא פשוט.
פרידה
לפני שלוש שנים נפרדנו ופתאום ביום אחד לא היו לי ילדים ולא בעל בבית, והייתי צריכה לשנס מותניים ולהחליט מה אני עושה. קיבלתי החלטה לא לעשות שינויים דרמטיים, להישאר בבית ולראות מה קורה. אז אני מחזיקה את עצמי באיזון בכל הכוח. הסתובבתי בזמן הזה המון בעולם, הייתי אורחת של השגרירות הישראלית בסין ובבורמה, נסעתי בהודו לכל מיני הזמנות של אמנים. האומנות שאני עושה היא יוצאת דופן. הרבה מציירים ומפסלים, אבל השימוש בזבל כמרכז הוא שונה. אחד מהפרויקטים הגדולים שלי היא עבודה הקשורה לחיים של נשים – אני אוספת סארים משומשים מחנוית חומרי בניין לפני שישמשו כסמרטוטים, ועושה מהם שטיחים ומיצבים.
תקווה
הנשים ההודיות נתנו לי הרבה חוזק ותקווה. יש לנו נטייה במשברים ובכלל לרחם על עצמנו, במיוחד כנשים, כי אנחנו עובדות קשה – הריון, הנקה, דאגה. המומחיות שלי היא העצמת נשים, ופתאום במשבר שלי גיליתי שעשיתי עבודה נהדרת, המועצמות הפכו למעצימות ומי שתמך היו הן בי ולא אני בהן, ברגישות שלהן ובחוכמה שלהן.
חשש
יש פה חששות רבים שמשתנים עם השנים. אני חושבת מה יקרה אם אני אקבל פה התקף לב – מה אעשה? ומה יקרה כשאזדקן ואהיה כאן לבד? למדתי מהודו לחיות כל יום ביומו, כי הכול לא צפוי. קיבלתי הרבה כוח מהפרויקט ומההתמודדות עם החיים כאן.
נוודות
אני מרגישה שהחיים שלי מלאים – אני מטיילת, נוסעת, מכירה אנשים. כשאני מגיעה לארץ אני עושה סאבלטים ושומרת על חתולים, ולומדת לחיות חיי נוודות. תמיד הייתי קצת נוודית, כי אני קשתית ואוהבת להסתובב, אבל לא ככה. בשנים האחרונות אני חצי שנה בהודו חצי שנה מסתובבת. בארץ יש לי אוטו שחבר טוב נותן – זה חלק מהשפע שקורה כשאת נותנת, את גם מקבלת.
חזון
באורוויל יש משהו כמו 45 ישראלים, ובית הספר הוא בינלאומי. החזון הבינלאומי של אורוויל זה מה שחיבר אותי למקום, לנסות לחיות בצורה אחרת, אנשים שמנסים יותר לאהוב, יותר לדבר, כל החלום הזה לחיות בלי כסף. אתה אורז בשבילי את היצירות, אז אני אתן לך עוגה. אני משתדלת לעשות את זה הרבה. זה לא קורה מספיק, כי העולם מתנהל עם כסף, אדם בסופו של דבר הולך למכולת, אבל התחברתי לקטע הזה של אהבת האדם באשר הוא אדם. יש לי עוד דרך ארוכה, גם אני ביקורתית ושלילית ושופטת, אבל אני עוברת מסע נורא מעניין.
געגוע
יש געגועים לארץ, בטח. שם נמצאים החברים הכי עמוקים שלי, קשרים של שנים, חלקם מהצבא. געגועים לטעמים, לים התיכון, הים של ישראל. בשנים האחרונות אני גם אוהבת את הווייב של תל־אביב. אמא שלי היום בת 82 וכל שבועיים נוסעת לאירופה ולפה ולשם, אז היום היא מבינה יותר שהדרייב להסתובבויות בא בירושה.
