באחד מערבי השבוע סבלתי מכאב ראש של סוף יום עבודה. על מושבי במרפסת הבית, חמוש בקפה ובמים, שוטטתי בנבכי היוטיוב. בין צפייה בכתבות ובהרצאות, לפתע זימן לי האלגוריתם פרק בסדרה התיעודית "יוצאים מהכלל" שעלתה ל"כאן". "אולי משהו קליל יותר ירגיע את אונות המוח הלוחצות", חשבתי לעצמי והתחלתי לצפות בפרק שבו העיתונאי ויוצר הסדרה רוני קובן מתעד את החיים בבית חולים לחולי נפש.
משם המשכתי בצפייה ישירה לפרק שבו הוא מתעד את פעילי הר הבית, ולאחר מכן לא יכולתי שלא להמשיך לפרק שהוא מתעד בו את מירוץ כוכבי הילדים המבוגרים אחר חלום הפסטיגל. אתחיל מן הסיכום. בעיניי, מדובר ביצירה עיתונאית קולנועית אמנותית מהטובות שנראו על המסך. בין שעשועון לריאליטי, קובן מצליח לספק שעה של חומר חזק שמעיף את המחשבות גבוה־גבוה.
בשלושת הפרקים שבהם צפיתי יצרה הסדרה תחושת הזדהות עמוקה עם גיבוריה. גם אלה הקיצוניים ביותר. אחת המטופלות בבית החולים חשה כי אין לה טעם לחיים וכתוצאה מכך היא סובלת מדחף עז לחתוך את עצמה. "באיזו תדירות זה קורה?" שואל קובן, והיא חושפת את זרועותיה ומגלה מחזה מחריד ומבעית. ידיה של בחורה צעירה מצולקות בחתכים רבים, כמעט ללא פיסת עור בריאה. הנשימה נעתקת לרגע, וגם קובן נשבר ומזיל דמעה. הטלטלה נעוצה בין השאר בכך שבשיחה שלה עם קובן היא נשמעת בחורה נורמטיבית לכל דבר, כמוני כמוך. נעתי בין הרצון לחבק אותה לבין הדחייה מן המראה הקשה. נפש האדם הסבוכה והמבלבלת פועלת בה ביתר שאת, אך היא נותנת את אותותיה גם בי ובכולנו. מעוררת פחד מן התהומות שהיא עלולה לדרדר אליהן.
גם פרק כוכבי הילדים מפעים. לאחר הצלחתם המסחררת של כוכבי ילדים כמו יובל המבולבל ומיכל הקטנה הוצף השוק במאות רבות של שחקנים ססגוניים השואפים עד טירוף להגיע להצלחה, לעלות על בימת הפסטיגל, להוציא די־וי־די שיימכר באלפים. מדובר על בני שלושים וארבעים, וכשקובן שואל את השחקנים – בדמויות דבורה או פיה – מה המסר של הדמות, כולם עונים: "הכול אפשרי, אם תאמין תגשים את החלום". קובן מעמיד אותם במקום: "אבל זה לא כך במציאות, לא הכול אפשרי ולא משנה כמה נאמין". וחושף בין השורות את הנוירוטיות שבשחקנים, וכיצד היא עוברת כחץ מרעיל לילדינו. גם כאן ההזדהות מחויבת המציאות, האם אני מצליח? כיצד בוחנים זאת? יש לי בכלל חלום? אולי הליצנים הללו עצובים, אך הם מלאי הנעה פנימית ומשמעות.
הקסם האמיתי בסדרה נעוץ בכוכב הראשי שלה – רוני קובן. כהרגלו, הוא נמנע מהאתוס העיתונאי הביקורתי. בין שחלומו של המרואיין הוא להקריב עז על הר הבית או למכור את ביתו כדי לממן הוצאה של די־וי־די לילדים – קובן שם איתו, מבקש בכנות ללמוד. הוא מתרגש, צוחק, מובך, ואפילו לא מנסה להסתיר זאת. בפרק על כוכבי הילדים שואלת שחקנית מקסימה בת כארבעים, מפעילה בימי הולדת, האם הוא משוכנע שהיא תגיע לפסטיגל. קובן משפיל מבט, שפת הגוף שלו משדרת חוסר נוחות, והיא מרגישה זאת ושואלת: "אבל אתה מקווה?". התפקידים מתהפכים, היא זו שעוזרת ומחלצת אותו. "בטח שאני מקווה בשבילך", הוא מחזיר אליה מבט, והיא מוחה דמעה.
קובן אולי לא עונה להגדרת החתיך הטלוויזיוני, אבל זה מה שגורם לי כצופה להזדהות איתו. הוא לא הכוכב הנוצץ, הוא אנחנו. חלק מאיתנו. בסדרת תוכניות אחרת שלו, "פגישה", הוא מראיין את ארקדי דוכין שמספר בכנות שובת לב על ההתמכרות שלו למתוקים. קובן מזדהה ואומר בחיוך: "אוי, כמה שאני יכול להבין אותך". כי החיים אינם השרירים של קושמרו או החליפה של אסי עזר, הם אנחנו, שלנו – אלה שמאתגר אותם לעמוד בפני פרוסת עוגה, גם אם היא לא טובה במיוחד.
יוצאים מהכלל כאן 11, זמינים לצפייה ביוטיו
