לתחילת הספר תפקיד חשוב, אולי אפילו הכי חשוב – עליה מוטלת האחריות לשבות את לב הקורא, ולגרום לו להקדיש את זמנו לעלילה שתתפתח במהלך העמודים הבאים. כשהפתיחה אינה מעניינת, רבים יפסיקו את הקריאה ויעברו הלאה. כשיש כל כך הרבה מבחר ואפשרויות, אין סיבה שיתעכבו על ספר שכבר מתחילתו אינו נראה מבטיח, ואין שום ערובה לכך שישתפר.
המחשבות הללו חלפו בראשי כשקראתי את "הטירה היא שלי". אחרי חמישים עמודים משעממים שצלחתי בקושי, לקחתי הפסקה והזכרתי לעצמי שגם הפרקים הראשונים של כל ספרי "הארי פוטר" יחסית משעממים, וחזרתי לקרוא. ומזל שכך, כי לאחר עמודים ספורים התחיל סוף־סוף האקשן, ונפרס בפניי רומן התבגרות שובה לב. אבל למה הייתי צריכה לגלות את זה רק אחרי שקראתי כמעט שישית מהספר?
הסיפור כתוב כיומן אישי של נערה צעירה ואינטלגנטית בשם קסנדרה מורטמיין, המתגוררת עם משפחתה בטירה באנגליה בתחילת המאה ה־20. הסופרת, דודי סמית, שחתומה גם על "101 כלבים דלמטיים", לא הסתפקה בכתיבה בגוף ראשון, והיא מנסה ליצור עבור הקורא חוויה אותנטית של קריאת יומן. לעיתים חוויה אותנטית מדי – בהמשך הרומן ניתן לראות איך כתיבתה משתפרת, אך אולי היה מוטב למנן את האלמנט הזה ולוותר מעט על האשליה של "צעדים ראשונים בעולם הכתיבה" לטובת ספר שכתוב טוב יותר לכל אורכו.
אולם לצד ההערה הזאת, הספר בהחלט מספק חוויית התבגרות אותנטית, והמחשבות של קסנדרה על דת, אהבה ומיניות מנוסחות בצורה מרתקת שאינה נופלת לקלישאתיות. גם העיסוק באביה של קסנדרה, שכתב בעבר יצירת מופת אך מאז אינו יוצר דבר, מביא אמירות מעניינות על יצירה ומהותה. תיאורי הנוף של אנגליה הכפרית משובצים בספר, ובמיוחד הטירה – שמעניקה נופך ייחודי ומעניין לכל הסיפור, ובחלקים מסוימים גם משחקת בו תפקיד משמעותי.
בתחילת הספר מספרת רוז, האחות הבכורה, שהיא רוצה לחיות ברומן של ג'יין אוסטן, ולמעשה משקפת את ההתכתבות של הרומן עם יצירותיה של אוסטן, ובראשן "גאווה ודעה קדומה". גם הספר שלפנינו עוסק בשתי אחיות, שהאחות הבכורה יפה יותר והצעירה היא גיבורת הרומן, וגם כאן תקוות המשפחה תלויה בנישואיה של הבכורה לאדם עשיר. השאיפה של האחיות לחיות ברומן הישן מביעה אמירה חריפה מאוד – לכאורה עברו למעלה ממאה שנים, אבל למעשה המצב נותר בעינו, והשיקול הרגשי בשאלת הנישואין עדיין משני לשיקול הכלכלי. לצד הרפרנסים לאוסטן, מופיעות במהלך העלילה הבלחות של קלאסיקות אנגליות נוספות, שבהחלט מעשירות את חווית הקריאה.
אז אם תבחרו לקרוא את "הטירה היא שלי", תוכלו ליהנות מספר מקסים, שיחזיר אתכם אל שנות ההתבגרות למרות המרחק הגיאוגרפי שבו הוא מתרחש – רק אל תשכחו להצטייד במספיק סבלנות עבור הפתיחה המשמימה.
הטירה היא שלי, דודי סמית, מאנגלית: עידית שורר, הוצאת כתר, 363 עמ'
