גם בספרה החדש ממשיכה נעה ידלין לעשות את מה שכעת כבר נראה כמשימת חייה הספרותיים, והיא חבטה אכזרית ונטולת רחמים במעמד הבינוני, הבורגני, המשכיל פחות או יותר, זה שכוחו הולך ודל בחברה הישראלית. היא אמנם עושה זאת בשנינה ובחן רב, אבל דומה שהרחמים שהמעמד המדולדל הזה אולי ראוי להם ממנה והלאה. עם סיום העלילה נגלים פניה של אותה בורגנות ישראלית שבעה־לבנה־תל אביבית־יפה בעיני עצמה אבל בעצם מכוערת מאוד, וקרעי המסכה המפוזרים על קרקע המציאות מציגים אותה פעם נוספת עירום ועריה.
מכיוון שידלין בקיאה בנפש האנושית, אין לה צורך בעלילות מסובכות. ובכלל נדמה שהמצבים השונים שהרצף שלהם הוא שיוצר את העלילה הם רק אמצעי להעמיד את הגיבורים בעוד ניסיונות. ידלין מציבה בפני גיבוריה מצבים חדשים רק כדי לאפשר להם לחשוף בפני הקורא עוד ועוד חלקים אפלים מאישיותם.
אם גיבוריה הקודמים של ידלין התמודדו עם תאוות הכבוד (ב"שטוקהולם") ועם תאוות הבצע (ב"בעלת בית"), הרי שב"אנשים כמונו" מנסה אותם ידלין בניסיון הנדל"ן, או כפי שמנסחת זאת אסנת, הגיבורה שלה, "ברור, ברור, אין דבר אישי יותר מנדל"ן" (עמוד 159), באמירה שאינני יודעת כמה מהקוראים מודעים לאירוניה העמוקה שבה נכתבה. הנדל"ן, כמו שקוראים לזה, להבדיל מסתם קורת גג או דירות שיכון לזוגות צעירים, כמו שקראו לזה פעם, הפך בספר הזה למנסרה שהנפש האנושית עוברת דרכה בעוד ועוד ניסיונות, בנליים להחריד לכאורה, אבל כאלה שמאירים אותה – ואולי מוטב לומר מחשיכים אותה – פעם אחר פעם.
כתבו עליהם ב"הארץ"
אסנת ודרור הם באמת זוג שנראה כמונו, או כמעט כמונו. בשנות השלושים לחייהם הם מחליטים לעזוב את מרכז תל אביב, כנראה משום שאין להם כסף לרכוש שם דירה, ולרכוש בית בדרום תל אביב. הם מגיעים לשכונה שלוש חמש, אי שם בדרום הפרוע, ומתחילים לשוטט בה. בגן השעשועים הם פוגשים את מיכל וחורחה, זוג אמני תיאטרון שזכו בפרסים וגם כתבו עליהם בעיתון "הארץ", כפי שמסבירה אסנת שוב ושוב, בשכנוע עמוק, כאילו יש בעובדות הללו כדי לרמז משהו על אישיותם של השניים או על מעלותיהם כשכנים. הפגישה בגן השעשועים נוטעת בלבם את התחושה שהם, כמאמר הקלישאה, אנשים כמוהם, ובמילים אחרות – אם הם, אנשים שכתבו עליהם בעיתון "הארץ", גרים בשכונה הזאת, הגם שיש לה שם מפוקפק, גם הם יכולים.
ידלין לועגת לגיבוריה והיא עושה זאת ברטוריקה מתוחכמת: אין כמעט ציטוטים בספר, רק פרפרזות שגולשות מקול המספר לקול הדמויות, שבות לקול המספר וחוזר חלילה. כך לדוגמה מתנהלת השיחה בין מיכל וחורחה לבין אסנת, כשאסנת מספרת להם שמישהו מנסה להתנכל להם והרים את מכסה הביוב בחצרם, מעשה שהם מייחסים לו חשיבות אינסופית ממש ורואים בו התנכלות חמורה: "היא הביטה ברומי המתנדנדת, מעלה־מטה כמו פצצה מתקתקת; תכף תרד מהנדנדה ולאסנת ייגמר הזמן. היא אמרה, פתחו לנו את המכסה של הביוב, מיכל אמרה, לא הבנתי, ואסנת אמרה, מישהו הזיז לנו את המכסה של הביוב מהמקום, יצאו לנו לחצר כל הג'וקים. מיכל אמרה, איכס, ואסנת אמרה, זה היה הדבר הכי דוחה שראיתי בחיים, וחורחה שאל, אבל איזה מכסה ביוב, לא הבנתי, בבית כאילו? ואסנת אמרה, זה מאחורי הבית, בשטח עפר, וחורחה שאל, אז מישהו הרים את זה? מה, סתם? ואסנת אמרה, כנראה, וחורחה אמר, איזה באסה, ומיכל אמרה, ונדליזם פרופר…" וכו' וכו' (עמוד 84).
העיצוב הלשוני הזה מאפשר למספר לא רק להביא את קולות הגיבורים, אלא גם לחשוף את דעתו עליהם, וידלין לא מרפה מהשיטה הזאת, ומפיקה ממנה את המרב. זה אירוני, לפעמים אפילו מצחיק, זה בעיקר נטול חמלה, וידלין אכן כותבת על גיבוריה עם מעט מאוד חמלה, אם בכלל. כדי להבהיר את הדברים אומר שאני סבורה שסופר טוב צריך מידה מסוימת של אכזריות, שכן בהעדרה לא יוכל לגלות בכנות את נפשות גיבוריו.
מה יחשבו שהם חושבים
מכיוון שבנדל"ן עסקינן נשוב לנדל"ן: דרור ואסנת מוצאים בית פרטי ומשפצים אותו בהון עצום ורב, ואז הם עוברים לגור בו. על פי מסורת שמקורה, כך נראה, במאה התשע־עשרה, גם הגיבורים שלפנינו אינם עובדים. לאסנת יש אמנם משרה באיזו רשת מזון גדולה, כאחראית על עיצוב סידור המדפים, אבל העובדה הזאת היא רק קישוט לעלילה ולא יותר מזה. ודרור? הוא הרי מפתח אפליקציה – צירוף שהפך, כך נראה, לשם גנרי לבטלני העולם – שמיועדת להגן על ילדים מפני תכנים פורנוגרפיים. אסנת חושדת בו, והחשדות הללו הולכים ומתעצמים, שהוא לא באמת עובד. אז ממה הם חיים? העובדה הזאת נותרת סודית גם בסיומו של הספר. בינתיים אין להם זמן לעבוד, כי הם צריכים להיות גיבורים ספרותיים, שזאת כבר משימה שדורשת המון זמן.
מה שנראה להם כמשימה פיזית פשוטה של מעבר מבית אחד לבית אחר הופך להיות מסע לגילוי עצמי של כל אחד מהם, ובעיקר לבחינת היחסים ביניהם. במסע הזה מתגלה השכן משמאלם, ישראל ונציה, כקטליזטור אניגמטי ומסתורי. בדיעבד, במין בדיחה, יתברר שהוא פנסיונר של עיריית בת ים, אבל במהלך העלילה הוא נחשד בהמון מעשים רעים, ולא לגמרי ברור אם בצדק. השאלה אם הוא זה שעומד מאחורי ההתנכלויות שהם נופלים להן קרבן נותרת פתוחה גם בסיומו של הספר, אבל דמותו מטילה עליהם אימה אמיתית.
הסכסוך הראשון שמתגלע איתו עוסק בשאלת החניה. החניה היא כידוע כר נרחב למלחמות שכנות וגם ונציה חונה במקום מסוים כבר שלושים שנה, והוא בשום אופן לא מוכן שהשכנים החדשים יפרו את הסטטוס קוו הזה, גם אם מקום החניה לא ממש רשום על שמו בטאבו. הם חושדים בו אוטומטית כשהחצר שלהם מתמלאת בג'וקים וגם כשביתם נפרץ, ובעיקר הם חושדים בכוונותיו כשהוא מכבד את בתם הבכורה, חמוטל, בממתקים. וכאן נחשפת נקודה נוספת בצביעותם של אסנת ודרור, כובד משקלה של חמוטל.
בתם הבכורה של בני הזוג היא ילדה עבת גוף בת 11, שההורים שלה מאוד רוצים שהיא תרזה, רק שהם חוששים לומר זאת בקול רם. הם פוחדים שהיא תחשוב שהם חושבים שהיא שמנה, ואולי משום כך תפתח אנורקסיה חלילה. כן, אסנת ודרור עסוקים ללא הרף בשאלה מה יחשבו שהם חושבים, ומי יחשוב את זה. זאת אולי המוטיבציה המרכזית של הפעולות שלהם.
חשד, אשמה וצביעות
דומה שהחלטתם של אסנת ודרור להותיר את בנותיהם בבית הספר במרכז העיר ולא להעביר אותן לבית הספר השכונתי – ועוד יותר מזה, לרשום את חנה לבית הספר לטבע שאליו מתקבלים בהגרלה – משקפת יותר מכל מעשה אחר את יחסם אל השכונה. הם אולי מוכנים איכשהו לחיות בה, אבל בשום אופן הם לא מוכנים שבנותיהם ילמדו בבית הספר שלה, שמי יודע מי לומד בו. העובדה שהם פוגשים ביום ההרשמה לבית הספר לטבע את חורחה ומיכל, המצדדים הגדולים לכאורה – כי הכול כאן הוא רק לכאורה – בחינוך השכונתי, רק מעצימה את תחושת חוסר השייכות שלהם למקום.
וזה עוד לא הכול, כי כשחמוטל הולכת לחוג התעמלות אמנותית במתנ"ס השכונתי היא פוגשת את תבל, בתם של זוג נוסף, ליאור ושני, שמגדלים בביתם כלבים מזן דוגו ארגנטינו, כלבי תקיפה שיש צורך ברישיון מיוחד כדי לגדלם. למה הם מגדלים את הכלבים הללו? מבחינה ספרותית, תפקיד הפגישה עם ליאור ושני הוא בניית קומה נוספת במגדל החשדות, האשם, הצביעות, הטינה והכזב שבו ידלין משכנת את גיבוריה. וכך קורה שכשליאור ושני מביאים להם גור כלבים במתנה לאחר שביתם נפרץ, חושד בהם דרור, גם אם רק בינו לבין עצמו או בינו לבין אסנת, שהם שפרצו לבית כדי שיוכלו להיפטר מאחד מאינספור הכלבים שגדלים בחצרם.
אבל ידלין לא מסתפקת בחשדות ובאשמה שבני הזוג מפנים כלפי חוץ, והיא מטפחת גם את חשדותיהם של אסנת ושל דרור זה כלפי זה. וכך קורה שהכלב, שהתקבל בהסתייגות כפולה ומכופלת מצדם של בני הזוג, הופך למחמל נפשו של דרור. כעת הוא אינו מעמיד פנים אפילו שהוא עובד בבקרים. הוא יוצא בוקר בוקר עם הכלב ומבלה ביחד איתו את כל הבוקר בחוף הים. חשדותיה של אסנת הגשימו את עצמם. היא חשדה בו שהוא לא באמת עובד, ואם קודם היה לו עיסוק שנראה כמו עבודה, גם אם היה כרוך במשהו מגונה, כעת נטש גם אותו, והקורא נוכח שוב ושוב בכך שכל מהלך עלילתי של ידלין מיועד לערער את מה שנראה כל כך בטוח כמה שורות קודם לכן.
למרות הצהרתה של אסנת שעל פיה אין דבר אישי יותר מנדל"ן, "אנשים כמונו" הוא ספר על נדל"ן כמו שחורבן הבית הוא סיפור על נדל"ן. "אנשים כמונו" הוא ספר שהעיסוק הלכאורי שלו בנדל"ן, בבית, בשיפוץ ובשכנים רק מזמן את חשיפתן של עוד ועוד שכבות של ריקבון ביחסיהם של הגיבורים, שלמראית עין אולי נראים כמונו, אבל דווקא משום כך, לאחר שקרא את עלילותיהם בנשימה עצורה, חש הקורא הקלה שהאנשים הללו אינם אנשים כמותו. כמה חבל שזוהי הקלה שמהולה בספק.
אנשים כמונו
נעה ידלין
זמורה, 2019, 288 עמ'
