אפשר להגיד הרבה דברים על ה"אותנטית", אבל לצערי, רק דבר אחד בטוח – אותנטית היא לא. אפס מקוריות, אפס מקור (אולי אם ממש נתאמץ, אפשר למצוא שתי מנות שציפינו לראות פה – הפסטיה ותבשיל המוח, שממילא רק אחת מהן היתה מוצלחת).
העיצוב מוגזם – מלא זהב ושחור, מלא קטיפה. התפריט הוא ערב רב של מנות שנאספו מכל קצוות תבל: ארנצ'יני, פאני פורי, עראיס, קרפצ'יו, באן בשר, המבורגר או פיש אנד צ'יפס (ומפאת קוצר היריעה מניתי כאן רק חלק מהמטבחים שמצטופפים בתפריט הזה). אדם צועק את שחסר לו.
יחד עם זאת, אין ספק שהושקעה פה השקעה רבה וזוהי לא מסעדה שהוקמה כלאחר יד, לכן הגעתי עם ציפיות.
התחלנו עם סיגרים של בקר וכבד. אני לא יודעת מה חשבנו לעצמנו. כבד עוף הולך עם כבד עוף, בפיתה, עם חריף וקצת טחינה. אבל בשום אופן לא עם בקר טחון בתוך סיגר. זו הייתה מנה נוראית עם טעמים חיוורים ולא מוכרים. העלה של הסיגר היה עשוי טוב, וגם טוגן כמו שצריך, אבל המילוי היה פשוט בלתי אפשרי.
מה אתם רואים בעיני רוחכם כשאומרים לכם "קרפצ'יו אבוקדו עם סלסה מקסיקנית וביצה חצי רכה"? כנראה מה שאנחנו דמיינו: פרוסות אבוקדו דקות־דקות, מונחות בעדינות על צלחת שטוחה, ועליו קצת לימון, קצת סלסה וביצה רכה. ומה קיבלנו? אבוקדו מעוך למחית, שנמרחה בשכבה שטוחה ודקה על הצלחת. כל מה שהיה מעל המחית המבאסת הזאת היה עשוי נהדר – הביצה, הסלסה וגם שני הטוסטונים. בכל אופן, זאת בהחלט לא מנה שראוי לשלם עליה 48 שקלים (אפילו אם האבוקדו היה פרוס כמו שציפיתי).
את שתי המנות הבאות – מוח ופסטיה – הזמנו רק כדי לצאת ידי חובה. ככל הנראה מדובר בשף שגדל במטבח מרוקאי, ורצינו לוודא שלפחות טעמנו מנות מהמגרש הביתי שלו. מנת המוח הייתה מאכזבת – נתח של מוח שלא עשוי כהלכה, מונח בתוך מרק אדום דליל עם קצת פלפלים שלא בושלו מספיק והמון בזיליקום (מה?) מלמעלה. הפסטיה לעומת זאת הייתה מעולה – עלי פסטיה פריכים, במילוי נדיב של פרגית קצוצה מתובלת בקינמון וקרמל. לצידה הוגשה ריבת עגבניות שרי ועלי דפנה מצוינת.
למנה עיקרית בחרנו רביולי פולנטה ברוטב שרי, שום, ארטישוק, לימון ושמן זית. נשמע מבטיח. במקום זה קיבלנו רביולי ברוטב שום חרוך ועלי טימין שרופים. הרביולי היו גסים, לא אחידים בצבעם, בגודלם או במידת העשייה שלהם. פרוסות הארטישוק היו מרות מדי, העגבניות המיובשות היו שחורות. קרם שורש הסלרי אולי יכול היה להציל את המנה, אלמלא הייתה שרופה לגמרי. פשוט לא אכיל.
כשביקשנו תפריט קינוחים, המלצרית התחילה לספר עליהם. שאלתי "אפשר את זה כתוב?", ונעניתי: "באותנטית אנחנו מספרים על הקינוחים". אם זה היה מגיע יחד עם סיפור על הסבתא של השף (או המלצרית), על איך היא רכנה אל הגז והכינה אחד־אחד את עלי הסיגר או השבקייה – מילא. אבל שוב ערב־רב: פבלובה וצ'ורוס, לצד עוגת שוקולד חמה.
הלכנו עם שני הראשונים, ושניהם היו דווקא נחמדים. הפבלובה הייתה עשויה היטב, עם דפי פטל מגניבים, מקרונים ושלל הפתעות. הצ'ורוס היו ארוכים ומטוגנים לפריכות אחידה, עם קרם קרמל בטעם קצת משונה וגלידת וניל פרווה – שאף פעם לא יכולה להיות משהו טוב מדי.
האותנטית היא מסעדה של הרבה שמות גדולים, הרבה גימיקים בצלחת והרבה יומרה. אולי אם הייתה פה קצת צניעות וקצת כבוד לטכניקות בישול מסורתיות פשוטות (איך צולים מוח, איך מצמצמים רוטב, איך מכינים בצק לפסטה או איך ממלאים אותו), או אפילו, חס וחלילה, גם קצת "אותנטיות" – אולי האוכל גם היה יוצא טעים.
