"הפרח הטורף מזמין ומפתה. החרקים נמשכים אל ההבטחה הצפונה בין העלים האדומים המעטרים אותו. הכמיהה למימוש שלה, התשוקה אל העונג, מביאה אותם אל פתחו של עלה דמוי צינור, כד או חצוצרה, הם עוברים את הסף בדרכם אל תוך האושר המובטח בתוך עולם עסיסי וירוק, ומחליקים אל עומק המלכודת. יש רק כניסה. אין יציאה. הנוזל הוא בריכת נוזלי העיכול של הפתיין. אין דרך חזרה. הטורף יעכל את גופו של הנלכד פנים וחוץ".
(מתוך "פרח טורף", יהודית וינשטוק)
זו הייתה אמורה להיות עוד פגישה שגרתית בין אשת החינוך והסופרת יהודית וינשטוק לחברת נעורים שלה; אלא שבאותה פגישה מצאה וינשטוק את חברתה כשפניה נפולות, ושמעה ממנה לתדהמתה את המילים הבאות: הבת שלי הצטרפה לכת. "לא הבנתי בכלל מה זה אומר", משחזרת וינשטוק. "מדובר במשפחה מרובת ילדים, כיפית, שאנחנו מאוד מקורבים אליה. כזו שצברנו איתה יחד המון חוויות וביקורים הדדיים. ופתאום מתברר שהבת שלה הפנתה עורף אל המשפחה, והיא שבויה באיזו כת מסתורית שעד אז לא שמעתי עליה. חברתי היא אישה חכמה ומצחיקה, נדיבה ואמא נהדרת. אפשר לראות את זה עד היום ברמת הקשר בין הילדים האחרים שלה. המשפחה נראתה כמו פרסומת לאיך משפחה צריכה להיראות, ופתאום אני פוגשת אישה אחרת, חסרת אונים, שלא יודעת את נפשה".
מאותו יום הלכה וינשטוק וצללה לעולם הכתות כשהיא בולעת בזה אחר זה ספרים, מאמרים ומחקרים בנושא, ומתעכבת על כל התייחסות ברשת שנוגעת לעניין. "נפגשתי עם אנשים שחקרו את נושא הכתות בארץ ובחו"ל", היא מספרת. "דיברתי עם אנשים שהיו בכת ואפילו עם כאלה שעדיין נמצאים בה. השאלה המרכזית שהעסיקה אותי הייתה התעלומה: איך ייתכן שבחורה משכילה, מרצה בכירה ומוערכת, אמנית, יפה, זוכת פרסים, מוחקת כליל את זהותה, את כשרונותיה הייחודיים, ומשתעבדת מרצונה לדרך חיים ולדעות של מנהיג שתלטן? איך זה קורה לאנשים רבים, משכילים, חכמים ומצליחים?".
מתוך החקירה הזו נולד הספר "פרח טורף" – ספרה השלישי של וינשטוק, אחרי קובץ הסיפורים "כולם היו כאן והלכו" והרומן "אישה כמוה". במרכז הספר עומדת דמותה של דנה – בחורה משכילה ומצליחה, שיחד עם בעלה ובתם נגררת לכת המנתקת אותה מבני משפחתה, לא לפני שהוציאה מהם כספים ככל יכולתה. מאחורי הקלעים בוחש בחייה לא רק הגורו עצמו אלא גם פרופ' דורון שדה – המרצה החביב עליה מזה שנים, שמשמש כמעין סגן גורו ופעיל מרכזי בכת. כמו בכתות רבות במציאות, גם הכת הזו מושכת אליה חברים באצטלה של חוג פילוסופי שדן במהות החיים, בעליבותם ובדרכים להעניק להם משמעות.
"כת היא קבוצה שמסתגרת בתוך עצמה, חיה בנפרד – רעיונית והרבה פעמים גם פיזית – על פי העקרונות והאמונות המיוחדים רק לה", אומרת וינשטוק. "כת תשאף לנתק גמור בין חברי הקבוצה לבין הסביבה החיצונית, תוך דחייה מתמדת ומתנשאת של כל ביקורת או טענה שבאה מבחוץ. אבל המאפיין העיקרי של קבוצות כאלה הוא כמובן שבמרכזן עומד גורו, מנהיג שהוא בדרך כלל מאוד כריזמטי. הוא לא ניחן תמיד ביפי תואר והדר, לפעמים הוא אפילו מוזר למראה, כמו במקרה שאליו נקלעה בתה של חברתי. על בסיס זה בניתי את תיאור הגורו בספר ששמו 'קינג דיוויד' – הוא איש גדול ממדים, קצת דוחה, ובכל זאת משהו בקולו מהפנט ממש. שמעתי פעם הקלטות של גורואים מסוגו, והרגשתי כאילו עוד רגע אני מצטרפת לקבוצה".
לא כל קבוצה שלומדת יחד היא כת, כמובן. אז מה מבחין בין חברים בכת לבין חסידים נלהבים?
"בכתות אין מקום לביקורת על הגורו וחל שם איסור מוחלט להטיל ספקות בדבריו של המורה הרוחני. המצטרף החדש נעטף תחילה בהרבה תשומת לב, תמיכה, אהבה. נאמר לו שהוא הגיע סוף־סוף למקום מבטחים, למפלט מהתחבטויות קיומיות שרק בו תימצאנה התשובות האמיתיות להתלבטויותיו, למשמעות אמיתית ונכונה בחייו. על ספקות והיסוסים שאולי יועלו על ידו, הוא ייענה בבוז. כדי למנוע ממנו 'השפעות מזיקות', הוא מתבקש לנתק את קשריו עם בני משפחתו, עם חברים קרובים, ועם סביבתו הטבעית הקודמת.
"בהדרגה נשללת ממנו החירות לחשיבה עצמית, ותחושות הרצון העצמי נחלשות והולכות. כל זה מלווה בסחיטת כספים ובהסתרת הפעילות האמיתית, עד שהחבר החדש מוצא את עצמו שקוע כולו עמוק בתוך הכת, הוא חווה לא אחת גם ניצול מיני ותודעתי. בצד זה, כל מידע אישי או סודי שחבריו רואים אצלו מדווח למנהיג. בקבוצות כאלה בולטים מוטיב הניתוק המשפחתי, והשפלת החברים עד לכניעתם המוחלטת לדעת הגורו".
מוטיב ההשפלה דומיננטי מאוד בספרה של וינשטוק, שם מתייסרת דנה שהייתה חביבה על החברים ועל הגורו, לאחר שבבת־אחת היחס אליה משתנה. "באמצעות השפלה קל יותר לשלוט על דעתו של האחר. מחיקת הזהות מביאה לשעבוד מול הגורו, כשהקבוצה כולה רואה בו מושיע יחיד. הרי אני כשלעצמי, מה אני? הגורו נותן הצדקה ודרך מוכתבת וברורה לחייך ולקיום שלך. ההשפלה חיונית, כי אם תכיר בכוחות עצמך ותהיה לך ביקורת, אתה עלול לעזוב".
קרוא וכתוב
יהודית וינשטוק, אם לארבעה וסבתא לנכדים ולנכדות, האמינה כבר בילדותה שתהיה סופרת לכשתגדל. זה היה אך טבעי בהתחשב בכמות הספרים שנהגה לקרוא. אהבת הילדים שבה הביאה אותה לשמש כגננת במשך כמה שנים, אחריהן עבדה כמפקחת על גני ילדים במשרד החינוך, כחברת הנהלה של מחוז המרכז, ובהמשך כמתאמת אחראית על החינוך הקדם־יסודי במחוז המרכז. כתיבת הספרים חיכתה לפנסיה.
"אהבתי את העיסוק שלי בחינוך הקדם־יסודי, והוא מילא אותי מאוד. כל מגוון הפעילויות בתחום", היא אומרת. "בשנים ההן כתבתי רק הרצאות וחומרים מקצועיים. אבל תמיד קראתי. אני אף פעם לא מצליחה להבין אנשים שאומרים 'אין לי זמן לקרוא ספרים'. מעולם לא מצאתי את עצמי במצב כזה, לא משנה כמה הייתי עסוקה. תמיד היה ספר לצידי. אני אוהבת את כל הז'אנרים – ספרות מקור, ספרות מתורגמת, ביוגרפיות, היסטורית, עכשווית, וכשהייתי צעירה יותר גם ספרות פנטזיה".
עתה היא מתגוררת בפתח־תקווה, אבל בילדותה היא גרה בפרדס־חנה הקטנה. אלו היו הימים שלפני פרוץ המסכים, כשכל ילדי המושבה היו מחליפים ספרים בספרייה ("אני לא זוכרת ילדים שלא קראו ספרים. אפילו ילדים שנחשבו מופרעים, שכאילו לא מעניין אותם כלום חוץ מכדורגל ושכונה"). בבית הספר שבו למדה מונתה כאחראית על הספרייה, ודאגה לקרוא ראשונה את כל הספרים החדשים שהגיעו לשם. מגיל צעיר ביקשה ספרים ליום הולדתה, ובכיתה ב' כבר קיבלה את "כל כתבי חיים נחמן ביאליק", שעדיין מצוי ברשותה.
"הוריי היו אנשים קוראים, אבל הם חששו שלא בריא לילדה לקרוא כל כך הרבה, שאולי אקלקל את העיניים", היא מספרת בחיוך. "הספרייה בפרדס־חנה הייתה פתוחה פעמיים בשבוע בשעות הערב בלבד, והם הרשו לי ללכת אליה רק פעם אחת בשבוע. בדרך לספרייה הייתה חורשה מפחידה, כך שהיה דרוש ליווי לשם. אבל פעם בשבוע לא הספיקה לי. אני זוכרת את עצמי קופצת מהחלון ובחירוף נפש צולחת את החורשה ומסתירה את הספרים שלקחתי איתי וחוזרת עם ספרים חדשים דרך אותו חלון מבלי שאיש יגלה אותי. נדמה לי שאחרי 'האסופית', הבהרתי לכולם שכשאגדל אהיה סופרת".
גם אחרי שיצאה לפנסיה לא מיהרה וינשטוק לשבת לכתוב. "לא ידעתי אם אני כותבת מספיק טוב", היא מודה. "הלכתי לסדנת כתיבה בבית אריאלה, שהיו בה המון צעירים. הנחו אותנו סופרים טובים שהתבררו כמורים מאוד מוצלחים, כמו נורית זרחי ואלכס אפשטיין. הסדנה העניקה לי מבט רחב על מגוון של סגנונות כתיבה.
בין המורים היה גם הסופר ד"ר אמנון ז'קונט, שהיא מתארת כ"איש חכם, תרבותי, מאוד מכיל, שיודע לשים במדויק אצבע על הדברים ולתת עצה נבונה". ז'קונט היה זה ששאל את וינשטוק מדוע היא לא מפרסמת ספר. "עד אז לא חשתי מספיק ביטחון, למרות שהמשוב לחומרים שלי היה חיובי ומחזק. כשהרגשתי את העידוד והתמיכה של אמנון, העזתי. אבל החלטתי שאוציא אותו לאור רק אם הוצאה מוכרת ומכובדת תמצא אותו ראוי".
ההוצאה המוכרת והמכובדת שהוציאה לאור את שלושת הספרים של וינשטוק היא כנרת, זמורה־ביתן, והסופרת שמחה לומר שמאז החיבור איתם היא מרגישה שאנשי ההוצאה מקרינים אהבת ספרים במובן הכי עמוק, ויחס חם ומכבד לכותבים אותם. היא מחוברת במיוחד לעורכת שההוצאה חיברה אליה בתהליך ההוצאה לאור, תמר ביאליק, שערכה את שלושת הספרים שלה. "כששאלו פעם את מרק טווין אם קשה לכתוב ספר, הוא ענה: 'לכתוב? קלי קלות. אתה רק צריך מחק טוב'", אומרת וינשטוק. "אז אולי לא רק מחק – לא פעם תמר ביקשה ממני דווקא להרחיב ולפרט יותר – אבל ברור שלעורך שעובד איתך יש משקל מאוד משמעותי בתהליך ההוצאה לאור".
כשהיא מתבקשת להצביע על המכנה המשותף בין שלושת הספרים שלה, וינשטוק אומרת: "אני מרבה לעסוק בתהליכים משפחתיים. הורות, יחסי אחים, זוגיות, חברות. עלילות שונות סובבות את נושא הבחירה בזוגיות. לא פעם היא נעשית בגיל צעיר מאוד, ובבשלות, בואי נגיד, לוקה בחסר", היא מחייכת. "אני למשל, הכרתי את בעלי בגיל 16, כששנינו הדרכנו יחד בבני עקיבא. כשהתחתנו הייתי בת 20 והוא בן 21. הילדים שהיינו אז מזמן אינם, גם הזוג שצמחנו יחד להיות כבר לא פה. הילדים שהולדנו כבר מזמן פרחו לבתים אחרים ומגדלים ילדים משל עצמם. לא היו לי אז כלים לבחור, ובכל זאת מישהו שמר עלינו מלמעלה, ואנחנו נשואים כבר עשרות שנים".
אולי משום כך כל הבעלים בספריה של וינשטוק הם טיפוסים נחמדים. "אני מנסה לעשות מהם רשעים קצת, או לא אמינים, אגואיסטים – וזה לא הולך", היא צוחקת. "גם ב'פרח טורף' אמרו לי: 'הכי אהבתי את בעלך'. צחקתי כי גם אני הכי אהבתי אותו, למרות שניסיתי לעשות אותו נוטש ולא הצלחתי".
הבעל שאליו מתייחסת וינשטוק הוא בעלה של דיתה, שבתה דנה מתנתקת מחייהם, כאמור. אולם במהלך העלילה המותחת של הספר, הקורא נפגש גם עם אייל, בעלה של דנה, שאמנם גם הוא קורבן של הגורו – והוא אף משלם מחיר כבד מאוד על נאמנותו המוחלטת – אך הוא שותף משמעותי בפגיעה באשתו.
יחסים מסוכנים
עלילת "פרח טורף" מתרחשת בתל־אביב, בירושלים ובקאיירונה ביץ' – מקום דמיוני באמריקה הלטינית השוכן לחוף מרהיב ופסטורלי. אנשי הכתות מביטים על מי שאינו בכת שלהם בזלזול, כמו על מישהו שחיי חיים שקריים, נטולי בינה יתרה. כל אלה מתרחשים גם כשהזוגיות של החברים בכת מתפרקת.
"חלק מהשליטה של הגורו היא לשחק בזוגות שבכת", אומרת וינשטוק. "הוא יסחט מהם כספים למרות הזלזול העמוק שהוא רוחש, לכאורה, לעולם החומר; הוא ישיג לעצמו ולאחרים יחסים אינטימיים עם חברי וחברות הכת. הכוח שיש לו להפריד בין זוגות ולחבר בין זוגות חדשים הוא חלק מההנאה שלו".
בספר שלך נראה שדווקא האינטליגנטים נמשכים לכת. אין שם אנשים פשוטים וקשי יום.
"אחד הקווים המשותפים שמצאתי בקרב מי שנמשכים לכת הוא שרובם מחפשי משמעות, לכן דווקא המשכילים נופלים לשם. דיתה ואילן, ההורים בספר, אומרים כל הזמן: אבל עשינו הכול כל כך נכון! היינו מכילים ומאפשרים ומממנים. הם לא מבינים שהנכון הזה הוא בדיוק מה שמרתיע את דנה. כי מגיע השלב בחייה שבו היא מוצאת את עצמה מצליחה, במצב כלכלי איתן, השכלה, בעל, בת, והיא אומרת: וזה הכול? אלה החיים? לקום בבוקר לעבודה, לגדל ילדים, וזהו? מה המשמעות של כל זה? זה כל מה שיש לעולם להציע?
"האדם הפרגמטי – זה שקם בבוקר והולך לעבודה בשמחה, ששותה בירה עם החבר'ה ונהנה מהאישה והילדים והנכדים – פחות מסתכן בנפילה לכת. מלכתחילה הוא נהנה מן החיים הזורמים בטבעיות. מן היש בכאן ובעכשיו של חייו. יתרה מזו, אנשים מעשיים היו עולים מהר על הקומבינה. הם היו שואלים מישהו כמו קינג דיוויד שבספר: 'למה אנחנו צמחונים ואתה אוכל בשר? למה בזים לכסף אבל סוחטים כספים שהולכים לבניית נכס יקר שרשום על שמך בלבד?'"
לצד מחפשי המשמעות, טיפוסים נוספים שמועדים לפורענות הם אנשים פוסט־טראומטיים; כאלה שסבלו מאלימות במשפחה, מהתעללות מינית, מי שחוו תאונה קשה או יתמות מוקדמת. "אנשים שעברו טראומה גדלים עם חסר גדול מאוד שהם מבקשים למלא", מסבירה וינשטוק. "כתוצאה מכך הם לעיתים חסרי ביטחון ותלותיים. נוח להם כשמישהו אחר קובע מה טוב ורע. קהל נוסף שהוא מועד לפורענות הם מבקשי הגנה. הם בעלי צורך חזק מאוד באישור, בסמכות ובהשתייכות. כל אחד מגיע לכת מסיבתו שלו, אבל אף אחד לא מגיע אליה מתוך אושר, כולם מגיעים מתוך חסר.
"הגורו הוא מואר וחכם וחזק, והוא נתפס אצלם כדמות נעלה שנמצאת במדרגות רוחניות גבוהות הרבה מעליהם, והוא חולק את האור שלו איתם. אנשים כאלה יוותרו על החיים בשביל הגורו אם רק ירצה; כפי שאכן קרה, בכת של ג'ים ג'ונס, שגרם להתאבדות המונית של 909 מאמיניו ב־1978".
העליונות של קינג דיוויד מקבלת ביטוי פיזי בספרה של וינשטוק, כשהוא נושא דברים תמיד בישיבה על מעין כיסא מלוכה שמוצב על במה – גבוה מחסידיו. הוא גם משכנע את מאמיניו שהוא יצור בעל ישות חוצנית שבא להציל אותם – אנשים שזכו להיבחר בקפידה ולהתקבל לכת. הוא מבטיח להם שייקח אותם לכוכב אחר, שם יתחילו ציוויליזציה חדשה ומוצלחת יותר.
"היה לי מחסום כתיבה עד שכתבתי שתי מילים: 'דנה מפחדת', ונכצילום: אריק סולטןמכל סוגי הכתות בחרת דווקא בסוגיית חוצנים, שנשמעת על פניה הכי פחות מתאימה לקבוצת משכילים.
"שום דבר לא המצאתי, רק בניתי צורה חדשה מאותה פלסטלינה. הכת שאליה נשאבה בתה של חברתי מאמינה בדיוק בזה. אפילו המִנחת לחללית שמתואר בספר הוא לא המצאה שלי. כתות רבות מדברות על בריאה אחרת, כזו שקדמה לעולם שאנחנו מכירים, ויש שמאמינות שחוצנים בראו את העולם הזה לפני מיליוני שנים ונטשו אותו".
מוטיב החרם החברתי גם הוא דומיננטי בחייה של דנה, הגיבורה שלך, על אף שמתבקש שחבורה סגורה כזו תהיה דווקא מאוחדת.
"הגורו מעוניין לשבור את המאמינים שלו וכאמור השפלה היא אחת הדרכים לכך. לפעמים נמשך מופע הבוז והזלזול כמה שעות, לקול צחוקם של חברי הקבוצה, עד שהקורבן בוכה באופן בלתי נשלט. בהתחלה יש הפגזה של אהבה על המצטרף החדש, אבל אם תתחיל לחלוק על תפיסת הגורו או תשאל יותר מדי שאלות, החברים ייעלמו. האהבה נלקחת ממך לצורך של שליטה.
"בקבוצות כאלה מתפתחת לעיתים תרבות של הלשנה. הגורו דורש מחסידיו לשים לב מי מתקשה בדרך ולדווח להנהגה. כך שאם מישהו נמצא בקשר עם השפעות מחוץ לכת, הדברים ידווחו. כשהגורו קורא לו לשיחה ומספר לו מה הוא יודע עליו, הוא בטוח שהגורו ניחן בכוחות־על, שהוא מואר".
נורות אזהרה
הספר מדבר בקול פוליפוני – ריבוי קולות של דמויות שונות. אולם ייחודו של "פרח טורף" הוא בנקודת המבט הדומיננטית של האם דיתה. "לקח לי זמן לכתוב את הספר הזה", מודה וינשטוק, "משום שלכתוב בגוף ראשון את דמותה של האם לא הייתה לי בעיה. אני קרובה אליה מהרבה נקודות מבט. בגיל, במעמד, בהורות, אפילו בהיותה בעלת משרה ממשלתית. אבל אז אמרתי לעצמי: איפה הילדה? אני רוצה להבין למה היא שם. למה התנתקה. ואותה לא הצלחתי לכתוב באותה קלות.
"היה לי מחסום כתיבה של כמה חודשים. ואז כתבתי שתי מילים: 'דנה מפחדת', ונכנסתי אל תוך דנה. הבת הנוטשת. חייתי אותה, את תהליך ההידרדרות שלה – אישה צעירה ודעתנית שממרומי מעמדה היא מגיעה למצב שבו בתה נלקחת ממנה, לועגים לה, בעלה זונח אותה, והיא סובלת מהמיזוגניה סביבה – עוד תכונה נפוצה בכתות".
הדמות המפתיעה ביותר בספר היא דמותה של הילה, האחות המורדת של דנה שמקנאת באחותה הגדולה אבל בסופו של דבר היא זו שמצליחה להניע את העלילה מחדש.
"מה שמעניין אותי בספר הזה, מעבר לכת, הוא מורכבות המשפחה. זה תמיד מעורר אצלי סקרנות ועניין. כל משפחה וצירופיה. קורה שהדמויות הפחות מוערכות והפסיביות מתגלות הרבה פעמים בשעת מבחן משפחתית. בהרבה בתים יש המון 'הילות' כאלה – בנות שהן כאילו הבת הסוררת, המורדת, הפחות מוצלחת ביחס לאחותה, שכולם סוגדים לה ממש; זו שסופגת את כל הביקורת.
"הילה עברה תהליך בכתיבת דמותה בספר. היא הניעה את העלילה גם בגרסה קודמת, רק שגם אני תפסתי אותה כדהויה שבין השתיים. אבל תמר ביאליק, העורכת המופלאה שלי, קמה ותבעה את עלבונה. 'מגיע לה יותר ממה שנתת לה', היא אמרה וצדקה. התייצבתי מיד לימינה של הילה. כתבתי אותה עוד ועוד. כי הילה היא בדיוק זו שמצליחה לראות את הדברים כפי שהם, דווקא בגלל המעשיות והישירות שלה".
בשורת ההתנתקות של דנה ובעלה מהמשפחה נופלת על ההורים בהפתעה גמורה, אבל בדיעבד היו רמזים בדרך. אילו סימנים עשויים להופיע כאותות אזהרה לסביבה של מי שנשאב לתוך כת?
"שינויים פתאומיים בתוכניות של הבן או הבת יכולים להיות רמז לכך, בין שמדובר בלימודים שמופסקים פתאום ובין שבקריירה או בזוגיות. כשהשם של המדריך הרוחני עולה שוב ושוב כחלק ממנגנון קבלת ההחלטות של הילד שלך, זו נורה אדומה. כולנו צריכים להיזהר ממי שאומר לנו את מי מותר לנו לפגוש ואת מי לא".
סימנים שמזכירים לא מעט את הסימנים המקדימים לחיים עם גבר אלים.
"בהחלט. גבר אלים מתואר פעמים רבות ככת של בן אדם אחד. סימנים נוספים לכך שהילד נשאב לחיים בתוך כת הם כלכליים: הוא עובד ומתפרנס אבל מתרוקן מכסף, משום שהכול הולך לכת. יכולים להיות גם שינויים חיצוניים בלבוש או בשפה, שימוש במונחים שלא היה רגיל בהם. בצד זה הילד נעשה רציני עד מוות ומאבד את חוש ההומור".
מה יכולים לעשות הורים שמזהים תהליך כזה אצל ילדיהם? מה דיתה הייתה יכולה לעשות אחרת?
"אין מה לעשות. בכל סוגיה חינוכית שכשלנו בה אפשר לחשוב איך יכולנו לעשות אחרת, אבל אין נוסחה מדויקת. אני מאמינה בחינוך, אבל יש גבול לשליטה שלנו על אורח החיים של הילדים שהתבגרו ואינם ילדים עוד. אפילו בסיפור נשותיו של גואל רצון ראינו הורים שהפכו עולמות כדי להוציא את בנותיהם משם, ולא הצליחו. הם באו והתחננו, אבל האיש ההזוי הזה הצליח לסחוף אחריו עוד ועוד נשים שגם ילדו לו ילדים מרצון.
"כל מה שנותר להורה הוא לתת לילדים את תחושת הביטחון של 'אני לצידך, ותמיד אהיה כאן בשבילך'; להתמקד בחוויות החיוביות של הבית והמשפחה. אבל כשהילד כבר בתוך הכת, המציאות קשה מאוד. חברתי שהייתה ההשראה לכתיבת הספר עשתה ככל יכולתה כדי שהבת לא תתנתק ממנה. אין משהו שניסתה והצליח, ובכלל זה עזרה כספית מעל ומעבר ליכולות שלה. גם ניסיון לשתף פעולה עם הכת לא יועיל. הם עוברים שטיפת מוח שם שכל מה שההורים עושים זה רע.
"מהתחקירים שעשיתי לקראת כתיבת הספר למדתי שמי שהצליח לצאת מהכת עשה זאת לא בזכות משהו שההורים עשו אלא משום שהגיעו לתחתית ההשפלה או מתוך אכזבה עמוקה מהגורו. אם הילד לא רוצה לצאת, כמעט בלתי אפשרי להוציא אותו משם. כפי שאמרה לי חברתי: 'אני אמא שכולה לילדה חיה'. אנחנו מתנחמות בכך שיש כאלה הנחלצים למרות הכול, מתפללות ומייחלות לרגע הזה, שיבוא גם עבורה". 
