אָז תִּשְׁתֶּה קָפֶה טוּרְקִי וְתִתְעוֹרֵר,
אַתָּה הַמְּשׁוֹרֵר.
אָז תִּשְׁתֶּה קָפֶה טוּרְקִי, זֶה עוֹלָמִי,
אִם לֹא תָּשִׁיר, אָז מִי יָשִׁיר?
(יעקב רוטבליט)
המשורר גבריאל פרייל, שחי רוב חייו במנהטן ובחר לכתוב את שירתו בשפה העברית, הקדיש חלק משיריו למשוררים עברים שאהב, ואף הרבה לכתוב עליהם. בין המשוררים היו ח"נ ביאליק, שמעון הלקין ולאה גולדברג, ומהיותו נטוע בתרבות העברית ובמסורתה כתב שירים נפלאים גם על יהודה הלוי והרמב"ם.
עם זאת, בהיותו משורר מודרני שזנח את החרוז והמליצה, היה קשור גם לשירה האירופית והאמריקנית, ובשירתו "מככבים" גם המשוררים רוברט פרוסט, אודן, וולאס סטיבנס, וולט ויטמן ואחרים.
פרייל פגש חלק מהמשוררים האהובים עליו בבתי־הקפה במנהטן. שתיית הקפה זוהתה באירופה ובעולם החדש עוד במאה ה־18 עם בתי־הקפה, אולי משום שאנשים לא ידעו להכין קפה בביתם. הקפה המעורר הועדף על־ידי בעלי האמצעים על־פני הבירה והאלכוהול המרדימים ומשכרים, שנִשתו בבתי־מרזח. משיכתו של פרייל לקפה כאל מקור השראה מקבלת ביטוי בשירים רבים, שבהם הוא, המכונה "שחור", מזוהה כ"אביזר" טקסי המעורר לכתיבה.
דמויות מן העבר
הקובץ "שירים מבית־הקפה" מופיע בספרו השני של המשורר, "נר מול כוכבים", שבו מרובים השירים העוסקים במקומו של ה"אני" (ה"נר") מול העולם. כך נפתח הקובץ: "בֵּית־קָפֶה זֶה, תִּקְרָתוֹ שְׁקִיעָה נוּגָה, חַשְׁמָלִית/ וּכְתָלָיו יֹאמְרוּ לִבְלוּב־גַּן, קְטִיף־פְּרִי, – / אֶהְיֶה עַל מִשְׁמַרְתִּי, מִשְׁמֶרֶת עֵרָגוֹן./ בְּשִׂרְטוּטֵי־עִפָּרוֹן לִי אָקִים הֶעָבָר./ בְּכוֹסִי אֲבַקֵּשׁ צִלְלֵי הַשָּׁנִים".
המשורר, המחפש בספל הקפה תמונות מן העבר כדי לשחזרן בשירו, רואה כאן את עצמו כמו בעלת־אוב העורגת אל הגילוי ה"נבואי" מול ספל הקפה. הצלָלים, החוזרים בשירת פרייל, הם רגעי אי־הידיעה, "הַסָּפֵק הַפּוֹדֶה", המקדימים את הגילוי האפיפאני וההכרחיים לכתיבתו: "אוּלָם אֵדַע כִּי שָׁעָה יֶשְׁנָהּ, בָּה כָּל צֵל / הוֹפֵך לְפֶלַח שֶׁמֶשׁ". כאן הוא מקווה ש"צִלְלֵי הֶעָבָר לֹא יִבְגְדוּ בֹּו", שכן "הָעַכְשָׁיו רַק הוּא מְהַסֵּס כְּנַעַר/ בְּטֶרֶם נִעֵר מֵעֵץ הַתַּפּוּחַ:/ הָעַכְשָׁיו רַק הוּא שַׁעַר אָטוּם ־/ בְּחֵיק הֶעָבָר זֹרְקוּ מַפְתְּחוֹת". החיפוש אחר "צִלְלֵי הַשָּׁנִים" הופך בשירים אלו גם למחקר על האדם ל"שכבותיו" השונות: חלק משושלת, חלק מעַם וגם חלק מהעולם.
דמויות משפחתיות מעברו הליטאי עולות במשורר מול ספל הקפה כדמויות מיתולוגיות השאובות מאגדה עתיקה: "סַבָּא בֶּן מֵאָה חַי בַּבַּיִת הַקָּטָן שֶׁמִּנֶּגֶד,/ וְאֵין חָדָשׁ טוֹב בְּעֵֵינָיו מִן הַדֶּשֶׁא הַמְּלַחֵךְ רַגְלוֹ". "מִנגד" מָה חי הסב? האם מנגד לארץ המובטחת? שהרי היה הסב רב בליטא…
מעורר מחשבה הוא גם התיאור של אם־המשורר, המוזגת לאביה ספל קפה מרדים־היפנוטי, והסב, כמו פרייל עצמו, שוקע בהרהורים על ילדותו־הוא בעקבות שתיית הקפה. על אֵם־סבו הוא כותב: "וְאֵם, שֶׁרִיסֶיהָ אֲרֻכִּים, וְהַחוּם שֶׁבְּבָבוֹתֶיהָ נִתְקָל בִּיאוֹר חוּם שֶׁבְּסֵפֶל אַחֵר". המשורר עושה עיקוף בזמן, ומשורשיו הקמאיים הוא שב אל עצמו באמצעות השביל החוּם שבעיני אם־סבו, המגיע אל יאור הקפה החוּם שלו.
הישיבה בבית־הקפה מעוררת גם את זהותו העברית, בסיוע דמותו של אברהם מאפו, סופר חיבת ציון. ה"מלוּנה", הבית בעיירה של מאפו בליטא, יקרה למשורר מה"מלון" במנהטן שבו הוא נמצא, שכן הפשטות הכפרית שלה אפשרה לסופר הציוני לחזור אל העבר העברי־התנ"כי ולשרטט אותו ברומנים שכתב: "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון". רומנים אלו נוטעים את דמויותיו בארץ־ישראל של ימי בית ראשון, ומבטאים את חלומו של מאפו להגשים תחייה לאומית בארץ.
"אֻשַּׁרְתָּ רַבִּי אַבְרָהָם", כותב פרייל, "עַל שֶׁיָּצָאתָ מַזְהִיר לִקְרָאת עָבָר/ מְאֻכְלָס רוֹעֶה וּמֶלֶךְ, עוֹלֶה בַּתָּמָר וּבַזַּיִת, מְזַמֵּר בְּקוֹל־צִפֳּרִים"… "אוּלָם" – הוא כותב – "בֵּית־הַקָּפֶה לְעוֹלָם לא יְכַבֶּה תַּבְעֵרוֹת הַבְּדִידוּת. וְאֵין מֶגֶד מִמְגַָדי לֹא יַַחְדְּרוּהוּ טַעֲמֵי לַעֲנָה וָמֶרִי". בית־הקפה, המעלה ניחוחות של רֵעות, של ארץ אהובה, לעולם לא יהיה תחליף לחוויה האמיתית, לבית שהיה למשורר בליטא בילדותו, ושאין לו עתה, שכן ישיבתו של פרייל במנהטן אינה יכולה להיות תחליף לעלייתו לארץ: "וַאֲנִי, אֲנִי יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת מִתְחָרָה בַּחֲלוֹם, מַמְצִיאָה מְצִיאוּת". המשורר אמנם בחר שלא לממש את ה"חלום", אך הוא יכול לשאת את ריחוקו מהארץ בזכות כתיבת שירתו בעברית.
נימת חורבן
מכאן יש התפתחות דרמטית במחזור ה"שירים מבית־הקפה", שנכתב לאחר מלחמת העולם השנייה. הקפה מעורר במשורר בשירים אלו את סיפור ההגירה מהכפר לעיר, את הגדילה שלו מילדות לבגרות ואת הקשר הקרוב־רחוק עם ארץ־ישראל, אך גם צופֶה את המעבר של האנושות מקיום לכליה בעקבות אסון הפצצה הגרעינית שהוטלה על הירושימה ונגסאקי וחוסר המודעות של בני האדם למשמעותה.
כמו בטרגדיה, הקתרזיס, אותו שילוב של אימה וחמלה שחש המשורר, מגיע בד בבד עם ההרס הקולוסלי: "הַקָּפֶה מַהְבִּיל בַּסֵּפֶל כַּרָגִיל,/ מִתְאַבֵּךְ מוּל אִי, שֶׁשְׁמוֹ בְּדִידוּת חוֹזֶרֶת / הָאוֹרֶבֶת מֵעֵבֶר לַחַלּוֹנוֹת הַחוֹגְגִים". האסון האורב לחוגגים, הנשקף מבעד לבבואת הקפה המהביל, מזכיר את סיומו של "הדֶבר", הרומן הנודע של קאמי, כשהרופא רייה מתבונן בעיר החוגגת ויודע שהדֶבר עלול לחזור. פרייל, העוקב אחר המצב האנושי, רואה מבעד לכוס את טקסֵי שתיית הקפה של חברה דקדנטית המנסָה לשחזר בלי הצלחה טקסי אצילים מזמן אחר, תוך התעלמות מהאסונות שפקדו את הירושימה ונגסאקי.
שני משפטים ב"שירים מבית־הקפה" מזעזעים בנימת החורבן המלווה אותם מבעד לטקסי שתיית הקפה. האחד מלווה בקינה את ההתמוטטות הצפויה, ונתלה בקינת איכה על חורבן הבית הראשון: "אֵיכָה יִהְיוּ שׁוֹתֵי הַקָּפֶה עַצְמָם כִּצְלָלִים,/ נוֹגְעִים שְׂפוֹת סְפָלִים מְדֻמִּים, ־/ מָחָר?". האחר, המייצג את המשורר, תופס דווקא את החיוב ב"שְׁתִיַּת קָפֶה וּבְדִידוּת טוֹבָה", אך פוחד מהיום שבו ינופצו הספלים, כלומר מהיום שבו רק שברי עבר ייוותרו מהתרבות האנושית: "הַפְּצָצָה הָאֲטוֹמִית כְּאִלּוּ מַטְעִימָה אֶת חֶדְוַת הַחַיִּים/ הַצְּפוּנָה בִּבְדִידוּת/ נוֹתֶנֶת שְׁאַר־עֵרֶך לִשְׁחוֹר וְחוּם הַקְּטִיפָה הַמְּלַטֵּף שֶׁל הַקָּפֶה;/ עַד יִגְאוּ עָלֵינוּ הַיָּמִים הָאֲדֻמִּים ־/ וּתְנֻפַּץ הַבְּדִידוּת הַטּוֹבָה וְנֻפְּצוּ הַסְּפָלִים".
פרייל אינו מוציא את עצמו מקהל יושבי בתי־הקפה האסקפיסטים. גם הוא מהווה בעיני עצמו חלק מעולם בתי־קפה שבו אנו מחפשים ניחוּם. אבל בעודו מתבונן בסופות המנפצות את קירות הזכוכית ביוסטון, עיר העתיד הנבנית, יש בו הכוח לומר: "אֲבָל אֲנִי חָשַׁבְתִּי דַּוְקָא/ עַל הַזְכוּכִיּוּת שֶׁלִּי/ הַמְּזַהָה עַצְמָהּ/ עִם נִפּוּץ כָּל טִירָה/ עִם שְׁבִירַת כָּל הֶרְגֵּל". מצד אחד הוא מזהה עצמו עם כל שבר המתחולל בעולם, ומצד אחר הוא חותר אל הצורך שלו לשבור את הרגלי הכתיבה השגורים ולמצוא את "הזכוכיוּת שלו", כלומר, את דרכו השברירית, הייחודית בכתיבה.
בשיר האחרון בקבוצת השירים הזאת, "רְעְָבוֹן וְלֹא לְלֶחֶם", פרייל מדגיש את הימצאותו במסעדה (ולא בבית־הקפה), אשר הסועדים בה השׂביעו את רעבונם ה"קדמון" והותירו על השולחנות את שאריות מזונם – ואין הוא מזכיר את הקפה. הלחם והמים חוזרים להיות בסיס חייהם של בני האדם בעידן האפוקליפטי: "וַאֲנִי בְּמִסְעָדָה, אֲשֶׁר עַל שֻׁלְחֲנוֹתֶיהָ מֻשְׁלָכִים כָּרָגִיל/ שְׁיָרֵי רָעָב קַדְמוֹן וְאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה".
מקום של דקדנס תרבותי
כתיבתו של פרייל בקובץ זה על האדישות לגורל האדם, המאפיינת את יושבי בתי־הקפה, מעלה על הדעת את בתי־הקהווה שעליהם הרבה לכתוב הסופר ש"י עגנון. בפתיחה לספרו "תמול שלשום" מתוארת פגישה בין יצחק קומר לבין העסקנים הציונים, היושבים בבית־הקהווה בלבוב ודנים בענייני הציונות סביב ספלי הקפה. אלו משתאים נוכח החלטתו של הצעיר בן העיירה לעלות לארץ, שהרי מוטב היה לוּ הוציא את מָעותיו בנסיעות וכנסים באירופה כמותם הם, במקום לממש את ציוניותו.
בבית הקהווה, המעורר את הערצתו, העיר רואה ארמון מפואר; ביושביו – שׂרי מלכים, ובנער הקַבלה – נסיך עטור בגדים בצבעי כחול וזהב. את בית־הקפה רואה אפוא עגנון כמושב לֵצים מחופשׂים, ובלשון מושחזת הוא מסביר מדוע אנשים נפגשים בו: בעוד שבעיר הקטנה המרחקים קצרים, וקל לאנשים לפגוש זה את זה, הרי בעיר הגדולה המרחקים גדולים, ואם לא יקְבעו פגישות בבית הקפה הם עלולים שלא להתראות.
"שירים מבית־הקפה" של המשורר קושרים אותנו, מצד אחד, אל עָבָר הקרוב ללבו, ומצד שני מנוסחים, כמו אצל עגנון, כביקורת הנמתחת על מקום המסמל דקדנס תרבותי. עם זאת, באופן פרדוקסלי בית־הקפה הוא אולי המקום היחיד שבו יכולה להיכתב שירה לעת כזאת – מקום סִפּי, הנמצא בין מקומות, ומהווה משכן זמני לאנשים בודדים, לעיתים חסרי בית.
במצב שבו העתיד לוט בערפל, פרייל, שמכלול שירתו אינו אידיאולוגי, שב אל עצמו וחושש שמא גם שיריו לא יוכלו להיכתב בעתיד
הצופן רעה. הוא מסיים את "שירים מבית־הקפה" בשורות: "וְטִיב סִפּוּקִי הַקַּטָּן שֶׁלִּי ־מָה?/ אֲנִי מִתְהַלֵּך כְּשֶׂה־זְאֵב, זַכָּאי וְחַיָּב…/ אַךְ יֵשׁ בִּי רְעָבוֹן קוֹדֵחַ וְאֵין לוֹ פֹּותֵחַ – וְהוּא עִקָּר./ מַשֶּׁהוּ בִּי תּוֹבֵעַ וְאֵינוֹ נַעֲנֶה כָּל־עִקָּר". ה"תביעה" לכתיבה והמאבק על מימושה הנכון הם עיקר שירתו של פרייל.
