אם ייערך פעם מחקר אודות המכניזם הציני של הפקת סרטי ההמשך בהוליווד, לא תמצאו סדרה הממחישה באופן מדויק יותר את המהלך מסדרת סרטי "פיץ' פרפקט". החלק הראשון שיצא ב־2012 היה חביב להפליא. סרט קולג' עם טוויסט מוזיקלי סמי־מקורי, הומור מוצלח למדי ונגיעה רומנטית קלילה. ההצלחה המפתיעה הולידה כמובן חלק שני שכדי להצדיק את קיומו הוא נאלץ להגביר את הווליום. כבר מהסצנה הראשונה התפוגגה לה כל החינניות של המקור והוחלפה בגסות צעקנית, שהצליחה בכל זאת להחזיק את הראש מעל למים בזכות המוזיקה המוצלחת.
באופן לא ברור נהנה חלק 2 מהצלחה מטאורית בקופות, כך שהיה זה רק עניין של זמן בטרם תנחת עלינו הגזירה שהיא "פיץ' פרפקט 3". ליד היציאה החדשה של קבוצת ה"בארדן בלא'ס", ה"בלות" בעברית, חלק 2 הוא בלט רוסי קלאסי. העלילה המופרכת מצליחה לאחד את הבלות, שלוש שנים לאחר שסיימו את הקולג', למסע הופעות בבסיסי הצבא האמריקני ברחבי אירופה.
כדי לשמור על הממד התחרותי של הסדרה, הפעם עליהן להתחרות בכמה להקות הזויות שאין להן כל קשר לעולם הא־קפלה. מה שאומר שאפילו את הייחוד היחסי של הסדרה הזו זרקו כאן לפח. חוץ מכמה בדיחות חביבות בחסות רבל ווילסון הבלתי נלאית, הכול בסרט כל כך מוגזם, מופרך ובעיקר מטומטם – כולל סצנת פעולה על יאכטה שנלקחה היישר משולחנו של ג'קי צ'אן – שכנראה גם מעריצי הסדרה יתקשו לזהות בו את הפיץ'. אולי שיר הסיום הסימפטי יסב מעט נחת, אבל אין ספק כי הדבר המוצלח ביותר בסרט הוא ההכרזה של יוצריו כי זהו החלק האחרון בהחלט.
פי. טי. ברנום היה איש עסקים ממולח שעשה את הונו בעולם הבידור ובמיתולוגיה האמריקנית זכור כאחד מחלוצי הקרקס המודרני. הוא גם היה ידוע כאדם גזען ונצלן ובאופן כללי כטיפוס מאוד לא סימפטי. כעת, כשכל העובדות ידועות, אפשר לעסוק בסרט החדש, "האמן הגדול מכולם", המבוסס לכאורה על סיפור חייו של בארנום ובפועל כל קשר אליו הוא מקרי בהחלט.
יו ג'קמן המצוין מגלם את בארנום שעלה מן האשפתות והקים קרקס מוזרויות שנתן בית חם לערב רב של פריקים ודחויים משולי החברה, בניו־יורק של אמצע המאה ה־19. שני דברים חולק "האמן" עם "לה לה לנד" מהשנה שעברה. ראשית, מדובר במחזות זמר שנכתבו ישירות לקולנוע. אך בעוד לה לה לנד נראה מקורי וקולנועי להפליא, האמן נראה כמו עיבוד למחזמר ברודוויי קלאסי שמן הסתם גם היה עובד טוב יותר על הבמה. הסיבה היא הבימוי השבלוני של מייקל גרייסי, שזהו סרטו הגדול הראשון. גרייסי לא מצליח להעניק לסרט ייחוד קולנועי ומציג עבודת מצלמה וסטים מאוד דו־ממדיים. לעיתים זה מזכיר במשהו את המראה המלאכותי במפגיע של "מולאן רוז'" המדהים, אבל סרטו של גרייסי רחוק שנות אור מהמעוף היצירתי של באז לורמן.
יחד עם זאת, בכמה נאמברים מוזיקליים גרייסי דווקא מצליח לייצר חוויה ויזואלית סוחפת, אך אלו רק מדגישים את הסתמיות הקולנועית הקיימת ברוב חלקי הסרט. הדבר השני שהאמן חולק עם לה לה לנד הם פסק ופול, צמד הכותבים־מלחינים האחראים על השירים. אלה הם ללא ספק הצד החזק של הסרט, שנהנה מנאמברים פשוט מעולים. קליטים, מלהיבים ומרגשים. את החוויה ממקסמים יו ג'קמן וזאק אפרון, שמגיעים מהרקע המקצועי הנכון ומרהיבים כאן בשירה וריקוד. התוצאה היא סרט קולנוע בינוני שמצליח לזרוח בזכות ביצועיו המוזיקליים. והיות שמדובר במחזמר, "האמן הגדול מכולם" יוצא מהסיפור הזה מנצח.
