חמי פרוסט (צחי גראד) מנהל יחד עם אחיו את מועדון ה"פיצה פאנץ'", מועדון סטנד־אפ קטן ואפוף עשן שאינו מתפשר על רמת האמנים שיעלו על הבמה שלו. אך מנהלי המועדון המתחרה החדש, "שוקן קומדי קלאב", מנסים לקחת מפרוסט את הכוכבים שלו ולהבטיח להם תהילה מהירה, כסף ושאר ממריצים מסנוורים. הסדרה שולחת אותנו למחוזות של שנות התשעים בארץ, כשהמצחיקנים הכי גדולים של השנים האחרונות עשו בהיסוס חוצפני את צעדיהם הראשונים מול קהל, וכל זאת בתחום חדש אז: הסטנד־אפ קומדי.
הסצנה הראשונה על הבמה בסדרה החדשה פאנץ' נפתחת בשאלה: "יש דתיים בקהל?", בירידות על דת שגורמות להתפרצות אלימות של הצופים ובסטנדאפיסט שחוזר לבמה מדמם. התפר הדק הזה בין אלימות מילולית לאלימות פיזית הוא משהו שמעסיק תדיר את החברה הישראלית, וככזה צפוי לפרנס גם את הסדרה הזו.
האלימות צצה גם דרך טיפוסים גרוטסקיים במיוחד: הדמויות של שיינרמן (עוז זהבי) וחרסונסקי (אורלי זילברשץ), הבעלים של מועדון ה"שוקן" המתחרה, מצטיירות כזוג מסוממים חסרי עכבות. אבל גם פרוסט הוא לא "מענטש", אלא טיפוס נרגן ואגרסיבי, ומהבחינה הזו הליהוק של גראד לתפקיד הוא מדויק.
פרוסט הוא גם לא אב השנה. הסדרה נפתחת בהלוויה לדמות הגברית שגידלה את שני ילדיו עם אשתו לשעבר במקומו, בארה"ב. בעוד בתו הצעירה מתכחשת לו, בנו הבכור מיכאל, בעצמו כבר בחור בשנות העשרים לחייו (מאור שווייצר), נענה להצעת אביו לבוא לעבוד עמו במועדון ולהישאר בארץ. הכוונה היא ניסיון בונדינג אב ובן, אם עדיין לא מאוחר מדי. במקביל, זהו מתכון לצרות בקדירה הרותחת ממילא של סצנת הסטנד־אפ רוויית היצרים והתחרות.
הרבה רגעים של זיעה, אי־נחת ומתח עוברים על פרוסט במועדון שלו, והוא מדליק סיגריה בסיגריה, אבל פתאום, כשאחד מבני טיפוחיו אומר משהו מצחיק על הבמה, הוא לא מפספס את הפאנץ' ומתחיל לצחוק. הוא גם אומר לצעירים המוכשרים האלה שהוא "כמו אבא בשבילם", אולי כפי שלא היה בשביל ילדיו האמיתיים. ואולי הוא גם אב חונק מדי, שמצר צעדים, ועדיף בלעדיו?
את הסדרה יצר (לצד אחרים) יואב גרוס, כיום מפיק נחשב, שהוא גם בנו של עמירם גרוס – מייסד מועדון ה"דומינו גרוס" שהתחרה בשנות התשעים על השליטה בתחום הסטנד־אפ עם מועדון ה"קאמל קומדי קלאב". גם לגרוס האב ולבנו היו יחסים טעונים לאורך השנים, וזהו לא הפן האוטוביוגרפי היחיד. הדמויות בסדרה מרפררות באופן לא מקרי לאורנה בנאי, גיל קופטש (שאף יופיע בסדרה בהמשך), אדיר מילר, שלום אסייג, גרייניק ואלתרמן ולעוד רבים וטובים. בעידן של ריאליטי ואינסטנט, מרענן להיזכר שגם הגדולים ביותר התחילו בהופעה מול חמישה אנשים.
פסקול התקופה – שירים של "נושאי המגבעת", "תערובת אסקוט", "רוקפור" ואחרים שהופיעו במקביל בסצינת מועדוני הרוק של אותם ימים – נוכח באינטנסיביות, שמצד אחד מטעינה את העלילה בנוסטלגיה ומצד שני נראית לעיתים מאולצת – כמו הטלפון הציבורי שבו משתמשות הדמויות כדי להקים קשר. כך או כך, שנות התשעים שעולות מהסדרה מוכיחות שזו הייתה תקופה מרתקת בפני עצמה, ושלא תמיד חייבים בסדרות את ההתרפקות המובנת מאליה על שנות השמונים – יש פה עוד עשור ששווה לטפל בו.
הסדרה מראה יפה את חבלי הלידה של תחום, שהיום כאילו מובן לנו מאליו, ושמה דגש על הסטריאוטיפים של החברה הישראלית על הבמה ומאחורי הקלעים: דתי, ערבי, אשכנזי, מזרחי – הם כולם גם מושא לירידות ולפאנצ'ים, אך גם דמויות בשר ודם. בסוף, גם האנשים המצחיקים ביותר במדינה כיום ממשיכים לתחזק את קריירת הסטנד־אפ שלהם. אולי כדי לפרנס את המשפחה, אולי כי הסטנד־אפ נכנס לעצמות ומאפשר קשר בלתי אמצעי וממכר עם קהל, וככזה, פשוט אי אפשר בלעדיו.
"אתה יודע מה ההבדל בין סטנדאפיסט לבדרן?" שואל פרוסט בסדרה, "בדרן רוצה שתשכח מהמציאות, אסקפיזם, סטנד־אפ זה בדיוק ההיפך" – וזה מה שמבטיחה הסדרה: אקשן של מאבקים על השליטה בטאלנטים הצעירים, וכל זאת בעולם שבו אולי עוד לא היו טלפונים חכמים או אינטרנט, אבל זה לא אומר שהאנשים בו חיו בעידן התמימות.
פאנץ' רביעי, 22:00, yesEDGE ו–yesVOD  
