אחת השאלות המקובלות במשחקי חברה היא "מה הייתם מצילים מהבית שלכם, לו הוא היה נשרף?" אך יש מי שמבחינתם השאלה הזו אינה משימה נדושה במשחק חברה, אלא החלטה שנאלצו לקבל באופן מעשי, כמו בגל השריפות שהשתולל בארץ לפני שנתיים. סיפוריהן של מספר נשים שחוו את הטראומה עומדים במרכז ההצגה "בית חם", סיפורי שריפה.
ההצגה נפתחת כאשר שש השחקניות נכנסות לבמה בשמלות אדומות כאש, לראשיהן קסדות של פועלי בניין וארגזי כלים בידיהן. מבנה סמלי של בית, עשוי קוביות עץ גדולות, מונח בצד. הן משתמשות בהן במהלך ההצגה כדי לבנות ולפרק ולהרכיב מחדש מבנים שונים. בין היתר, לצלילי השיר "אישה אחת גרה בתוך אבטיח", המרמז על הצורך הסיזיפי לעבור בכל פעם למקום מגורים אחר.
כל אחת מספרת בתורה איך גילתה שביתה נשרף. על השאננות בהתחלה, על האקראיות שבסכנה, על הבהילות לברוח ולהינצל. הסיפורים הבודדים מתקבצים לשיחה אחת נרגשת שבה סיפור מתערבב בסיפור, בדומה ללהבות המתגברות לכדי דליקה גדולה.
אחת מהחבורה מביעה את צערה על אובדן הטקסטים שכתבה במחשבים שנשרפו, והנשים מנחמות אותה באופן מוגזם ודביק, בליטופים ובצקצוקי לשון בלתי פוסקים, מה שמעורר תחושת מיאוס מהתנהגותן, למרות הכוונות הטובות. פן אחר של תגובות החברה והתקשורת בא לידי ביטוי כאשר כולן יוצרות מעין כידונים של מיקרופונים סביב אישה שביתה נשרף בגלל נרות השבת. המסכנה מוצפת במטר שאלות שפותחות ב"סליחה על השאלה", וברור שהן ממש אינן מתנצלות אלא פוגעניות במיוחד.
השחקניות מדקלמות הגדרות מילוניות של מהו בית, ועצות לגבי תכנונו. אחרי ששמענו על הארעיות של מעוננו, כל פרט בבנייתו נתפס כזמני ועומד בסכנת היכחדות. ההגדרות אמורות לתת ביטחון, סוג של קירות מטפוריים, אבל האש ערערה כל תחושה של קביעות, של "ביתי הוא מבצרי".
בקטע קומי חביב נשמעת מוזיקה בסגנון פלמנקו, השחקניות נעות על הבמה שמתוחות עליה יריעות ועליהן סרטוטי בנייה. תוך ריקוד הן רוקעות בעקבי נעליהן ומכריזות בערגה על שמות של פריטים לעיצוב הבית: ברז נשלף! גרניט פורצלן! חיפוי עץ! אנחנו מקבלים כך שיקוף סאטירי לרדיפה האופיינית אחר החומר בדרך לנכס המושלם, והרי הכול הבל, כל זה יכול להישרף ברגע. אז מה באמת חשוב, מה מסמל בית בשבילנו – האם אלה החפצים והעיצוב או בעצם משהו עמוק ומשמעותי יותר, המקום הרגשי שלנו עם האנשים היקרים לנו, היכן שליבנו מונח?
אחת הנשים מתעטפת בסריג בגוני אדום, שהיא ממשיכה לסרוג תוך כדי דיבור, וחברתה מושכת חוט מתוכו, פורמת אותו. המשחק שבין יצירה ופרימה, בנייה ופירוק, ממחיש את המצב של מי שאיבדו את ביתם. יש צורך לקנות חפצים בסיסיים ולהתחיל הכול מחדש, לעסוק בחומר, אבל הקושי הוא כמובן גם נפשי.
הבמאית רחל קשת יצרה את ההצגה אחרי שבית הוריה שבחיפה נשרף בגל הדליקות בכרמל. השחקניות המשתתפות בהצגה הן שרי מאיר, אלישבע כריש, הדסה ליבסקינד, תהילה אזולאי־שאול ואילה שקד, ואיתן הרבנית מיכל נגן, העומדת בראש מכינת "צהלי" לבנות דתיות. כל אחת מהן ראיינה אישה שביתה נשרף, ולמדה היטב את סיפורה. המשחק שלהן הוא כה אותנטי, שחשבתי שהן מביאות את הסיפור שעברו בעצמן.
לקראת סיום ההצגה כל אחת מתייצבת על ארגז הכלים שלה המשמש לה כבמה אישית, ובהד לשירה של חנה סנש, היא מדליקה מעין משואה מטפורית. הן קוראות בחגיגיות "אשרי הגפרור" – שנדלק והצית את מבטי השכנות, את החשבונות לתשלום, את העבודות שמחכות לבדיקה – כל מה שהיינו שמחים להיפטר ממנו.
המעבר התודעתי שעוברת ההצגה מכאב האסון שנגרם על ידי השריפה אל האומץ לומר "אשרי הגפרור", לראות מה טוב במצב שנכפה עלינו, הוא מרגש ומאפשר תקווה לצמיחה מתוך האפר.
בית חם, תיאטרון רחל קשת
