"במשך חמש שנים רצופות קמתי בבוקר מדי יום ועשיתי משהו שהיה מוקדש כולו לישראל, ומאז שאולימפיאדת החורף הסתיימה יש בי תחושה גדולה של עצב ואובדן", מודה אדם אדלמן, יהודי דתי אמריקני בן 27, שייצג את ישראל בשנה שעברה בענף מזחלות סקלטון במסגרת משחקי החורף בקוריאה הדרומית. "עכשיו, כשאני אני מתעורר בבוקר, אני עדיין לא יודע מה המטרה שלי ומה אני עושה וזה מאוד קשה עבורי. עבדתי המון כדי להפוך לאתלט ברמה גבוהה, ואני בטוח שאם הייתי מתחרה השנה הייתי מגיע לאליפות העולם, אבל הייתי חייב לעשות הפסקה של שנה, כי היה לי קשה להחזיק זוגיות בצורת חיים כזאת וגם לא נשאר לי יותר כסף".
סיפורו של אדם אדלמן מעורר השראה ויוצא דופן. הוא נולד בברוקליין, בוסטון, לאמא עורכת דין ואבא רופא. אחד משני אחיו, אלכס אדלמן, הוא סטנדאפיסט מצליח. "אבא שלי תמיד אהב ספורט והיה חשוב לו שנהיה בריאים. בגיל שלוש ניסיתי לשחק הוקי קרח בתור שוער והייתי ממש טוב. המשכתי להתפתח ובכיתה ח' קיבלתי כמה הצעות למלגת לימודים מקבוצות שמכינות אותך להיות מקצוען בתחום ואם הייתי לוקח אחת מהן, הייתי עושה צעד רציני קדימה. המשפחה שלי תמיד תמכה בי בכל דבר שרציתי לעשות אבל החלטתי לסרב, כי אף פעם לא ראיתי יהודי שומר שבת בליגה בכירה וחשבתי שאדם דתי לא יכול להפוך למקצוען. במקום זה, המשכתי ללמוד בישיבה התיכונית רמב"ם בבוסטון והתמקדתי בלימודים".
ב־2006 הגיע אדלמן לראשונה לישראל, במסגרת פרויקט "שחר", "במהלך השהות שלי בארץ החלה מלחמת לבנון השנייה וזה היה רגע ששינה את חיי. עד אז קראתי לעצמי ציוני רק בגלל המשפחה שלי אבל אחרי המלחמה, שבה שהיתי בעיקר בירושלים בגלל הפחד מהטילים, הבנתי שאני רוצה לעשות עלייה ומאז הפכתי לציוני אמיתי".
אדלמן חזר לארץ ארבע שנים מאוחר יותר, כדי ללמוד במשך שנה בישיבת "לב התורה" בבית־שמש, לפני שהצטרף לאוניברסיטה פרטית למחקר בקיימברידג', מסצ'וסטס. אבל חיידק הספורט לא הרפה ממנו, והוא החל לייצג את האוניברסיטה בנבחרת ההוקי. לאחר סיום לימודיו קיבל אדלמן משרה יוקרתית בחברת הטכנולוגיה Oracle, אבל גם עם משכורת של שש ספרות, הוא לא הרגיש אפילו קרוב למנוחה ולנחלה.
"במשך זמן רב התחרטתי על ההחלטה שלקחתי לוותר על ספורט מקצועני ועל הדרך שבה חשבתי, שיהודי ודתי לא יכול לעסוק ספורט. להפוך למקצוען בהוקי זו אחת המשימות הקשות ולא בטוח שהייתי מצליח, אבל יש יהודים שמצליחים בכל תחום בעולם ואין שום סיבה שזה לא יהיה גם בספורט. זו גם אחת הסיבות היום שיש בי תשוקה גדולה לגרום לכמה שיותר ילדים להיות מעורבים בתחום".
רפלקסים של חתול
בעודו מכה על חטא, נחשף אדלמן לסקלטון, ענף ספורט חורף, שבו מתחרה יחיד גולש במסלול על מזחלת במהירות שמגיעה ל־140 קמ"ש, כשהוא שוכב על הבטן עם ראשו קדימה. ב־2014 החליט לנסות בפעם הראשונה בעצמו. "אחרי הגלישה הראשונה על המזחלת המאמנים שראו אותי אמרו לי שלעולם לא אצליח לגלוש על סקלטון, כי אני לא רץ מהר ולא יכול לשמור על יציבות, בנוסף לבעיה בחוט השדרה ממנה אני סובל. הדברים שהם אמרו לי רק העלו לי את המוטיבציה להוכיח שאני יכול".
אדלמן, שהחליט להתמסר כל כולו לסקלטון, עזב את העבודה בקליפורניה, והחל במסע ארוך ומפרך, "במאה פעמים הראשונות שמחליקים, המוח עוד לא מבין מה קורה לו בגלל הלחץ הגדול שנוצר מהמהירות, ואתה לא מבין אם אתה נמצא למעלה או למטה. לא הצלחתי אפילו להרים את הראש", נזכר אדם, "אחת הסיבות שבחרתי בסקלטון הייתה כי זה ענף שאני יכול להתחרות בו לבד, ובגלל שלא היה לי תקציב למאמן, שעולה 40 אלף דולר בשנה. התחלתי לאמן את עצמי. כדי לזרז את ההתקדמות שלי, במקום לגלוש במסלול שלוש פעמים ביום, כמו האתלטים האחרים, עשיתי את זה שבע־שמונה פעמים, ובנוסף צפיתי במשך שעות בסרטונים, כדי ללמוד מטעויות ולהשתפר. המטרה הייתה להשקיע עשר שעות ביום, שש פעמים בשבוע, כדי להגיע ל־10,000 שעות אימון, שיהפכו אותי למקצוען".
הדרך של אדלמן למטרה כללה גם הרבה מכות ופציעות. "הכאב הוא מאמן נהדר, כי אתה לא רוצה לחוות אותו, אז אם נתקעת בקיר עם הראש וחטפת מכה מאוד חזקה אתה תעשה הכול כדי ללמד את עצמך לא לעשות את זה שוב ותשתפר.
"הגלישה בסקלטון זה דבר די משוגע וחטפתי המון מכות בדרך וסבלתי מהרבה פציעות. צריך לפתח רפלקסים של חתול, להתמודד עם לחץ חזק מאוד, ולהגיע להחלטות במאית השנייה, אחרת תאחר ותעוף למקום אחר או תפגע בעצמך. זה שילוב מורכב, שמתחיל מלהאיץ הכי מהר שאתה יכול, ואז כשאתה על שוכב על המזחלת, אתה צריך להתייצב ולהיות רגוע וגמיש כמו ג'לי, במהירות אדירה. אתה חייב להיות ביכולת מנטלית נכונה ולהשבית את המוח מדאגות, כי אם תפחד במהלך הגלישה, זה לא ייגמר טוב. בכל פעם שהתחלתי, אמרתי לעצמי את אותם הדברים וחזרתי לאותו מקום מבחינה מנטלית. החזרה על הדברים פעם אחר פעם, עוזרת לך לקבל ביטחון".
כבר ב־2013 יצר אדלמן קשר עם הוועד האולימפי הישראלי וסיפר על החזון שלו, שנתיים לאחר מכן הוא עלה באופן רשמי לישראל והחל לייצג את המדינה בתחרויות. "יש היום 1,000 אנשים בעולם שעוסקים בסקלטון באופן קבוע, ו־80 אחוז מהאתלטים פורשים אחרי שנתיים. זה גם ענף הספורט עם אחוזי הנטישה הגבוהים ביותר, של אנשים שניסו אותו פעם אחת ולא העזו לנסות שוב.
"הענף פופולרי מאוד בגרמניה, לטביה, אוסטריה ושווייץ, אבל בגלל מיעוט המשתתפים והמסלולים בעולם, אין לספונסרים עניין בו ולכן אין כסף בתחום. בארצות־הברית כולה למשל, יש ארבעה מסלולים בלבד, כשאחד מהם נמצא בסוף העולם ואי אפשר באמת להגיע אליו".
המייל שלא נשלח
המסע שאדלמן יצא אליו בעקבות החלום שלו הוביל אותו לנדודים בלתי פוסקים במשך שנים. "חוץ משלושה חודשים שבהם גרתי במכון וינגייט והתאמנתי, כבר שנים לא היה לי בית ולא גרתי במקום אחד יותר משבועיים. היו ימים שבקושי אכלתי בהם, שישנתי ברכב, או ששברתי עצמות וסבלתי מכאבים אדירים", הוא נזכר, "רוב האתלטים נמצאים במקום אחד שבו הם מתאמנים, והופכים למצטיינים במסלול ספציפי. בגלל שהמטרה שלי הייתה להתאמן כמה שיותר, השגתי את לוח הזמנים של המסלולים, ובכל יום הלכתי לאן שאפשר. היו ימים, שבבוקר התאמנתי במסלול בבוואריה בגרמניה, ולאחר מכן נסעתי במשך שלוש שעות למסלול באוסטריה הסמוכה וחזרתי באותו הערב לבוואריה".
הקשיים הובילו אותו גם למחשבה לפרוש ולוותר על הכול. "ב־2016 אחרי שהתחרתי באליפות העולם הראשונה שלי, שהתקיימה באוסטריה, נסעתי להתאמן בלטביה, באחד המסלולים המסוכנים בעולם. בכל יום החלקתי שם כמה פעמים, בשלב הזה המוח שלי כבר היה גמור מכל המכות שחטפתי, וביום ההולדת שלי, ב־14 במארס, החלטתי שאני פורש. הייתי לבד, זה היה יום אפור וירד גשם. הסתכלתי בקטעי וידאו של נבחרת ישראל מטקס הפתיחה בסוצ'י והחלטתי שהגיע הזמן שאברר עם עצמי, אם אני באמת טוב – כי אני רוצה להיות אחד מהם. חשבתי על זה כל הערב והבנתי, שתוך שנתיים הגעתי לרמה שבה יכולתי להתחרות ברמה טובה. עוד לא הייתי מקצוען ובטח לא ברמה אולימפית, אבל ידעתי שעם עוד קצת מאמץ אצליח להגיע לשם. זה היה יום מאוד חשוב עבורי, כי באמת חשבתי לעזוב ולחזור לקליפורניה לעבודה הישנה שלי. אפילו כתבתי להם מייל שאני חוזר אבל לא שלחתי אותו, ובבוקר למחרת, שיניתי אותו וכתבתי שאני מתפטר באופן סופי".
גם העובדה שאדלמן דתי שומר מצוות וכשרות לא הקלה עליו במהלך הדרך. "בשלב הראשון היה לי קשה מאוד בכל מה שנוגע לאוכל כשר בדרכים, ועם הזמן מצאתי לי פתרונות שאני מרגיש איתם מצוין. חשוב מאוד לדעת לשמור על עצמך ולהיות עקבי כי הרבה מתחרים בענף רוצים ללכת לאכול יחד אחרי אימון או תחרות, ובמקרים כאלה אני הולך איתם ולא אוכל כלום. זה אולי הדבר הקשה ביותר, כי אתה יושב במשך שעתיים מול אנשים שאוכלים ואתה לא. מבחינת תחרויות, כולן התקיימו בימים שיכולתי להשתתף בהן".
איך המשפחה שלך הגיבה לכל מה שעברת?
"ההורים שלי היו מאוד גאים בי אבל גם מאוד מודאגים כי זה ספורט מאוד מסוכן, בעיקר לראש כי אתה חוטף שם חבטות באופן שוטף, כשאתה נתקע בקיר והם פחדו שאפצע בצורה קשה".
"אתלט בלי הדגל של המדינה שלו הוא כלום, והסיבה היחידה שנתנה לי משמעות להכול היא שלבשתי את המדים של ישראל. ידעתי שהגעתי לשם לא כדי ליהנות או לבלות, אלא כדי לגרום לישראל להיות גאה"
המחויבויות וההשקעה האינסופית של אדלמן, שסיים במקום ה־31 באליפות העולם ב־2016, ובמקום ה־35 ב־2017, הובילה אותו להגשמת חלומו הגדול – להפוך לספורטאי אולימפי. הוא קיבל את הבשורה ב־16.1.2017, שבועות אחדים לפני פתיחת המשחקים, וכשאני שואל אותו על הרגע הזה, הרגש מציף אותו, והוא פורץ בבכי.
"זה היה רגע שלעולם לא אשכח. הייתה לי תחרות שישה ימים קודם לכן, הייתי אצל הוריי בבוסטון ולא ידעתי עדיין אם אצליח להתברג בתחרות האולימפית. הלכתי לישון אבל השארתי את הטלפון פתוח, ודיוויד גרייבס, ראש הפדרציה של נבחרת ישראל במזחלות, שעזר לי המון לאורך השנים והפך להיות כמו אבא שני, צלצל וסיפר לי שאני בפנים. שנינו ציונים, שמאוד אוהבים את ישראל, התרגשנו מאוד ובכינו. חיכינו לזה הרבה מאוד שנים, וזה היה רגע עם גאווה".
"כל ספורטאי רוצה להגיע למשחקים האולימפיים, רק 30 גברים מכל העולם יכולים להשתתף שם בתחרות בסקלטון, ואתה יכול לעשות את זה רק אם אתה באמת טוב. מדינה כמו ישראל לא מקבלת כרטיסים בחינם למעמדים האלה ואנחנו צריכים להיאבק. בפועל, 17 מדינות נשארו מחוץ לתחרות ועבורי, לעובדה שלישראל יש נציגות שמתחרה שם ברמה גבוהה, הייתה משמעות גדולה".
בפברואר 2018, נערך טקס הפתיחה של אולימפיאדת החורף בפיונצ'אנג, דרום־קוריאה, יחד עם המשלחת הישראלית הגדולה בכל הזמנים, שמנתה עשרה ספורטאים. "הטקס נערך בשישי בערב, לא יכולתי להשתמש בטלפון שלי בגלל השבת וידעתי שלא אוכל להקליט את זה, ואצטרך לזכור את מה שהעיניים שלי רואות", אומר אדלמן, כשהדמעות שוב מציפות את עיניו, "זה היה מדהים ומאוד עוצמתי מבחינה רגשית אחרי שהשקעתי הרבה מאמץ ובעיקר הרבה אהבה ועבדתי כל כך קשה בכל השנים האלה. אתלט בלי הדגל של המדינה שלו הוא כלום, והסיבה היחידה שנתנה לי משמעות להכול היא העובדה שלבשתי את המדים של ישראל. ידעתי שהגעתי לשם לא כדי ליהנות או לבלות, אלא לגרום לישראל להיות גאה. אני שמח שזכיתי לזה ועדיין מאוד נרגש לדבר על זה".
אדלמן (שרצה להשתמש בקסדה שעליה התנוססה דמותו של שמשון הגיבור – אבל לא קיבל אישור) סיים את הסיבוב הראשון בתחרות האולימפית, בתוצאה של 52.48 שניות, מרחק 2.20 שניות מהמוביל. בסיבוב השני השתפר מעט עם 52.43 וסיים את התחרות במקום ה־28, כשהוא מקדים שני ספורטאים, מגאנה וג'מייקה.
"לא התלהבתי מהתוצאה שהשגתי, אבל עדיין הייתי גאה מאוד, כי הייתי קרוב לאתלט איטלקי שעוסק בתחום במשך 12 שנה, וגם כי הייתי היחיד בתחרות שמאמן ומממן את עצמו, כך שמדובר בהישג אדיר בכל קנה מידה שהוא", קובע אדלמן, "בסופו של דבר התחרות האולימפית הייתה עבורי כמו כל תחרות אחרת שבה ייצגתי את ישראל. בכל השנים שבהן התאמנתי, הלכתי לכל מקום עם כיפה וחולצה, שעליה כתוב שאני חלק מנבחרת הקרח של ישראל, והרבה אנשים היו סקרנים לדעת אם יש לנו נבחרת כזו. זה גרם לי להרגיש כמו שגריר של המדינה, וזו הייתה תחושה מדהימה שגרמה לי לכל כך הרבה גאווה. זו גם הסיבה שאני מרגיש היום עצב גדול".
"התחרות האולימפית הייתה הישג אדיר בכל קנה מידה שהוא. הלכתי לכל מקום עם כיפה וחולצת נבחרת, זה גרם לי להרגיש כמו שגריר של המדינה, וסיפק הרבה גאווה. זו גם הסיבה שאני מרגיש היום עצב גדול"
מטרה חדשה
מאז סיום המשחקים בקוריאה הדרומית, אדלמן מחשב מסלול מחדש. "הבטחתי לעצמי שאם אצליח להגיע למשחקים, אחרי שהם יסתיימו אפעל שיהיו עוד ילדים ישראלים ויהודים בספורט ובזה אני מתמקד עכשיו. העובדה שהייתי באולימפיאדה אפשרה לי להוכיח שגם אדם דתי מסוגל לזה וגם עוזרת לילדים להתחבר למישהו שהגיע לרמות הגבוהות ביותר של הספורט העולמי.
"הדבר הראשון שהתחלתי לפעול למענו, הוא בניית קבוצה עבור ישראל ואני שמח לספר שיש לנו היום ארבעה גולשי סקלטון ישראלים, כולל אישה בשם ג'ורג'ינה כהן, שעשתה עלייה מאנגליה והחלה להתאמן השנה לראשונה. בנוסף, הצטרף אלינו גם בחור צעיר מוונקובר, שאני מאמן עכשיו באופן אישי והוא העתיד של התוכנית. אני גם רוצה להקים עמותה לגיוס כסף לילדים מישראל, שיוכלו לעסוק בספורט ולעבוד עם מאמנים, דברים שאני לא זכיתי להם. כדי לדעת לנהל דבר כזה בצורה נכונה אני מרגיש צורך ללכת ללמוד ולהוציא תואר בניהול ארגוני והגשתי בקשה להתקבל ללימוד מנהל עסקים".
ממה אתה מתקיים היום מבחינה כלכלית?
"לאורך השנים, בנוסף לכסף שהרווחתי בעבודה שלי, שכבר הוצאתי את כולו, נעזרתי בתרומות בסכומים שונים מאנשים טובים שרצו לעזור, מה שכיסה לי 20 אחוז מההוצאות. בסוף כל שנה סבא שלי מחלק כסף לנכדים שלו, וכרגע אני נעזר בזה. מבחינתי החברים בקבוצה שלנו הם כמו הילדים שלי".
אתה מקבל תקציב לפעילות של הנבחרת שאתה מקים?
"לנבחרת שלנו אין כסף ואין תקציב. אני המאמן שלה ואני זה שמשלם על הנסיעות כדי לפגוש את חברי הקבוצה ולאמן אותם. אני מאוד שמח שאני יכול לעשות את זה, כי ככה הם מקבלים מאמן בחינם".
"הבטחתי לעצמי שאם אצליח להגיע למשחקים, אפעל אחר כך שיהיו עוד ילדים ישראלים ויהודים בספורט, ובזה אני מתמקד עכשיו. זה שהייתי באולימפיאדה מאפשר לי להוכיח שגם אדם דתי מסוגל לזה"
למרות ההפסקה שלקח, אדלמן לא מתכוון להפסיק ולעסוק בספורט. להפך, עכשיו הוא רוצה להוסיף לישראל עוד ענף פעיל בספורט החורף, "המטרה שלי עכשיו היא להקים קבוצת בוב־סליי (Bobsleigh), מזחלת שבה אתה יושב וגולש בעזרת הידיים, והתחרות מתבצעת על אותו משטח, עם אתגר דומה, רק ברכב אחר. התחלתי לעשות אימונים בשבועיים האחרונים וזו פשוט חוויה אחרת, כי אתה נמצא בישיבה רגילה ורואה כל שנייה לאן אתה הולך. בסקלטון הרבה מאוד פעמים, הראש שלי היה למטה ופשוט הרגשתי לאן אני נוסע".
למה החלטת לשנות ענף?
"כדי שהתוכנית שלנו תהיה גדולה וטובה, חשוב מאוד שתהיה לנו קבוצה גם בבוב־סליי, וזו הסיבה שאני מכוון לשם. אחרי חמש שנים של אימונים קשים בסקלטון למדתי בהרבה כאב איך לנהוג את המזחלת בצורה טובה. מי שיושב מלפנים הוא הנהג, הטייס שלה, ומהרגע שההרצה נגמרת, כל העבודה והאחריות היא עליו. אתה צריך שיהיה איתך מישהו חזק, ספרינטר שיעזור לך בשניות הראשונות לדחוף את המזחלת מהר ככל האפשר ויֵשב מאחור עד סיום המירוץ. עכשיו אני מחפש לפחות פרטנר אחד שיצטרף אליי, אבל זה לא יהיה פשוט".
למה לא?
"מעטים רוצים להתחייב לדבר כזה, שבו אתה משקיע זמן, כאב והרבה מאוד כסף. יש בתחום הזה מזחלות עם שני משתתפים או ארבעה, ואם אצליח להקים קבוצה, אני מאמין שאוכל להוביל אותנו לאולימפיאדה. מאז שיצא בשנות התשעים הסרט 'ג'מייקה מתחת לאפס' (סרט שמספר על דרכה של נבחרת ג'מייקה בבוב־סליי ב־1988 לאולימפיאדה, ד"מ) כולם מכירים את הענף הזה, והתחרות מתקיימת ביום האחרון של התחרויות וזוכה להרבה חשיפה ויוקרה. אם תהיה לנו נבחרת ישראלית שם זה יהיה דבר אדיר, הבעיה שזה עולה בסביבות מאה אלף דולר בשנה".
כדי להגשים את המטרה הזו, מקיים אדלמן הרצאות שבהן הוא מביא את הסיפור שלו ושל הנבחרת, לצד התנדבות שוטפת בבתי ספר, שם הוא מעודד את הילדים להאמין בעצמם ולעסוק בפעילות ספורטיבית. "הרבה פעמים ילדים שואלים אותי איך אני מתמודד עם הפחד. אני מסביר להם שאנחנו מפחדים רק כשאנחנו לא מצליחים לעשות משהו, וברגע שאנחנו נותנים את כול־כולנו למטרה ועושים את כל מה שאפשר, הפחד נעלם מעצמו. הרי אם יציעו לך מיליון דולר לטפס על האוורסט, אתה תלך ותעשה את זה, אתה לא תפחד ליפול בדרך, אתה תסתכל על המטרה העיקרית שלך, ותעמוד בה.
"חשוב לי מאוד שיכירו את הנבחרת הישראלית שלנו, ושנצליח לגייס כספים למטרה. בעוד כמה שבועות אהיה אורח באוניברסיטת פיטסבורג, שם אתן הרצאת TED על הנושא, ואמשיך להגיע לכל מקום שצריך לקדם את המטרה. מה שמיוחד בארגון שלנו הוא שכל מי שאי פעם עסק בזה בארץ, נשאר להיות חלק בפדרציה שלנו ומנסה לעזור במה שהוא יכול. אנחנו מאוד מחויבים למטרה. זה דבר ענק בשבילי ולעולם לא אעזוב את הפדרציה גם אם הם יבקשו ממני".
מה הסיכוי שנראה אותך אצלנו בישראל בקרוב?
"למשפחה שלי יש בית בנתניה ועבורי ישראל ונתניה זה הבית האמיתי. כרגע, כשאני מחפש עבודה ומנסה להתקבל ללימודים, יהיה לי קשה מאוד מבחינה כלכלית לגור בארץ ולהמשיך ולעבוד עם חברי הנבחרת ולהתפתח עם הבוב־סליי. כרגע קל לי יותר לגור סמוך להורים שלי בבוסטון, שמסייעים לי כלכלית, אבל בעתיד בטוח שאגור בארץ".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"קשה לי מאוד לענות על זה. אולי 2.5. יש חלקים מאוד שמחים בחיי שאני מאוד גאה בהם, וכשאני רואה את האתלטים הישראלים בכלל ואת שלי בפרט אני בחמש. אם אני קורא על ההצלחה של מישהי כמו לינוי אשרם או נילי בלאק, שגם היא מגיעה מבית דתי, אני מאושר. כשצעירים יהודים מהעולם פונים אליי ושואלים איך יוכלו לייצג את ישראל במגוון ענפים, אז אני גאה כמו שלא הייתי מעודי. הצד השני של זה הוא, שיש לי עוד הרבה מה לתת. זה קשה לי, כי כל ערב שאני מברך את השם שזכיתי לייצג את ישראל, יש מקום במוח שלי שאומר לי, שאני עכשיו רק חצי מייצג אותה ושאני יכול יותר".
אתה מדבר הרבה על עצב, מה אתה עושה בשביל להתעודד?
"העובדה שאחרי שעסקתי בספורט 24 שנה רצוף, והרגשתי שזו המטרה והתפקיד שלי, ברגע אחד זה נעלם, מאוד קשה עבורי, אבל אתה צודק – אני צריך לחפש את הדרך להיות יותר שמח. העיסוק בספורט ברמה כזאת גם מקשה מאוד במציאת זוגיות, זה הרס לי כמה מערכות יחסים לאורך הדרך ואני עדיין מחפש דרך לאזן את זה. אני רק בן 27 אבל בסופו של דבר אני רוצה גם להקים משפחה, כי לא טוב לאדם לבדו".
