"פרס ספיר" לשנת 2018 לא הוענק לספר "להתראות עכו" ולמחברו עלא חליחל. בעיניי הייתה זאת החמצה מצערת של הזדמנות – לא רק לבחור בספר שנכתב בישראל בערבית, אלא בעיקר להעניק הכרה ליצירה יוצאת דופן, ייחודית בתוכנה ובסגנונה ביחס לרוב הפרוזה שנכתבת כאן בדרך כלל.
מעטים מבין התיירים והמבקרים בעכו ובמסגד המרכזי, אל־ג'זאר – הניצב בפתחה של העיר העתיקה, בלב ההמולה ובמוקד החיים הציבוריים והמסחריים שלה – יודעים שפירוש השם אל־ג'זאר הוא "הקַצָּב", ושזה הוא כינוי הגנאי של המושל העות'מאני האכזר ששלט בעכו ברבע האחרון של המאה ה־18, בזמן הפלישה של נפוליאון בונפרטה לארץ ישראל.
אמנות המוט
ב־20 לחודש מארס 1799, לאחר שחיפה נפלה בקלות וללא קרב לידיו של נפוליאון בונפרטה, החל הצבא הצרפתי במסע לכיבוש עכו. משם תכנן נפוליאון להמשיך צפונה, אל צור, צידון והלבנון. אבל לאחר הניצחון הקל בחיפה ציפתה לצרפתים מכה קשה, כשהצי האנגלי במזרח הים התיכון השתלט על אוניות הקרב של נפוליאון ושיתף אותן בהגנה על עכו לצד הכוחות העות'מאניים.
אך עדיין לא אפסו תקוותיו של נפוליאון. חייליו נערכו מחוץ לחומות העיר, בגבעה שנקראת היום גבעת נפוליאון ונקראה אז גבעת ריצ'רד, על שם ריצ'רד לב־הארי ממנהיגי הצלבנים. משם התכוננו הצרפתים להטיל מצור סביב חומותיה של עכו, ואז להשתלט עליה ועל הנמל החשוב שלה. המצור יארך חמישים וארבעה יום ויסתיים במפלת הצרפתים ובנסיגה מעכו ומארץ ישראל כולה.
הסופר עלא חליחל בחר, ובצדק, להציב את אירועי המצור והמלחמה רק במקום השני בסיפור, כאשר חלק הארי מוקדש לאירועים שמתרחשים בעכו פנימה. במרכז האירועים מושל עכו אחמד פאשה אל־ג'זאר. עות'מאני ממוצא בוסני, איש צבא ושליט אבסולוטי, שמתואר בספר כאחד "שלא דקדק במראהו החיצוני או בצורת הופעתו לפני הבריות, שכן האמין כי לא הלבוש מקנה לאדם כבוד והערכה אלא רק הכוח, הנחישות והחרב…". למעשה היה נוצרי שאוסלם בכפייה על ידי העות'מאנים, והוכשר על ידם לשרת את השליט העליון הוא הסולטן התורכי.
אחמד פאשה, "הקצב", כשמו כן הוא: בגיל קרוב לשמונים הוא עדיין קשוח ואכזר, ונתיב של גוויות ודם נמתח מאחוריו. ועם זאת, הוא גבר בודד ומתוסכל, מושל ללא מצרים, שחי בפחד מתמיד מפני אויבים ומתנקשים ונסמך על חבורת עושי דברו: גברים גסים, מזרי אימה וצמאי דם, שכל ייעודם להפיל פחד זה על זה וכולם יחדיו על תושבי העיר, לדקור, לענות ולרצוח מתנקשים, בוגדים ואשמים אמיתיים ומדומים, בפקודת הוד מעלת המושל. בראש החבורה עומד "אבו מוות" ולצדו שליחיו המרצחים וצוות המומחים ל"ח'אזוק", היא אמנות השיפוד־על־מוט של אויבי המדינה והשליט והוקעתם על חומת העיר עד מותם בייסורים.
דיפלומט יהודי בקן צרעות
המומחים לח'אזוק, הכפופים לאל־ג'זאר ולמשרתו אבו מוות, כוללים את הנגר שָׁלוני, שמייצר את מוטות השיפוד המיוחדים, ואת עבד אל־האדי עמאל – המשפד האמן. שרשרת האירועים שבהם מעורבת החבורה מתחילה בלכידת המתנקש שהתכוון לרצוח את אל־גז'אר בשנתו. המשכה בסדרה מפותלת של התרחשויות, ובהן מסכת העינויים שעובר המתנקש, ושלל מעשי בריחה והסתתרות נועזים, מרדפים, רציחות בחרב והוקעות על הח'אזוק. כל האירועים מתוארים לפרטיהם ובחיוּת. ניתן כמעט לחוש את ריח הדם הנקרש ואת זיעת הפחד, ולשמוע את צעקות התליינים ואת זעקות הכאב של קרבנותיהם.
אחת הסצנות המצמררות והמרושעות ביותר מתארת את מגרש הבוסתן שבתוך החומות, שם נאספים בפקודת מושל העיר מאות גברים, כל ה"מי ומי" מתושבי העיר. הכינוס נפתח באווירה נינוחה, בדברי תודה של אל־ג'זאר לנאמניו. ואז, בפרץ פתאומי של פרנויה, הוא שולח גל אחרי גל, עשרות מנאמניו ומן המכובדים, אשמים וחפים מפשע ללא הבחנה, אל ההוצאה להורג. בסוף, כשה"קצב" מתעייף ובמקום משתררת דממה של בלבול ואימה, הנוכחים המעטים שנותרו בחיים פוצחים פתאום בהילולת שמחה פרועה על הצלתם; ואפילו דמעה אחת לא ניגרת מעיניהם על חבריהם המומתים ללא עוון.
לצד הרעים, מככבים בפמליית המושל גם אברהים המתורגמן, איש קטן, מפוחד ושפל ראש, ויוסף פרחי היהודי: איש חכם ודיפלומט זהיר, שמנהל את אוצרות העיר וגם חש אחריות לשלום אחיו היהודים, והוא מהדמויות החיוביות המעטות בקן הצרעות שממלא את חצר המושל.
הסופר מיטיב לתאר ולהחיות כל אחת מן הדמויות בספרו. אם זה אופיו המורכב של אל־ג'זאר, ואם אלה המרצחים שעובדים בשירותו. כגון מומחה הח'אזוק אבו אל־האדי עאמל, שנמלט מפני השלטונות ומנציגם אבו מוות, לאחר שנכשל במשימה להאריך את חייו וייסוריו של המתנקש המשופד. או אברהים המתורגמן, שרועד כעלה נידף לפני אדוניו המושל, וחי בפחד מתמיד מגילוי סודו כנוצרי בסתר ומוסלמי כלפי חוץ.
מכתבי אהבה מתסכלים
בעוד שבעכו פנימה נאבק המושל על שרידותו ועל הגנת העיר, סביב החומות ועליהן מתנהל קרב לחיים ולמוות. הצרפתים, בתותחים ובדינמיט, מנסים למוטט את החומות ולפרוץ פנימה. החיילים המוסלמים, מצדם, מתאמצים להדוף את הכופרים, להגן על העיר ולְרַצות את המושל. יד ימינו של אל־ג'זאר בנושאים צבאיים הוא אציל צרפתי בשם אנטואן דה־פיליפו, ניצול מהמהפכה הצרפתית ועריק מצבא הרפובליקה, בן כיתתו לשעבר של נפוליאון מהאקדמיה הצבאית. כמו יוסף פרחי, גם דה־פיליפו נזקק לכל כישוריו כקצין וכדיפלומט כדי לשרוד באווירה הרעילה האופפת את המושל ולסייע לאל־ג'זאר במלחמה.
יוסף פרחי ודה־פיליפו שניהם זרים ולכן פגיעים במיוחד. פרחי נפל בעבר קרבן לאלימות הפרועה של המושל, שעקר אחת מעיניו בהתקף כעס ללא סיבה. גם דה־פיליפו מודע לחולשת מעמדו ולצורך בזהירות: "כל מה שעשה ואמר, עדיין אחמד פאשה חושד בו… בוגד נשאר בוגד…". הוא מצליח בכל זאת לשרוד ולהביא תועלת רבה למגיני עכו, ורק מגפת הדֶבֶר שפורצת באותם ימים הורגת אותו. יוסף פרחי היהודי ילווה את אל־ג'זאר עד לנסיגת הצרפתים וסיום המלחמה, ויהיה עֵד כאשר אל־ג'זאר המנצח יישבר תחת עול זקנתו ובדידותו וייטוש את העיר בחיפוש אחר מנוחה וחום אנושי במולדתו בוסניה.
עכו הנצורה, מושלהּ, אנשי חצרו ומגיני העיר עומדים, כאמור, במרכז הסיפור, כאשר מולם ניצבים נפוליאון בונפרטה וצבאו. את עיקר ההיכרות עם הצד הצרפתי במלחמה עורך לנו הסופר בעיקר בדרך עקיפין. באמצעות זיכרונותיו של דה־פיליפו, ובעיקר באמצעות שתי תחבולות ספרותיות: בראשונה מצליח אברהים המתורגמן להשיג לאדונו העתקים ממכתבי האהבה של נפוליאון לאשתו ג'וזפין. אברהים מתרגם את המכתבים לאל־ג'זאר, ובאמצעות סצנות הקריאה אנחנו מעמיקים את ההיכרות עם המושל ובמקביל מתוודעים לאישיותו של נפוליאון.
"הקצב" מחפש במכתבים מידע על כוונותיו המבצעיות ועל צבאו של נפוליאון. אך בהדרגה הוא נלכד בקסמיהם האינטימיים והארוטיים של מכתבי האהבה, ותגובותיו לכתוב ותחושותיו כלפי נפוליאון הולכות ונעשות מורכבות. מצד אחד הוא לועג למצביא "שכותב מכתבי אהבה ובוכה כמו נקבה", בעוד ש"הוא… נשים היו שנואות עליו. הן מין חלש וסחטן…". מצד שני, הוא אינו יכול לעמוד בפני פיתויי הארוטיקה הגלויה שבמכתבים, והוא מתמסר לה בעוד נפשו מתפרקת מתסכול ומקנאה. ואז – כשעכו נרעדת פתאום מפיצוץ גדול – אל־ג'זאר מתייצב בחלון, מנופף בחרבו מול השמים וצורח מעמקי עלבונו: "מה הבדיחה הזאת, לעזאזל!? אני, המושל האדיר אל־ג'זאר, נמצא תחת מצור של רכיכה צרפתית מאוהבת?!"
התחבולה הספרותית השנייה מפגישה את אל־ג'זאר ונפוליאון בהזיות שפוקדות שוב ושוב את המושל. הם משוחחים ברוח טובה, על כוס תה, לא על המלחמה אלא על אהבה, על היחס לשבויים, על אחווה־צדק־ושוויון ועל הדרך לשלוט בנתינים. הקורא מתוודע בדרך זו לעיקרי ראיית העולם של שני היריבים ולשוני הרב באישיותם.
הומור דק ומתוחכם
"להתראות עכו" הוא ספר מרהיב, צבעוני ויצרי. הכול גדול, רועש ומתפרץ: ראשים מתגלגלים, גופות משוסעות; אימה, בגידות והלשנות בחצר המושל; שיטפון של דם, זיעה, מגפה ומוות. הגברים של עכו אונסים ורוצחים את הזונות הצרפתיות השבויות, שהובאו לארץ במיוחד כדי להרים את המורל של חיילי נפוליאון. בתגובה, החיילים הצרפתים לוכדים, אונסים והורגים נשים מוסלמיות. הסופר אינו חוסך בפרטים. אם אלה מעשי רצח, עינויים או אהבה ואונס – יש הרבה מהכול והכול מתואר עד הפרט האחרון.
על אף שהספר מתדמה ל"רומן היסטורי", הוא למעשה רומן בדיוני לחלוטין, על רקע היסטורי, ואין להתייחס לכתוב כאמת היסטורית. מאידך גיסא, כעיבוד בדיוני של ההיסטוריה, כישרונו של הסופר ומאפייניה הספרותיים של כתיבתו מונעים מהספר להפוך לפורנוגרפיית מוות, למרות האלימות והארוטיקה המוחצנת. הקריאה ב"להתראות עכו" אינה נעימה תמיד ואינה מתאימה לבעלי נפש רגישה ולב חלש ולמבקשי צניעות ועידון, אבל ההומור המקברי הדק והמתוחכם מעמעם ומרכך את תחושת הזוועה ומאפשר לקורא "לעמוד מן הצד" ולא להישאב לתוך הבורות האפלים.
בו בזמן ניכר בכתיבה חוש מידה מדויק, שמבטיח שליטה מדודה בתיאורי הזוועות והדם, קוטע אותם ברגע הנכון ומפזר פרקי אתנחתא והתרגעות. ומעל לכול – האיכות הספרותית הייחודית, העושר הלשוני, הצבעוניות ויכולת התיאור, כולם מעידים על כישרונו של הסופר, ששולט ביד בטוחה בחומרים בעודו נותן דרור לדמיונו הפורה. כך מובטח לקורא מתח מהנה ושלל תהפוכות בלתי צפויות ומפתיעות בעלילה. יש לציין לשבח את המתרגם, יוני מנדל, שבזכות תרגומו העשיר, היפה והמושכל איכויות המקור עוברות את משוכת התרגום ומגיעות גם אל הקורא בעברית.
להתראות עכו
עלא חליחל
מערבית: יוני מנדל
עם עובד, 2018, 298 עמ'
