טילטיל: איזו שמלה יפה יש לך! היא עשויה מאבנים טובות?
אהבת אם: היא עשויה מנשיקות, מבטים ולטיפות.
טילטיל: מוזר. לא העליתי בדעתי שאת כל כך עשירה. איפה החבאת את השמלה הזאת?
אהבת אם: אני לובשת אותה תמיד, כל יום. אבל אין מי שרואה אותה.
טילטיל: את מדברת יותר משאת מדברת בבית.
אהבת אם: שם בבית עבודה רבה מאוד, ואין פנאי לדברים. ועכשיו, כשראית אותי, תכירי אותי מחר כשתשובי הביתה ותראי אותי בשמלה הקרועה שלי?
טילטיל: אני לא רוצה לשוב. אם את פה איתי, אשאר איתך.
(מתוך "הציפור הכחולה", בתרגומה ועיבודה של רונית אברמוף־שפירא)
במורת רוח קלה יצאתי לראות את "הציפור הכחולה", הפקת שנה ג' של החוג לתיאטרון במכללת אמונה. עד שיש לי ערב פנוי, רציתי לראות הצגה "אמיתית". אבל יצא לי ללמד קורס סמסטריאלי במכללה, והן נורא ביקשו. כפרת עוונות. נלך לראות הצגת סטודנטים. בתום ההצגה חשבתי לעצמי – מה שההצגה הזאת עשתה לי ללב, לא עשו חמש ההצגות האחרונות שראיתי בחאן.
הציפור הכחולה הוא מחזה ילדים סימבוליסטי, שנכתב לפני יותר ממאה שנה על ידי המחזאי הבלגי זוכה פרס הנובל, מוריס מטרלינק. הוא מספר על טילטיל ומיטיל, שתי אחיות עניות המקנאות בסעודת החג המפוארת שהן רואות אצל השכנים (כלומר, אחות ואח. מכללת אמונה אמרנו). בעיניים קשורות במטפחת הן מתבוננות מעבר לחלון אל פרטי הפרטים של הסעודה שבה לא זכו לקחת חלק, ונמסות מקנאה. או אז מגיעה השדה ברילון (שדומה באופן מחשיד לשכנתן הענייה ברלינגו), ופוקחת את עיניהן. בן־רגע מתעוררים לחיים כל הדברים הדוממים בדרך כלל בביתם הדל: נשמת הלחם, נשמת הסוכר, נשמת האש והמים, ואפילו נשמותיהם של החתול ושל הכלב, שסוף־ ֿסוף זוכה להגיד לטילטיל במילים כמה הוא אוהב אותה.
יחד הן יוצאות למסע חיפושים אחר הציפור הכחולה, הלוא היא האושר. הן יפגשו את סבן וסבתן המתים, את אחותן שטרם נולדה, יעברו במערה שסגורות בה כל המלחמות והמחלות, וכמעט שיתבלבלו מתעתועיהן של המותרות השובבות, שינסו לגרום להן לחשוב שהן שמחות אמיתיות. כשיקיצו מן השינה ועיניהן תכוסינה שוב במטפחת, הן לא יראו אלא את הציפור השחורה הפשוטה שבביתן. אבל ייתכן שזו אותה הציפור. הן היו כל הזמן בבית.
מוזר היה לראות מחזה ילדים ללא ילדה אחת בקהל. אבל מכללת אמונה מציגה באופן מסורתי מחזות לנשים, ואף אחד לא חשב לשנות את המוכר. כמי שמופיעה בעצמה גם בפני קהל מעורב וגם בהופעות לנשים, אני מכירה היטב את האופי המאוד מסוים של הקהל הנשי: צחקני, מקבל, צמא לשיתוף ולנחמה. הצורך הבולט הזה מביא הרבה יוצרות־לנשים־בלבד ליצור הצגות העוסקות שוב ושוב באותם נושאים נשיים ותמיד באופטימיות יתרה. דווקא הסיטואציה הלא מכירתית של הצגת סוף שנה, המחויבת לאיכות אמנותית ולא לכרטיסים, אפשרה בחירה במחזה נשכח שכזה, מחזה שתורגם והוצג בהבימה בתחילת המאה, והיה צריך לתרגם ולעבד אותו שוב. בבחירה זו, הן הצליחו להכניס אל תוך האמא שבי אופטימיות ונחמה ממקום עמוק בהרבה.
העברית הנהדרת, העיבוד המצוין של המחזה, חלוקת החלל, עיצוב הדמויות, וההברקות הפילוסופיות־קבליות כמו כיסוי העיניים כמטאפורה ליקיצה – פיצו בקלות על המשחק הבוסרי המאפיין הצגת סטודנטים, והעניקו חוויה עשירה. רק השימוש הכבד בסאונד נראה חששני משהו – כאילו הבמאית לא סמכה על המשחק לבדו, ונאלצה להשמיע מוזיקה שתכוון את הקהל אל הרגש הנכון.
בשנים האחרונות נראה לי שמכללת אמונה מובילה מהפכה שקטה אך משמעותית בעולם התיאטרון לנשים בלבד. אבל בכל פעם ההצגה יורדת אחרי שבוע, והמהפכה לא נשמעת. סוכני התרבות נרדמים בשמירה. אולי גם הם זקוקים לשדה שתפקח את עיניהם, ותראה להם שהאושר הנכסף הוא ממש מתחת לאפם, בתוך הבית.
הציפור הכחולה, החוג לתיאטרון, מכללת אמונה
