ב־2012 ראה אור בעברית אחד הספרים החשובים והמרתקים של ג'וליאן בארנס האנגלי, "תחושה של סוף". זו הייתה נובלה מעט משונה, שהתחילה באופן מסוים, ופתאום, לקראת השליש השני שלה, תפסה תפנית דרמטית בלתי צפויה שבבסיסה עומד הזיכרון האנושי ותעתועיו. הזיכרון הוא אכן ישות חמקמקה, מעין טרה אינקוגניטה נוירולוגית ורגשית, והיכולת של הספרות להציג אותה על שלל ביעותיה והשלכותיה על ההווה היא לעיתים ייחודית.
אצל בארנס היה זה טוני ובסטר, שהתנהל לו בשגרתו המזהרת עד שחדר אליה לפתע זיכרון מהעבר וטלטל את האופן שבו הוא תופס את עצמו ואת הקיום. הכוח של הזיכרון המשופץ, המחודש, האופוזיציוני, הוא בכך שהקורא, כמו המספר, אינם מודעים לו בתחילת הדרך, כלומר שניהם עוברים את אותו תהליך. המספר לא מחזיק בידע הזה לכל אורך הדרך ובוחר מתי ואיך לחשוף אותו, כמו למשל במקרה שמספר בוחר איך לחשוף את דמות הרוצח בספרי מתח.
"שם טוב" של הסופר הקולומביאני חואן גבריאל ואסקס עושה דבר דומה; במרכז הספר ניצבת דמותו של חאבייר מאיירינו, הקריקטוריסט הפובליציסטי החשוב והמשפיע ביותר בקולומביה, שאף נערך לכבודו ערב הוקרה נוצץ ונוטף אגו בתחילת הספר.
מאיירינו המאייר
הקריקטורה הפובליציסטית, אותו איור שנדחק לפרקים לעמודי הדעות בעיתון, היא ישות מעט דינוזאורית, שעדיין קיימת, אך סביר להניח כי תתאיין בשנים הקרובות לגמרי, או שפשוט תעבור טרנספורמציה למשהו זול יותר ופחות יצירתי, כפי שקורה להרבה רכיבים צולפניים המסמלים עידן עיתונאי ששייך למאה ה־20. אבל בקולומביה, שהיא קיום של ריאליזם מאגי ואלים, מקום שבו "אתה נעשה חשוב רק כשמישהו רוצה לפגוע בך", הקריקטורות של מאיירינו הן כוח הרסני שהוא ידע להשתמש בו במשך השנים ולהפוך למעין כוכב נרקיסיסטי.
בתווך הוא קיים מערכת יחסים זוגית עם מגדלנה אהובתו, שלפרקים הם היו ביחד ולפרקים לחוד, מעין שונאים סיפור אהבה, וגם הביאו יחד ילדה לעולם. ואז מגיע אותו ערב מחווה, ושם בתוך סאון האנשים קובע מאיירינו פגישה למחרת עם מראיינת צעירה בשם סמנתה לֵאַל. היא אכן באה לביתו שעל ההר, אבל מתגלה שהיא כלל לא רוצה לראיין אותו, אלא טומנת בחובה את אותו זיכרון שהוא הדחיק כל כך לפני שנים רבות והיא מעמתת אותו עם תפיסת הזיכרון שלה, ובעיקר מניעה את המהלך הספרותי החשוב של הספר.
עד החלק הזה הרומן עושה רושם קצת אחר, קצב איטי של דשדוש רקורסיבי במין ביצת מלל טובענית. מעין טבעות שבתאי פטפטניות המקיפות את הכוכב מאיירינו, שכל מחשבה מוציאה ממנו רצף של טרחנות אסוציאטיבית, תחושה שלא עוברת לגמרי לכל אורך הספר. אך אחרי החלק הראשון, האיטי, של הזיכרונות מהקריירה ומתהפוכות המשפחה, בשלב הזה מתחיל להניע אותו משהו אחר – אותו זיכרון מתעתע שמתחיל להתבהר. החלקים של הפאזל הנוירולוגי המודחק צפים מחדש ומייצרים תמונה נהירה יותר, אך תמונה כזאת שעדיין מעלה שאלות מהותיות של מוסר. האם מאיירינו עשה את הפעולה הנכונה לאחר שקרה מה שקרה? מבלי להרוס יותר מדי את ההפתעה, אפשר בכל זאת לגלות כי מאיירינו בחר אז לפעול בדרך שבה הוא רגיל – לצייר קריקטורה צולפנית, כי זה הנשק היחידי שלו, ובזה הוא האמין כל חייו.
החיים הם הקריקטוריסט הטוב ביותר… מחובת כולנו לעצב לנו את הקריקטורה הטובה ביותר האפשרית, להסוות את מה שאינו מוצא חן בעינינו ולהבליט את מה שאנחנו אוהבים יותר. יודעי דבר מבינים שאינני מדבר רק על תווי פנים, אלא על העקבות המסתוריים שהחיים מותירים על פנינו, על הנוף המוסרי, וכן, אין דרך אחרת לכנות זאת, הנוף המוסרי שהולך ומצטייר על פרצופנו ככל שחולפים החיים ואנו טועים וצודקים, ככל שאנו פוגעים בזולת או מתאמצים שלא לפגוע בו, ככל שאנו משקרים ומרמים או מתעקשים, לעתים במחיר של הקרבת קורבן גדול, להתמיד באותה מטלה קשה שהיא אמירת האמת (עמ' 54).
עוקץ טמון בדבש
בשלב זה של הספר, ברגע שאותו זיכרון ואופן ההתנהלות לפיו הופך לדבר המהותי ביותר, קורה משהו שונה ומתעתע שפועל נגד הציפיות, ובסופו של דבר מותיר בקורא תחושה של חוסר קתרזיס מוחלט. לכאורה, הגילוי החדש היה אמור לשנות משהו בדמותו של הקריקטוריסט, אבל הוא נותר אותה דמות פטפטנית, מלאת שיכרון כוח, שאמנם מנסה לעשות את הדבר הנכון מוסרית, אך דומה כי מבחינה רגשית הוא נותר מנוכר. הוא עדיין לא רואה כמעט דבר מלבד הדבשת של עצמו, ואז, בסוף, הוא מקבל החלטה מפתיעה, שאותה לא ניתן היה לצפות, שגורמת פתאום להסתכל על כל הדברים בפרספקטיבה אחרת, ולתהות – מה בדיוק קרה שם בנפשו? נפשו שהייתה מכוסה מלל רב ועיסוק נרקיסיסטי בלתי פוסק. היכן הנקודה המחברת בין התהליך הפנימי שהוא עבר לתהליך החיצוני?
דווקא חוסר היכולת לספק תשובה חד משמעית לשאלה הזו הוא כוח חשוב נוסף של הספר הזה, מעין "עוקץ טמון בדבש" כפי שמאיירינו עצמו מגדיר קריקטורה. נפשו והמערך המוסרי־רגשי של מאיירינו עדיין נותרים בגדר תעלומה מסוימת. הוא לא התנהג כפי שיכולנו לצפות שיתנהג, אבל אולי כן? השאלות העולות מהסוגיה הזו הן שאלות שעולות גם מסוגיית הזיכרון.
אמנם לפי מאיירינו, הקריקטורה אמורה להיות האמת בעולם שאיבד מעט את הכיוון, "אנחנו חיים בזמנים שאיבדו כיוון. המנהיגים שלנו לא מנהיגים כלום ובוודאי לא מספרים לנו מה קורה. ובנקודה הזו אני נכנס. אני מספר לאנשים מה קורה. הדבר החשוב בחברה שלנו זה לא מה קורה, אלא מי מספר מה קורה" (53), אבל מי מחזיק את האמת על הזיכרון? במיוחד כשהוא זיכרון המשכי, כשהוא השתלשלות עניינים רשומונית לעילא. ושאלה טובה נוספת, שאותה מעלה סמנתה לאל, היא מה זה חשוב. כלומר, האם זיכרון שהדחקנו במשך שנים רבות, שהתרחש עת היינו ילדים, אמור באמת לשנות את מי שאנחנו ואת מה שאנחנו עושים ומחליטים?
דרמת הזיכרון
"שם טוב" הוא ספר קטן (בן 154 עמודים), חכם ומתעתע. החולשה היחידה שלו היא סגנון הכתיבה של ואסקס, שמונע על ידי דמותו של מאיירינו שלעיתים רבות עולה על גדותיו, אם כי לעיתים גם שזורות בטקסט פנינים מלאות הומור. זה ניכר במיוחד בתיאורים האנושיים החדשים שלו, תיאורים טקסטואליים של אדם עם רגישות קריקטוריסטית. לדוגמה, הוא מתאר את העורך של אחד העיתונים כאחד "מאותם נרדפים מקצועיים שלא מסוגלים להביא בשורה טובה בלי שישתקף בהם עד כמה טובת הזולת כואבת להם" (28), או את סמנתה לאל הילדה כמי שיש לה "פה קטן אך בשרני ואף מהסוג שעדיין לא התחיל להפגין מה יהיה אחר כך" (70). כאמור, גם דמותו של מאיירינו היא דמות מעניינת, כשם שלעיתים היא מעצבנת בחשיבות העצמית הנפוחה כבלון הליום, אך זה גם הייחוד שלה.
בסופו של דבר הספר הזה בעיקר משאיר המון נקודות למחשבה, הן על הסיפור עצמו ועל האופן המזוגזג שבו הוא מובא לקורא, והן על כוחו ההרסני והמפלצתי ולעיתים המנחם של הזיכרון לטווח רחוק. בניגוד לזיכרונות לטווח קצר, זיכרונות לטווח רחוק במובן הנוירולוגי עובדים אחרת: ככל שאנו משתמשים יותר בזיכרון כזה, כלומר בטוחים שאנו זוכרים אותו, כך עם הזמן אנו עושים בו יותר מניפולציות ומרחיקים אותו מתצורתו המקורית. מצד שני, דווקא הזיכרונות הבלתי שמישים, אלו הקבורים עמוק במוח שלנו, הם אלו השומרים יותר על תצורתם המקורית. הזיכרון האנושי, חייבים להודות, הוא ספק דרמות אדיר, לעיתים יותר מהקיום הממשי החיצוני עצמו.
שם טוב
חואן גבריאל ואסקס
מספרדית: פרידה פרס דניאלי
כתר, 2018, 154 עמ'
עמיחי שלו
