"ענף הספרות בהרס"

"לפני כמה ימים נחת על שולחני ספר ילדים", מתארת רחלי אידלמן, מו"לית הוצאת הספרים שוקן, "קראתי את הסיפור, הוא מצא חן בעיניי וחשבתי שצריך להוציא אותו לאור. אבל באותה נשימה שאלתי את עצמי: 'וכמה אני אמכור?', ומיד הזזתי אותו הצידה. לפעמים, בשיטוטיי בחו"ל, אני נתקלת בספר עב כרס שמוצא חן בעיניי, ומיד אומרת לעצמי שרק התרגום שלו יעלה לי חמישים אלף שקל ואני לא יכולה לממן את זה, כי לא אראה לעולם את ההשקעה בחזרה.

"הוצאה לאור מוציאה מדי שנה מבחר ספרים, ויודעת להגיד איזה ספר יכול להפוך לרב מכר, מה פחות יצליח ומה ייכשל, אבל חשוב להוציא אותו לאור בכל זאת. אך במצב של שוק הספרים הישראלי כיום, השיקולים האלה הולכים ומתרופפים. את אומרת לעצמך: 'אם יש לזה סיכוי אני אעשה את זה, ואם אין לזה סיכוי, אז אפילו שזה נהדר – לא עכשיו'. לכן, יש לי פה במשרד את הערמות האלה", היא אומרת, ומצביעה על רצפת המשרד שלה, שעליה מתגבהות ערמות של ספרים ששקלה לתרגם לעברית. "אלו ספרים שאני מאמינה שכדאי להוציא לאור, אבל אני אומרת לעצמי שאחכה, ושאולי המצב של שוק הספרים ישתפר, אבל אחרי כמה זמן לרוב אני מחלקת אותם כתרומה".

הולכים על בטוח

אידלמן (76), ילידת תל אביב, היא נצר למשפחת מו"לות משני הצדדים. היא בתו של גרשום שוקן ונכדתו של שלמה זלמן שוקן, שייסד בברלין את הוצאת הספרים כבר בשנות השלושים. סבתה, שושנה פרסיץ, מי שלימים הייתה גם חברת כנסת, הקימה במוסקבה את הוצאת הספרים "אמנות" והמשיכה לנהל אותה גם בארץ. בשנת 1967 נישאה ליהודה אידלמן, מנתח מערכות במקצועו, והוא נפטר בשנת 1996. בשנת 1969 הצטרפה אידלמן להוצאה המשפחתית, בשנת 1972 כבר מונתה למו"לית, וכיום גם בנותיה עובדות בעסק המשפחתי.

לאורך שנות קיומה שקדה הוצאת שוקן על הוצאתם לאור של תרגומי מופת מספרות העולם, ספרי פרוזה של סופרים ישראלים, ספרי יהדות, ספרי היסטוריה ואקטואליה וגם ספרי ילדים. בהוצאת שוקן ראו אור ספריהם של ש"י עגנון ומרטין בובר, האיליאדה והאודיסיאה להומרוס, ספרי הפילוסופיה של ניטשה, ספרי השירה של יהודה עמיחי וכתבי ישעיהו ליבוביץ, משה אידל ועמנואל לוינס. "במשך השנים התמחינו לא בספרות מקורית, אלא יותר בספרות מתורגמת ובספרי עיון", מודה אידלמן.

מאז 1982, לסירוגין, ובמשך תקופה מצטברת של 18 שנה, שימשה אידלמן יו"ר התאחדות הוצאות הספרים בישראל, עד שבחודשים האחרונים פרשה מן התפקיד, וכיום היא משמשת חברה מן המניין בהתאחדות. ככזו, ליוותה אידלמן את שוק הספרים הישראלי בשנים הקריטיות של התפתחותו, כשהיא מסתכלת באכזבה כיצד הוא הולך ופושט את הרגל, לתחושתה, מבחינה אמנותית ומסחרית כאחת. בניסיון לשרוד מנסים בהוצאות הספרים השונות להציג בשנים האחרונות מנעד רחב יותר של ספרים שידברו אל הזרם המרכזי של הקוראים הישראלים, וכך להפוך את העסק לרווחי. התוצאה: הליכה על בטוח בדמות ספרי מתח, רומנים רומנטיים ורבי מכר בינלאומיים.

מה היקף ההכנסות השנתיות של ההוצאה?
"אני לא יכולה להגיד לך, כי לדעתי הוצאות לאור בישראל לא מרוויחות כיום. אנחנו מתקיימים מן הגורן ומן היקב. הענף בהרס, ועכשיו גם המו"לים בתהליך של התחסלות. המבצעים שהנהיגו חנויות הספרים הגדולות הביאו לזילות של שוק הספרים. היום אני לא מסתכלת על ענף המו"לות כעל ענף של ספרות בלבד, וזה מרגיז אותי, כי אני לא יכולה באמת להוציא לאור את כל מה שאני רוצה. הוצאות קטנות יוצאות בזו אחר זו מהמשחק, וכל מהלכי האיחוד של ההוצאות אינם מפתיעים, כי להוצאות קשה להתקיים כלכלית. בהתאחדות המו"לים היו חברים 105 מו"לים, וכיום יש 35. כולם התמזגו, נמכרו, נסגרו. כל הווריאציות".

מה אביך וסבך היו אומרים על מצב שוק הספרים הנוכחי?
"ברור שהם לא היו מקבלים מצב בלתי סביר שכזה, שבמסגרתו המדינה נכנעת לדואופול של שתי רשתות ספרים שמכתיבות מה יהיה בשוק, בשעה שאיש לא עושה דבר. לאיש לא אכפת. בממשלה ובכל שדרות השלטון שכחו מה זה להיות 'עם הספר'. במידה מסוימת, אנחנו בגלות ספרותית".

עגנון בסינית

בית הוצאת שוקן בתל אביב משדר צניעות, וכך גם משרדה של אידלמן, שבו מדפי ספרים מעץ ובהם הפנינים העיקריות מספרי ההוצאה: ספרי פרנץ קפקא, "חשופים בצריח" של שבתי טבת במהדורה המקורית, ספרי אקדמיה בתחומים שונים וכמובן כתבי עגנון.

"אנחנו מוכרים עגנון כל הזמן", אומרת אידלמן, "וגם תרגומים של עגנון. לאחרונה, למשל, מכרנו תרגום של עגנון לסינית. בעשרות שפות הוא עדיין כלכלי. בארץ, ככל שהרמה שבה מלמדים בבתי הספר יורדת, לדורות הצעירים קשה לקרוא אותו. הוצאנו עכשיו ספרי ילדים של עגנון כדי לקרב את כתביו לילדים, ואפילו קומיקס של סיפורי עגנון שצייר שי צ'רקה. שנה שלמה התלבטתי אם לעשות קומיקס, ובסוף אמרתי לעצמי שהעולם השתנה, והספרים האלה באמת מצליחים. שי צ'רקה הוא תלמיד חכם, והוא הכניס לקומיקס כל מיני אלמנטים שחסרים בטקסט, אך הקוראים הצעירים יכולים למצוא בציורים. אבל מו"לות זה לא רק עגנון, אלא הרבה ספרים אחרים שצריכים להימכר".

העסקים המשפחתיים של שוקן החלו בכלל בעולם הקמעונאות. סבה של אידלמן, שלמה זלמן שוקן, הקים עם אחיו שמעון בגרמניה רשת חנויות כלבו, שנקראה בהמשך "כלבו שוקן". בשיאה מנתה הרשת כעשרים סניפים והעסיקה ששת אלפים עובדים, אך עם עליית הנאצים לשלטון הוחרמו החנויות מהאחים שוקן.

"סבא שלי בכלל לא התעניין במסחר, אלא בספרים, אך החיים הובילו אותו לזה", מספרת אידלמן. "הוא למד רק עד בית ספר יסודי. או בגלל שהוריו רצו שיישאר דתי וחששו שאם ילך לתיכון כללי הוא עלול להתפקר, או בגלל שאסור היה ליהודים בעיירה הזו ללמוד. אנחנו לא יודעים בדיוק את הסיבה. כך או כך, מגיל 14 הוא החל לעבוד לפרנסתו בחנויות של אנשים אחרים.

"כשסבי הגיע לגיל 18, הוא נסע לברלין וחשב שהוא ילך לאוניברסיטה, יקשיב שם להרצאות וירכוש השכלה בלי תארים, העיקר שילמד. אך אחיו קרא לו לנהל חנות של אביה של אשתו, וממנה צמחה לימים הרשת כולה. יש סיפור יפה על סבא שלי שנסע ברכבת לברלין, פגש שם רב וסיפר לו שהוא בכלל רצה ללמוד, ועכשיו הוא צריך לנסוע לעזור לאח שלו במסחר. הרב אמר: 'סע, עזור לאח שלך, וכך תרוויח הרבה כסף ובו תקנה את כל ההשכלה שבעולם'. זה אכן מה שקרה".

לימים תבעה משפחת שוקן, בהנהגתה של אידלמן, את גרמניה במטרה לקבל בחזרה את הרכוש שהוחרם. אחרי כ־26 שנות מאבק משפטי, בשנת 2014 קיבלה המשפחה מממשלת גרמניה פיצויים על סך 68 מיליון דולר. "זוהי פרשה שראוי לספר אותה בסגנון 'האישה בזהב'", מתארת אידלמן, "כשהגשנו את תביעת הפיצויים בגרמניה, זה התחיל מזה שהציעו לנו סכום נאה למדי על בניין כלשהו, ואני אמרתי שאני לא מסכימה, כי אם מציעים סכום כזה זה בטח שווה יותר. עורך הדין הגרמני שלנו ייעץ לנו לקבל את הסכום, אך הוא לא הבין שאחרי כל מה שעברה המשפחה בתקופת השואה, אנחנו לא יכולים להסכים להצעה הראשונית הזו".

יהדות בגרמנית

הוצאת שוקן הוקמה בשנת 1931 בברלין, ומטרתה המקורית הייתה להוציא לאור את ספריו של ש"י עגנון, שאותו הכיר זלמן שוקן בחוג בית ציוני שהתקיים בביתו של מרטין בובר בברלין. שוקן הפך לפטרונו של עגנון. אידלמן משרטטת סיבה נוספת שעמדה ברקע הקמת ההוצאה: "באותה תקופה, אנשי היהדות הגרמנית רצו להיות גרמנים בני דת משה. הם הפסיקו ללמוד עברית, התנתקו כתוצאה מכך מהתרבות היהודית ורצו להיטמע בעם הגרמני. היהדות הגרמנית הייתה מורכבת ברובה מאנשים בעלי השכלה גבוהה, אך סבי, כמי שצמח מלמטה ועבר את כל שכבות החברה הגרמנית בדרך למעלה, הבין שהעם הגרמני לעולם לא יקבל את היהודים כגרמנים. כדי שהיהודים לא יתנתקו מהתרבות שלהם, הוא החליט לתרגם כתבים יהודיים לגרמנית, כדי שמי שלא יודע עברית עדיין יהיה קשור לתרבות היהודית. כך קמה הוצאת שוקן".

הנאצים, שלא אהבו בלשון המעטה את מפעל התרגומים המרשים הזה, סגרו את הוצאת שוקן בשנת 1938, אבל עד אז כבר הספיקה ההוצאה לפרסם כ־120 ספרים. ההוצאה הוקמה מחדש בתל אביב בשנת 1939.

אביה של אידלמן, גרשם שוקן, קיבל בשנת 1936 את עיתון "הארץ" כמתנת חתונה מאביו, שלמה זלמן שוקן, לאחר שרכש אותו מאיש העסקים דוד כהן. כיום עומד בראש קבוצת "הארץ" אחיה של אידלמן, עמוס שוקן, שמשמש כמו"ל העיתון. לשניהם גם אח נוסף, האדריכל הלל שוקן. העיתון, שנע לאורך השנים מתמיכה גורפת בפעולות הממשלה והצבא (כפי שעשה למשל בתקופת מלחמת ששת הימים) לעבר עמדות ממרכז המפה הפוליטית והפך לעיתון המזוהה ביותר עם השמאל הישראלי, סופג לא אחת ביקורות נוקבות על הדעות המובלטות בין דפי הברודשיט שלו.

"אין היום אופוזיציה אמיתית במדינה", אומרת אידלמן, "כל מפלגות האופוזיציה, אולי חוץ מאחת, יושבות בכנסת וחושבות איך הן יזחלו לממשלה, אם באמצעות כניסה לקואליציה הקיימת או בצורה אחרת שלא ברור איך תיעשה בפועל. הן לא מביעות שום דעה, אין להן שום משקל. במצב הזה, עיתון 'הארץ' הוא האופוזיציה, כי 'הארץ' כותב את כל מה שחברי כנסת היו אמורים להגיד ולא אמרו משיקולים פוליטיים".

איך זה להיות בצד הלא פופולרי של המפה הפוליטית, ובעיתון שנחשב אליטיסטי, ולפעמים קצת כבד וארוך לקריאה?
"אבא שלי נהג לומר שקריאה היא פעולה שדורשת מאמץ. 'הארץ' הוא לא 'ישראל היום' ולא 'ידיעות אחרונות'. זה לא עיתון שיביא לך רק את הסנסציה האחרונה. זה עיתון שיש בו גם מאמרים על מגוון נושאים, וזו מגמה שתמשיך. אני זוכרת שנים שבהן ב'הארץ' היו נפגשים עם קוראים כדי לשכנע אותם לעשות מינוי. אנשים היו אומרים שהעיתון לא אובייקטיבי. אבא שלי היה אומר תמיד: אני נגד כל ממשלה קיימת, כי תפקידה של העיתונות הוא גם לבקר את השלטון. ב'הארץ' כותב גם ישראל הראל, ועד לאחרונה גם משה ארנס ז"ל, ויש ייצוג גם לדעות ימניות".

עד כמה דעה פוליטית שאינה מתיישבת עם דעותייך משפיעה על השיקולים שלך אם להוציא ספר כזה או אחר?
"בבחירת ספרים, דעה פוליטית בכלל לא משפיעה עליי. יכול להיות ספר ימני, אבל אם הוא כתוב טוב אני בהחלט אפרסם אותו – ואני כלל לא מזדהה עם הדעות של הימין הישראלי".

כשהצנזור פסל

כשאידלמן הגיעה לעבוד בהוצאה, היה לה חשוב במיוחד להוציא לאור ספרים לרווחת הסטודנטים בישראל. "כשאני הייתי סטודנטית באוניברסיטה העברית, כל הספרות הקיימת הייתה בשפה האנגלית, ולכן רציתי להוציא ספרות אוניברסיטאית ברמה גבוהה, שתהיה בחלקה מקורית ובחלקה מתורגמת". כך הוציאה אידלמן מבחר ספרים במדעי הרוח, במשפטים, בפסיכולוגיה, בפילוסופיה ובשלל תחומים נוספים.

"הרבה שנים זה עבד נפלא, אבל זה הפך לחרב פיפיות", אומרת אידלמן בתסכול, "האוניברסיטאות גונבות לנו את כל הספרים, ונותנות לסטודנטים את הפרקים סרוקים בחינם. האוניברסיטאות משלמות רק למו"לים בחו"ל, אבל לא למו"לים הישראלים. ניהלתי משפט נגד האוניברסיטה העברית וקשה להגיד שזכיתי בו לגמרי, למרות שקיבלתי פיצוי כספי, אבל הבעיה לא נפתרה. היום אני משתדלת לברוח מהוצאת ספרים אקדמיים. אם מישהו בא עם ספר שהוא מאוד חשוב, אני אבקש ממנו לממן את הספר, כי אין לזה יותר הצדקה כלכלית. לא אתפלא אם בעוד עשרים או שלושים שנה שוב יהיה מצב שבו כל הספרים יהיו באנגלית, כי במצב הנוכחי לא כדאי להשקיע בכך עוד".

לאורך השנים נקשרו שערוריות קטנות וגדולות בשמם של ספרים שיצאו בשוקן. כך, למשל, בשנת 1975, כשכתב העיתונאי מתי גולן את הספר "השיחות הסודיות של הנרי קיסינג'ר", פסלה הצנזורה הצבאית את פרסומו, ואף סירבה בתחילה להשיב לגולן את כתב היד בנימוק שהוא גדוש ידיעות מסווגות שיש בהן סכנה ממשית לביטחון המדינה. הספר נסב סביב פרוטוקולים של השיחות שניהל שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר עם מנהיגי המדינות באזורנו בתום מלחמת יום הכיפורים.

"הצנזור פסל את הספר", תיאר גולן בכתבה בעיתון "גלובס" בשנת 2013. "רבין כינס את הממשלה לישיבה סודית, והיא גיבתה את החלטת הפסילה. רבין המשיך במסע ההשתקה אל ועדת החוץ והביטחון, ולאחר מכן ירד לתל־אביב לפגישה עם ועדת העורכים, כדי לשכנע שיש לפסול את הספר. רבין אמר לשרי הממשלה ולצנזורים שפרסומו יגרום להתפטרות קיסינג'ר. הספר פורסם בעולם כולו, וקיסינג'ר לא התפטר, כידוע. הוא רק אמר בלצון שרופאו אסר עליו לקרוא אותו".

אידלמן: "מישהו הדליף למתי גולן את הפרוטוקולים של הסכמי ההפרדה של אבא אבן־קיסינג'ר. כשהוצאתי את הספר, שמתי עליו את החותמת 'נפסל על ידי הצנזורה' כדי למכור, וזה די הצליח. שנים אחר כך, בשנת 2000, הוצאתי את הספר של ד"ר אבנר כהן, 'ישראל והפצצה' (שמביא את סיפור הקמת הכור הגרעיני בדימונה, מ"פ). אבנר כהן לא יכול היה לבוא לארץ כי הוא חשש שיעצרו אותו, אך הצנזורה לא יכלה למנוע את הוצאת הספר, כי הוא פורסם קודם לכן בארצות הברית.

"עשיתי לאבנר מסיבת עיתונאים בווידאו בבית סוקולוב, ועיתונאים הציגו לו שאלות כשהוא עונה עליהן מארצות הברית. אחר כך, בשבוע הספר, אנשים באו לדוכן ואמרו: 'אבל אסור לדעת על הדברים האלה, אסור למכור דברים כאלה', ואז אמרתי לעצמי שישראל השתנתה. פעם היה מתפרסם דבר כזה ואנשים היו רוצים לקרוא. אני חושבת שזה קשור לשלטון. מכניסים לאנשים לראש שאסור להתעניין בנושאים כאלה".

טירוף המבצעים

אידלמן סבורה שאחד מן הדברים שסייעו להרוס את שוק הספרים הוא המבצעים בחנויות הספרים, ובראשם מבצע "ארבע במאה" שהנהיגה בעבר רשת צומת ספרים. "המבצעים הגדולים הללו גרמו נזק גדול לשוק הספרים", היא אומרת. "הקונים כבר לא עסוקים בשאלה מה הם הולכים לקרוא, אלא אם יש מבצע או אין מבצע. הוצאת שוקן נמנעת מלקחת חלק במבצעים בחנויות הספרים, פרט לתקופת שבוע הספר. כשאני קובעת מחיר של ספר, הוא משקף את העלויות, ואין צורך בהנחה. בשוק קטן כמו זה שבישראל, מו"לות היא לא עסק שמתעשרים בו.

"אם אתה משתתף במבצעים, אתה מוכר את כל הספרים שלך במחיר הפסד, ללא יוצא מן הכלל, והראשונים שהפסידו מכל עניין המבצעים הם הסופרים. זה קרה מכיוון שהמו"לים מקבלים היום מהרשת 15־20 שקלים לספר, וברור ש־15 אחוז מזה זה לא כסף. אני חושבת שענף ההוצאה לאור הורס את עצמו, כורת את הענף שהוא יושב עליו בכך שהוא נכנע ללחץ של הרשתות. אבל הרשתות יותר חזקות מהמו"לים, אז למו"לים אין שום בררה אחרת".

מתוקף תפקידה כיושבת ראש התאחדות הוצאות הספרים בישראל, הייתה אידלמן מאלה שדחפו לחוקק את החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל, הידוע כ"חוק הספרים". החוק, שנכנס לתוקפו בשנת 2013, הוא פרי עבודה של שש שנים שהיא הייתה שותפה לה. הוא קבע כי ספר חדש ייהנה מתקופת הגנה של 18 חודשים, שבהם לא ניתן יהיה למכור אותו במבצע, והוא יימכר אך ורק במחיר המלא, פרט לתקופת שבוע הספר. בשנת 2016 ביטלה שרת התרבות מירי רגב את החוק, בנימוק ש"לעם הספר מגיע ספר במחיר עממי ושווה לכל נפש", וכי "הנגשת הספרות תקדם גם את הסופרים והמשוררים ותיתן להם במה רחבה יותר".

אידלמן חשה שביטול חוק הספרים רק החמיר את מצבו של שוק הספרים. "החוק עבד שנתיים וחצי, תקופה קצרה לכל הדעות, אך מה שהספקנו לראות הוא שכשאנשים נכנסו לחנות ספרים, הם יכלו בנקל להבחין מה חדש על המדף. זה הביא לרגיעה בשוק. החנויות הקטנות, שעכשיו הן בתהליכי חיסול, הראו סימני התאוששות. כיום מראים רק מבצעים, והטירוף של המבצעים הוא בלתי אפשרי. אמנם כבר לא עושים מבצעי 'ארבעה במאה', אבל עושים לא מעט מבצעים, והכול במחירי הפסד מבחינת המו"לים".

אחת הטענות של השרה רגב כנגד חוק הספרים הייתה שאנשים קנו פחות ספרים כי הם המתינו שמחירי הספרים החדשים ירדו.
"מירי רגב בכלל לא התעניינה בענף הספרים. היא ביטלה את החוק משיקולים פוליטיים. היה מחקר של משרד המסחר והתעשייה שהראה שמי שקונה ספרים הם מעמד הביניים, וזו לא שאלה של מחיר. מה שקרה במסגרת המבצעים הגדולים הוא שמעמד הביניים קיבל הנחה שלא מגיעה לו על הספרים שהוא קונה. מי שידו אינה משגת לקנות ספרים לא יכול לרכוש אותם גם אם הם יעלו חמישה שקלים או עשרה שקלים, ולכן הטיעון של 'מחיר עממי ושווה לכל נפש' הוא סתם סיפורים. ובכלל, קריאת ספר דורשת מאמץ כלשהו מהקורא, ויש אוכלוסיות שזה פחות מעניין אותן".

כמי שהוציאה ומוציאה לאור מסה קריטית של קלאסיקות וספרי מופת, אידלמן התחלחלה מהאמירה של השרה רגב על כך שהיא לא קוראת את סיפוריו של צ'כוב. לדבריה, ניסיונות שלה ושל חבריה המו"לים לפגוש את רגב עלו בתוהו. "היא לא הייתה מוכנה להיפגש עם המו"לים אפילו פעם אחת", אומרת אידלמן, "ביקשנו פגישות, שלחנו מכתבים, שלחנו שליחים, לוביסטים וסופרים וכלום לא עזר. רגב גרמה נזק עצום, אני לא יודעת אם היא מבינה מה שעשתה, וגם אם היא מבינה – לא אכפת לה. אני מקווה שבהמשך יהיה שר אחר שאפשר לדבר איתו".

דווקא את דרוויש

הוצאת שוקן אף הוציאה לאור בעברית את "זכר לשכחה", ספר הפרוזה של המשורר והסופר מחמוד דרוויש, מי שנפטר בשנת 2008 ונחשב למשורר הלאומי הפלשתיני. דרוויש פרסם את הספר ב־1989, והוא עוסק בייאוש הפלשתיני בימי מלחמת לבנון הראשונה. כזכור, מירי רגב נטשה את טקס פרסי אקו"ם בשנת 2017 במחאה על ביצוע שירים של דרוויש על במת הטקס.

"רגב שללה את דרוויש, ואנחנו מכרנו עוד מהדורה", אומרת אידלמן בסיפוק. "במקרה של דרוויש, יוסי שריד, כשר החינוך, הכניס את השירה שלו לתוכנית הלימודים של משרד החינוך והיה סקנדל ציבורי, אבל מי שיפתח את תוכנית הלימודים יגלה שזה לא יצא משם. נכון שהיום לא מלמדים כלום אז גם את זה לא מלמדים, אבל זה בנמצא".

לא הפריע לך להוציא לאור ספר של מי שבשירה שלו קרא להשמדת ישראל?
"אני הראשונה שהוצאתי את דרוויש בעברית, ועשיתי זאת כי חשבתי שמעניין לשמוע מה אומר פלשתיני על המציאות בארץ. הוא גם היה בארץ והוא גם הכיר אנשים, וזה באמת ספר ראוי. אני לא חייבת להסכים עם דעותיו הפוליטיות, אבל לא אשלול אותו כמו רגב באופן אוטומטי. יש לו שירים שבהם הוא אומר שהוא רוצה לזרוק את היהודים לים, וברור שלא ארוץ ואוציא שירים כאלה לאור. כמובן שאני לא חושבת שהתפקיד שלי כמו"לית הוא לפעול להרס של מדינת ישראל, ואני לא מסכימה עם הדעה הזו, אבל יש לדרוויש גם שירים טובים אחרים, ויש מקום להפריד מהפואטיקה שלו את מה שראוי ולא ראוי לפרסום".

ומה את חושבת על חוק "נאמנות בתרבות"?
"אני חושבת שמדובר בחוק מיותר, שמבטא את חשכת ימי הביניים. השרה לא יכולה לשמש צנזורית ולהגיד מה יציגו ומה לא יציגו. אני חושבת שאנחנו חיים פה, ושיש עם שחי על ידנו. הוא אמנם נלחם בנו, אבל כדאי שנכיר אותו".

ועדת ביטון קבעה שיש להוסיף יותר יוצרים ואנשי רוח מעדות המזרח לתוכניות מערכת החינוך. את חשה שלאורך השנים הוצאתם לאור יותר ספרים שכתבו אשכנזים?
"היה לי כתב יד שהציעו לי ודחיתי אותו, אז מחברו כתב לי: 'את דוחה את זה בגלל שאני סופר מזרחי ואת גזענית'. אמרתי: 'בבקשה, אדוני הנכבד, בוא נבדוק כמה סופרים מזרחים אני הוצאתי', ושלחתי לו רשימה שלמה של כותרים של סופרים מזרחים שהוצאנו. כל כך התרגזתי".

מפח נפש נוסף מבחינתה של אידלמן הוא הביקוש ההולך ופוחת לטרגדיות יווניות, שאותן הקפידה הוצאת שוקן להוציא לאור במשך השנים, בתרגומו של אהרן שבתאי. "בזמני, למדנו את 'אנטיגונה', 'מדיאה', 'פרומתאוס הכבול' ו'אדיפוס המלך'. עכשיו, בחלק מבתי הספר לומדים את 'אנטיגונה' ובחלק את 'אדיפוס המלך', וגם זה הולך ויורד. חשבתי שאם אוציא ארבעה ספרים כאלה שיהיו ספרי לימוד, זה יהיה כמו עגלה שמושכת את הסוסים ועם זה אפשר יהיה לממן את ההוצאה של כל היתר, אבל כמובן הסתבר שזה לא נכון, אז נאלצתי לשלב את המפעל לתרגום ספרי מופת כדי שישתתפו במימון התרגום, ואפשר יהיה להמשיך להוציאם לאור".

אילו ספרים של הוצאה מתחרה היית שמחה להוציא לאור אצלך?
"הייתי שמחה להוציא אצלי את הספר 'הארנבת עם עיני הענבר' של אדמונד דה ואל, שיצא לאור בידיעות ספרים. זה סיפור על משפחה יהודית מרוסיה שהתגלגלה דרך כל מיני ארצות. ספר מרתק, שברגע שסיימתי אותו כבר רציתי להתחיל אותו מחדש. עוד ספר כזה, גם הוא בהוצאת ידיעות, הוא 'צוואה צרפתית' של אנדרה מאקין. גם הוצאת עם עובד מוציאה ספרים על מלחמת העולם השנייה שאני נהנית לקרוא".

בצד אלה, ישנם ספרים שהוצאות אחרות הוציאו והיא לעולם לא תסכים להוציא אצלה. הדוגמה העכשווית לכך היא הספר "גבלס, ביוגרפיה של רוצח במילים" שכתב פיטר לונגריך (תרגום מגרמנית: יכין אונא ואביה אונא־ברוכי) ויצא לאור בהוצאת דביר. "יש לי סוג של אנטי כלפי פרסום ביוגרפיות כאלה", מודה אידלמן, "במשך השנים יצאו כמה ביוגרפיות ידועות ומפורסמות של היטלר, ואני לא רציתי להוציא אותן לאור. אפילו הציעו לי פעם להוציא את 'מיין קאמפף' בעברית ולא הסכמתי, ומי שפנה אליי כל כך התרגש עד שהתקשרו אליי מעיתון הניו יורק טיימס לשאול למה אני לא מסכימה להוציא. אמרתי שזה לא התפקיד שלי, ושאם מישהו רוצה, שיוציא את זה למטרת מחקר היסטורי. בסופו של דבר, פרקים מהספר אכן יצאו בעברית בהוצאת 'אקדמון' בירושלים".

האם הקווים האדומים האלה נובעים ממה שעברה המשפחה שלך בשואה?
"מה אני אכתוב כשאני באה לשווק ספר כזה? אני אפרסם את סופרנו הדגול אדולף היטלר? למרות שהוצאתי הרבה ספרים על תקופת השואה, יש בספרים האלה אלמנט של האדרת הרשע המוחלט. אני חושבת שיש איזו היקסמות מול הרוע. כנראה שהאדם הוא חיה, אז יש בנו משהו שמאוד רוצה לקרוא את הדברים האלה".

אם יגאל עמיר יכתוב ספר, תסכימי לפרסם אותו?
"לא. לריסה טרימבובלר הציעה לי להוציא ספר שהיא כתבה עליו, ולא הסכמתי. יש גבול".

ספרות בעידן הבינג'

ההוצאה שבבעלותה חתומה, כאמור, על ספרי יהדות וספרי חקר יהדות חשובים. אידלמן: "היו שנים שבהן מכרנו בירושלים יותר ספרים מאשר בתל אביב. הציבור הדתי בכללו קורא יותר, משום שהתפילות והשבת והמנהגים היהודיים מעודדים את זה. אני זוכרת שבמלחמת לבנון השנייה ראיינו חיילים בטלוויזיה, והבחנתי שהשפה של החיילים הדתיים עשירה יותר משל החילונים, כי הם באים מהספרות הדתית ויש להם הרגלי קריאה".

את זוכרת כתב יד שהגיע אלייך שאהבת באופן מיוחד?
"זה קורה לעיתים ממש רחוקות, וככל שהשנים עוברות זה יותר ויותר קשה לי. אני לפעמים שואלת את עצמי האם זה בגלל שקראתי כל כך הרבה במשך השנים, או בגלל שקשה למצוא דבר מיוחד באמת".

כשהיא נשאלת באילו ספרים אחרונים כן האמינה ובחרה להוציאם לאור, היא בוחרת לנקוב בשמות שניים, שונים מאוד זה מזה. הראשון, "פצ'ינקו" של הסופרת הקוריאנית־אמריקנית מין ג'ין לי, ראה אור לאחרונה ומספר על ארבעה דורות של משפחה אחת בשנות השלושים של המאה שעברה, כשיפן כבשה את קוריאה.

ספר נוסף, "המצאת הטבע" של אנדריאה וולף, מספר על המדען הגרמני אלכסנדר פון הומבולדט, חוקר טבע ומגלה ארצות מהמאה ה־18 שנחשב לאחד מאבות הגיאוגרפיה המודרנית. "הוא נסע בדרום אמריקה וצייר את כל ההרים וכל הנהרות, מדד את הגבהים של ההרים, צייר את מפות של הנהרות וגילה כל מיני צמחים. סיפור מרתק בצורה בלתי רגילה", אומרת אידלמן.

עולם הספרים מתמודד התמודדות לא פשוטה על הזמן הפנוי של הקורא, שעסוק גם ברשתות החברתיות, בצפייה בסדרות טלוויזיה בבינג' ובמשחקי מחשב. אידלמן, מצידה, עוד מאמינה בכוח המשיכה של ספר טוב. "ספר שכתוב כמו שצריך תופס את הקורא", היא אומרת, "עובדה שהשנה גם באמריקה וגם באנגליה הייתה עליה במכירת ספרים פיזיים. אבל יש הרבה אנשים שבכלל לא מנסים לקרוא. ישראל סובלת מכל מיני עיוותים של השוק, בתי הספר לא מחנכים את הילדים לקרוא ספרים, וגם הפוליטיקה הישראלית כל הזמן מטפטפת לאנשים נגד אליטיזם, נגד רמה גבוהה, וזה תהליך שמחלחל".

אידלמן לא אוהבת ספרים דיגיטליים, אבל היא קוראת הרבה כאלה – ספרים שהיא חושבת לתרגם, ומגיעים אל ההוצאה לבחינה בקובץ דיגיטלי. "אני אוהבת חידושים, אבל המכשירים מעייפים לי את העיניים. השורות רצות והדפים נראים יפה, אבל התאורה בחלק מן המכשירים או אופן הצגת הפונטים לעיתים מפריעים, ומקשים על הקריאה. אולי בעתיד יקומו מכשירים שבהם הרזולוציות יעלו, וחוויית הקריאה תהיה נוחה יותר".

האם ספרים כפי שאנו מכירים אותם בכלל ישרדו בעולם העתידי?
"בהתחלה חשבו שהספר הדיגיטלי יחליף את הספר הפיזי, אך היום כבר יודעים שזה לא קורה. בארה"ב זה הגיע ל־25 אחוזים מהשוק, ורק בסוגים מסוימים של ספרים: ספרי טיסה, רבי מכר, רומנים רומנטיים וספרי פורנוגרפיה, כשאנשים לא רוצים שידעו מה הם קוראים. בספרי עיון זה לא תפס, ויש מחקרים באמריקה שמראים שהסטודנטים מדפיסים את מה שסורקים להם, ולא רוצים לקרוא על צג מחשב. לי כמו"ל זה לא משנה אם יקנו את הספר שהוצאתי בעותק פיזי או דיגיטלי, אבל בישראל זה קורה באחוזים נמוכים עדיין. כך או כך, אני אוהבת להחזיק ספר ביד ותמיד אעדיף את המודפס".