לקרוא על חייהם של יהודים בברית המועצות – חשוב ומעניין כמעט בהגדרה. ואם חייהם של יהודים אלה מתחככים בלי הרף בלב ההוויה הסובייטית – מעניין על אחת כמה וכמה. כאלה הם חיי הגיבורים הראשיים של הרומן "אנשים מיותרים": ז'ניה בלאנק הצעירה, ובעיקר בעלה סֵבָה בלאנק. שניהם מדענים מוכשרים העוברים בין מכוני מחקר, מעבדות סודיות ובתי חולים שעליהם בונה המדינה הקומוניסטית את יוקרתה בשנות השישים והשבעים. שניהם סולדים מהמשטר ומנסים להסתדר.
ז'ניה היא אדם רגשן אך די רגיל, אבל סֵבה ההרפתקן, הבוהמיין בנשמתו, מספק במעשיו שפע חומר עלילתי, וגם אחראי לכמה רפליקות שנונות הפזורות בספר. מתעלולים קטנים לעקיפת תורים ולתחמון פקידים הוא ממריא אל הקמת אימפריה של התחזות, העושה שימוש אירוני במיוחד, קפיטליסטי ונוסף על כך פלילי, בכלי התעמולה הקומוניסטית. הוא מסתובב במרכזי השלטון ברפובליקות הסובייטיות שבמרכז אסיה ומציג את עצמו כנציג הקרמלין שבא לעזור להם לקשט את חוצותיהם ביצירות אמנות ברוח הסוציאליזם. הם מזרימים אליו תקציבים, והוא קונה יצירות מציירים בגרוזיה וגוזר לעצמו דמי תיווך שמנים.
עלילותיו אלו, המובילות למאסרו, מסופרות ברומן בהרחבה. כך גם עלילות אהבתם הנפתלת של ז'ניה וסֵבה, שפִּרייה הוא בתם אליסה – גיבורת ספרה הקודם והמצליח של המחברת אליס ביאלסקי, "ראינו לילה", שזכה להצלחה, וכנראה בת דמותה. בשפע פרטים, חלקם ציוריים ואחרים טרחניים, מחיה הספר לעינינו היבטים של החיים בברית המועצות של חרושצ'וב, ברז'נייב והחברים: חיי העבודה, החינוך, המדע, האכילה, לצד השחיתות והאנטישמיות. אליס ביאלסקי מצליחה לשחזר את התמהיל המוזר הנוצר בחיים תחת משטר טוטליטרי אידיאולוגי אך מנוון: צירוף של מחנק עם גרוטסקיות.
מבחינה זו, אפשר לקרוא את הרומן ולצאת נשכרים. יצירות ספרות על ברית המועצות לא חסרות, אבל יצירות על החיים בה מזווית יהודית, מאת כותבים ישראלים שגדלו שם – כאלו יש פחות. מהסיבה הזאת, "אנשים מיותרים" אינו מיותר. אך סיבות אחרות מייתרות את הקריאה בו. לפנינו רומן מופת: מופת ודוגמה איך לא כותבים רומן, איך לא כותבים ספרות.
המחברת לוקה בחוסר מסוגלות להבחין בין עיקר לטפל, בין משמעותי לטריוויאלי. יש לה כמדומה כל מה שצריך – ידע, עין חדה, זיכרון, כושר אבחנה, הומור, יצירתיות – אבל לא שום יכולת לחולל סינרגיה ביניהם ולהעמיד סיפור מגובש. כך קורה שסיפור שהוא כאמור, מעצם נושאו וטיבו, מעניין וחשוב, נותר אצלה בגדר עמודים מעניינים מבודדים, שורת אפיזודות משעשעות, פסקאות חשובות פה ושם – ומכלול מעיק ועיסתי. מכלול שלא החליט אם הוא רומן או כַּתָּבה.
בייחוד דואב הלב על הסגנון. איני יודע רוסית, ואין לי כלים לקבוע אם עבריתו חסרת האישיות, החן והאמינות של הספר היא מחדל של המתרגמת (והעורך שלא הציל), או שמא כזה הוא המקור הרוסי והתרגום מתאמץ לאחוז בזנבו. נזמי הזהב המקשטים לעיתים את לשונו הסתמית, לשון של דיווח ולא של סיפור, אינם מועילים הרבה כאשר, באותם משפטים מוגבהים עצמם, חוזר למשל בלי סוף השימוש השגוי בביטוי "מן הסתם" במשמעות של "כמובן" במקום של "כנראה", או כשהתחביר שלהם רחובי. אין התאמה של הסגנון לדובר: יש מיש־מש עקבי. הדיבור הישיר מפי הדמויות הוא הכלאה אקראית בין מליציות לעילגות.
חורים במיוחד הפרקים הכתובים בגוף ראשון של סֵבה – אשף־לשון מובהק על פי המסופר בעלילה ועל פי חלק מהמשפטים בפרקים הללו; תגרן בעל מנת משכל גבולית על פי משפטים אחרים שם. חוסר ההלימה הולם בקורא שוב ושוב. יש רק דבר אחד שהרפיסות הסגנונית של הספר הולמת (בהלימה ולא בהלם): את רפיסותו הספרותית.
אנשים מיותרים
אליס ביאלסקי
מרוסית: יעל טומשוב
אפיק, תשע"ט, 349 עמ'
