מחצית השעה הראשונה של "שלושה זרים זהים", הדוקו הכה מדובר של טים וורדל, היא אחד הטריפים המלהיבים והמדהימים שנראו השנה בקולנוע. הסרט עוקב אחר המקרה הלא ייאמן של איחודם של שלושה אחים שעד גיל 19 גדלו כל אחד במשפחתו המאמצת, בלי לדעת שהם חלק משלישייה זהה שהופרדה בבית היתומים. וורדל מגולל בכישרון את הגילוי הזה, תוך שהוא משלב בין שחזור מבוים לקטעי שיח עם חברים ובני משפחה, ובהובלתם הכריזמטית של האחים המרואיינים, והוא יחזיק אתכם עם דופק מואץ, חיוך ענק ודמעות של התרגשות. קלישאה ככל שתהיה, זו דוגמה קלאסית לכך שהחיים באמת מצליחים להתעלות מעל לכל דמיון.
אך כיצד ממשיכים לשמר את העוצמות הללו הלאה? כאן הסרט קצת כושל. מבחינת החומרים, המציאות דווקא המשיכה "לכתוב" סיפור שרק הולך ונעשה מסקרן ומרתק יותר. בלי לספיילר, לאחר איחוד המשפחות המשמח העלילה מקבלת תפנית לכיוון אפל ומסתורי, מעלה לדיון נושאים חשובים כמו אחווה משפחתית והורות ועוסקת ברצינות בסוגיה הבלתי מוכרעת של תורשה מול סביבה.
אך בעוד בימוי החלק הראשון הצליח למנף את חומריו לכדי חוויה קולנועית מלהיבה, החלק השני – שהיה אמור להוות אנטיתזה סומרת שיער – נותר מסקרן בעיקר כתקציר, אך כשהוא נפרש נרטיבית מתגלות חולשותיו. זה קורה כי חסר יותר מדי מידע, והסרט, שמנסה להגדיל את הקיים, מאבד רזולוציה בשל כך. אנו מקבלים רמזים והשערות לקנוניה מבהילה, אך נותרים רחוקים מדי מהאמת. ומול הפתיחה האמוציונלית המבטיחה, הסיום הלא החלטי מעט מפוספס.
שלושה זרים זהים, ארה"ב 2018, במאי: טים וורדל, 96 ד'
