בין כל תוכניות הבישול שמציפות את מסכינו באינפלציה מוגזמת, "בואו לאכול איתי" תמיד הייתה עוף קצת משונה. כאן לא תמצאו אולפנים מושקעים, משימות מופרכות ושפים מצקצקים. הקונספט, שמבוסס על המקור הבריטי, פשוט להפליא: חמישה בשלנים חובבים מארחים זה את זה מדי ערב לארוחה, בסופה כל אחד מהם מנקד את המפגש והמנצח טס לחופשה קולינרית באיטליה. בניגוד למאסטר שף ואחיותיה, פה התקרובת המוגשת היא רק המתאבן, ואילו הדינמיקה שנוצרת בין המשתתפים היא החלק המסקרן באמת. מאחר שהשופטים הם גם מתחרים בעצמם, חוסר הפרגון מרקיע שחקים והאינטריגות חוגגות. ועוד לא הזכרנו את הדובדבן שבקצפת: כל העסק מלווה בקריינות מושחזת ומשעשעת של שי אביבי.
כמו בכל ריאליטי, התוכנית קמה ונופלת על ליהוק, וב"בואו" בהחלט יודעים את העבודה. די לספר כי מדובר באנשים שאחראיים על גילויו של אורן חזן (בקוקו!) בימיו הטרום־פרלמנטריים (פנינה טלוויזיונית מהעונה הראשונה שלא תישכח במהרה, חפשו ביוטיוב ולא תצטערו).
בעונה השלישית, שהגיעה לסיומה בשבוע שעבר, הקונספט שונה – ומחמישה בשלנים עברו לשלושה זוגות. נודה כי בתחילה השינוי התקבל בחשדנות, שהרי אם משהו עובד – למה לקלקל? אבל כבר בפרק הראשון היה ברור: מדובר ב"בואו לאכול איתי" על ספידים. כי כמה שכיף לטנף אחד על השני מאחורי הגב – בשניים כיף כפליים. המיקס בין הצמדים ייצר אתנחתות קומיות שכבר מזמן לא נראו על המסך, רק חבל שחלק מהחיבורים לקו בקלישאתיות יתר (זוג פעילי להב"ה שמארח זוג ערבי־יהודי, סירייסלי?). גם החצי הראשון של התוכנית, שמתמקד בבישול הארוחה, הפך מלהג משעמם על מתכונים וחומרי גלם להצצה מרתקת על שיתוף פעולה (או חוסר שלו) בין בני זוג, כשהם מצויים במגרש הביתי שלהם. נהוג לחשוב שכשמוציאים אנשים מאזור הנוחות שלהם – זורקים אותם על אי בודד בקריביים או שולחים אותם למירוץ חובק עולם – הטבע האמיתי שלהם יתגלה. אבל יש משהו דווקא במרחב הפרטי, בהרגלים היומיומיים, שלא מאפשר זיוף.
מאחר שהמפגש נעשה כאמור בבתים, כשחלק מטקס האירוח כולל גם סיור ברחבי האחוזה, ניתן ללמוד ממנו לא מעט על הישראלי הממוצע ואורחות חייו. ובכן, אין מנוס מלקבוע: אנחנו אומה עם אובססיית ניקיון קשה ביותר. כמות ההתעסקות בתוכנית בשטיפה, קרצוף, הברקה ופילוש לא הייתה מביישת את סינדרלה.
"בואו" פותחת צוהר לעולמם של נובורישים, ערסים, פלצנים, איסטניסטים והיפים, ולמה שקורה כשכל הביזאר הזה נפגש מסביב לשולחן אחד. כי הרבה יותר משהיא מלמדת אותנו איך להכין פבלובה, היא מלמדת אותנו על טבע האדם. על קנאה, תחרותיות, צביעות ושיפוטיות. ואיך סטיגמות תמיד־תמיד מתנפצות במפגש בלתי אמצעי. וזה מה שהופך אותה לכל כך מעולה.
אם יש נקודה חלשה בתוכנית הרי שזו ההחלטה העריכתית לחלק את שלושת המפגשים לשני פרקים. חלוקה תמוהה שפוגעת בזרימה של כל פרק ואין ספק שהיה עדיף לקבל שלושה פרקים קצרים יותר. עוד עניין לא ברור הוא הפתיח המיושן וחסר המעוף, שנדמה כמו פארודיה על פרסומת לקפולסקי, עם לוק אנד פיל של שנות השמונים.
ואפרופו שנות השמונים – מילה טובה מגיעה גם לאכסניה "כאן 11", הלוא הוא הערוץ הראשון בגלגולו החדש, שמציג לאחרונה לוח שידורים פשוט נפלא עם "סליחה על השאלה" שגם סיימה עונה כובשת, "עד כאן" שהצליחה להפתיע, "פגישה עם רוני קובן" שתמיד מעוררת מחשבה וכעת "פמת"א" עתירת הכוכבים, שמסתמנת כמחמם הרשמי של החורף הקרוב. כעבור שנה וחצי של רפורמה בהחלט כיף לקבוע: סוף־סוף, יש תמורה בעד האגרה.
בואו לאכול איתי 3, עמוד היוטיוב של כאן 11
