ריצ'ר קרא: אתה מודע לעובדה שאתה יורה על מטרה אנושית?
האיש ירה שוב. נשמעה מהלומת אנרגיה באוויר בזמן שהמיתר השתחרר, ואוושה של חץ בתעופה, ואותה חבטה מהדהדת בזמן שננעץ בעץ.
ריצ'ר חשב, אני מניח שזה אומר כן.
אמרתי לך, אמר המוח האחורי.
המוח הקדמי ציין לעצמו שבכל חייו הארוכים והמגוונים, שכללו שירות צבאי בחלקים רבים ושונים של העולם, מעולם עד עתה לא התקיפו אותו בחץ וקשת. זו הייתה חוויה מסוג חדש, אבל לא מהנה עד כה (עמ' 332).
מכונית מתקלקלת במקום מבודד וזוג צעירים מקנדה שנסעו בה בדרכם לניו יורק נתקעים במוטל מוזר. התנהגות הבעלים תמוהה, ואין בו איש מלבדם. עוד שעות אחדות ימצאו עצמם הצעירים הללו בסכנה גדולה, קרבן ליצרים אנושיים מעוותים וברווזים במטווח שעניינו הוא ציד־אדם.
באותן שעות בערך תופס ג'ק ריצ'ר טרמפים, כדרכו. בדרכו לקליפורניה מזהה ריצ'ר שלט המציין שם מקום שמעולם לא היה בו, העיירה שבה נולד אביו. עוד יום אחד לא יעלה ולא יוריד, הוא אומר לעצמו, וסוטה מנתיבו. בסוף הביקור הזה הוא יגלה על אביו דברים שלא ידע, וזה כמובן חשוב, אבל קוראים ותיקים של צ'יילד יזהו פה את הפתח לפתרון מצוקתם של הצעירים הללו. עד שזה יקרה תיעצר נשימתם פעמים רבות כל כך, והם יתנתקו מהמציאות הלא־מזהירה באסקפיזם מושלם כל כך, כל הדרך אל הסוף הטוב. ולא, זה לא ספוילר, אלה הם חוקי הז'אנר, כמובן. ובקצרה, אם אתם בריונים שמסתובבים בעיר כאילו היא שייכת לאבא שלכם, ג'ק ריצ'ר הוא לא האיש שתרצו לפגוש בשעת לילה מאוחרת. הוא פשוט לא מחבב טיפוסים כמוכם ויעשה את כל מה שהוא יכול כדי לסכל את מזימותיכם, תהיינה אשר תהיינה, ולהציל רדוף מיד רודפו.
למהירות תהיה חשיבות קריטית. אדם רץ יכול לחצות את המרחב הזה בפחות משנייה. מרכז המסה הקריטית שלו יימצא בזווית צדית. הוא יעבור בכל נקודה מסוימת בזמן ובמרחב בתוך פחות מעשירית שנייה. חצים זה דבר מהיר, אבל לא כמו קליעים. צריך יהיה לחשב סטיה (עמ' 334)
השורות הללו הן שיחה פנימית של ריצ'ר בינו לבין עצמו. במקום להרהר על משמעות החיים, במקום להיפרד מהעולם בתעצומות של רגש, הוא מנתח את הסיטואציה כמקצוען. מחשב זוויות ירי, משקל גוף ומהירות תנועה. מעבד נתונים. מנתח את צעדי היריב שלו. המוח של ריצ'ר, ממש כמו גופו, הוא מחשב יעיל. המידע הזה, הבהירות הזו, היא כוח העל שלו, חוץ מהשרירים, כמובן: "הבחור יצטרך לירות לפני המטרה. אל תוך המרחב שאליו המטרה צפויה להגיע הוא יצטרך לירות את החץ מתוך ציפייה. לפני הזמן. לא תהיה לו ברירה. הוא יצטרך להתחייב" (שם).
השיר הפשוט של הלחם
"אני מופתע מחיבתך ללי צ'יילד", אמר לי ידיד. הרי אין אלה אלא ספרי טיסה ותו לא. שתי תשובות לי לטענתו. האחת, לעולם אל תזלזלו בספרי טיסה טובים, לפעמים הצועדים על הקרקע זקוקים להם יותר מאלה המרחפים באוויר אלי חופשתם. השנייה, כוחה של הסדרה ושל גיבורהּ ג'ק ריצ'ר גדול מסך עלילותיה. בשורות הבאות אנסה להסביר את סוד קסמו של האיש ושל הסופר שיצר אותו.
לי צ'יילד, שמו הספרותי של ג'ים גרנט הבריטי, הוא סופר של דמות אחת, אבל איזו דמות! כאמור, לא מדובר בספרים עמוקים במיוחד, אבל הם מהנים מאוד, רובם בעלי עלילה בלשית מתוחכמת ומותחת, בעלת תפניות חדות והפתעות. כתיבתו של צ'יילד היא כתיבה מאופקת מאוד, תכליתית ונטולת חפירות וסנטימנטים, כפי שהדגמתי זה עתה. כתיבה אנדרסטייטמנית. רגשות – מאן דכר שמיה, ואם כן, אז בקיצור נמרץ. כתיבה שהיא אנטיתזה לצעקנות ולמלודרמה, לכל מה שגדוש ומוגזם.
בצורת הכתיבה הזו חושף צ'יילד את מוצאו הבריטי, כמובן, ועם זאת, הספרים הם אמריקניים מאוד. ריצ'ר, גיבורו, נע לאורכה ולרחבה של ארה"ב, הוא מעדיף מקומות קטנים, עיירות בתוך שממה מבודדת, כבישים שאין להם סוף. ריצ'ר הוא גרופי של מוטלים קטנים בעלי תפריט אמריקני קלאסי הכולל קפה, סטייק, המון ביצים ותפוח אדמה, ולקינוח פאי מתוק כלשהו. רגעי האכילה שלו באותם מוטלים הם רגעים של נחת, השיר הפשוט של הלחם. הגיבור נח, סועד את ליבו בהנאה, מחסל קנקנים שלמים של קפה, ומשם הוא יכול להמשיך.
ג'ק ריצ'ר אוהב את חיי הנדודים, ובאופן מפתיע הוא די אוהב בני אדם, לפחות את הטובים שבהם. יוצרו הסופר העניק לו חוש מוסרי עמוק מאוד, הגורם לו לסכן את חייו שוב ושוב למען אנשים שלא הכיר קודם, ושלא יפגוש שוב לעולם. לפרנסתו עובד ריצ'ר בעבודות מזדמנות, על פי רוב עבודות הדורשות ממנו כושר גופני טוב, וכזה יש לו בשפע. ריצ'ר הוא איש גדול ממדים, רחב כתפיים ושרירי ובעל כוח עצום. כאיש צבא הקבע, וכשוטר צבאי לשעבר, יש לו ניסיון קרבי רב, וגם חכמה ויכולת תכנון. השילוב של הכוח הפיזי והתבונה נועד להסביר את ניצחונותיו הלא סבירים גם במקרים שבהם המצב נראה חסר מוצא, למשל כשהוא יחיד נגד רבים, הלוחם בהם בידיים קשורות מסיבה זו או אחרת.
ג'ק ריצ'ר אינו יפה תואר, אבל קסמו האישי, כפי שמעידות הנשים הכרוכות אחריו – בכל ספר אחת בלבד – מחפה על הפגמים האסתטיים. אני חושבת שמה שקוסם להן בין השאר הוא נדיבותו הבלתי נתפסת, מסירותו לצדק, ובעיקר – החופש שלו. העובדה שהוא לא רוצה מהן דבר וגם לא ירצה, אולי למעט מה שגבר ואישה רוצים זה מזה. כשתיפתר התעלומה, כשהרעים יבואו על עונשם, לפי חוקי הז'אנר, הוא יסתלק משם בטרמפים, יעמוד על הכביש ויזקור אגודל כדי להמשיך משם, לעבר השקיעה או הזריחה.
איזהו גיבור על
ג'ק ריצ'ר הוא גיבור־על בעולם ריאליסטי לגמרי. כוח העל שלו אינו היכולת לקפוץ לגבהים או לטפס על חומות, אלא תבונתו ואיפוקו המרשימים, ובעיקר – היכולת להסתפק במועט, במינימום הנצרך לקיום הבסיסי. מי מסתובב בעולם בלי מזוודה, לבוש בגדים שנקנו יומיים קודם על מנת להשליכם לאשפה ולרכוש חדשים כשיגיע זמנם? מי מסתובב בעולם בלי תאוות רכוש וחפצים, בלי שיהיה לו צורך בקורת גג קבועה וידועה מעל ראשו? ג'ק ריצ'ר הוא מקרה קצה של אדם שהחופש שלו, חופש התנועה וחופש הפעולה, יקר לו יותר מכל דבר אחר. בשמם הוא מוותר על מה שרוב בני האדם בעולם מתקשים לוותר עליהם. הוויתור הזה מפתה מאוד, כובש לב, כמעט מעורר קנאה. כולנו הרי כבולים לדברים רבים כל כך.
היכולת שלו להתנתק מנומקת בשלב מסוים, בהיותו בן לאיש קבע, בנדודים הרבים שלו ושל משפחתו בילדותו. ההנמקה הפסיכולוגית הזו הופכת את התופעה לאמינה קצת יותר, אבל בשורש הדבר מוטב היה לוותר עליה. ג'ק אינו איש מסכן, מוכה טראומות נטישה, אלא גיבור הכובש את יצרו, יצר הרכושנות והקביעות. במקום שאין אנשים – כי רובם דואגים לרכושם ולחייהם – ג'ק הוא האיש. בנטילת האחריות הוא מזכיר את פיטרסון ושנים־עשר כלליו. הוא חי את ההווה, כאילו היה תוצר של ניו אייג' (והוא ממש לא), ומזכיר לי מאוד את האיש השמח, גיבור אגדת העם הידועה, שחי את ההווה בלי דאגות, כל יום בפני עצמו. בשל האופציה הקיומית הרגועה והשמחה שמציע אותו איש חסר־כול, מחליט המלך רודף הממון והכוח – שחי הפוך ממנו – להילחם בו. זה כמובן לא מצליח לו, והשאר הלוא הוא כתוב על דברי מעשה מביטחון של ר' נחמן שרקח מעשה משלו מהחומרים העממיים הללו.
וראה בית אחד נמוך עומד בתוך הקרקע והחלונות למטה סמוכים ממש להארץ והגג נופל ונשבר. וראה ששם יושב אחד ומנגן על הכינור שצריך להקשיב מאוד כדי לשמוע את הקול והוא שמח מאוד וקדירה עם משקה עומדת לפניו והמשקה היה יין ומאכלים עומדים לפניו והוא שמח מאוד מלא שמחה בלא דאגה כלל (ר' נחמן מברסלב, מעשה מביטחון).
כוחם של גיבור "מעשה מביטחון" ושל ג'ק ריצ'ר הוא היכולת לעצור, ולהניח את הגבול בין ההכרחי לבין הלא־נצרך, כמונו בימי הקורונה הללו. מה שיפה הוא שלי צ'יילד מצא גם בעצמו את הכוח הזה, כשהודיע על פרישה מכתיבת הסדרה על אף היותה אחת הסדרות המצליחות בעולם ספרי המתח. הספר החדש, שתיארתי קודם בקצרה, יהיה כנראה האחרון בסדרה שייכתב על ידי צ'יילד עצמו. צ'יילד העניק את גיבורו לאחיו, כדי שימשיך לתאר את עלילותיו. זהו מעשה של נדיבות גם כלפי אחיו, וגם כלפינו, הקוראים המצפים לספר הבא. צ'יילד, מסתבר, לוקח ברצינות את ערכיו של גיבורו.
זמן עבר/ לי צ'יילד/ מאנגלית: שאול לוין/ כנרת זמורה, 2018, 400 עמ'
