ככל שהחברה הישראלית התפרקה בעשורים האחרונים, וביתר שאת בשנה האחרונה, לשבטיה השונים, כך גוברת בה הכמיהה ל"ממלכתיות". אבל נדמה שכל מגזר וכל קבוצה אידיאולוגית מדמיינים להם ממלכתיות משלהם; מזהים את ערכיהם עם הערכים הנדרשים למדינה ולחברה כולה, וממילא הם הם הערכים הממלכתיים.
כדי לחתור לשורשיו של מושג הממלכתיות יש לחזור למשנתו של האיש שטבע את המונח הזה, לפחות בהקשרו הישראלי (וממילא מדובר במונח שאינו מיתרגם בקלות לשפות אחרות): דוד בן־גוריון. כבר משעה שנבחר בן־גוריון לעמוד בראש הסוכנות היהודית, ב־1933, הוא חיבר ספרון קטן בשם "ממעמד לעם", ופרס בו את עיקרי משנתו הממלכתית. במסמך הזה הוא פנה בעיקר לאנשיו שלו, אנשי תנועת העבודה, ובישר להם כי משעה שנבחרו לעמוד בראש התנועה הציונית עליהם להפסיק לחשוב במונחים תנועתיים ומעמדיים (ברוח "מלחמת המעמדות" המרקסיסטית), ולעבור לחשיבה במונחים כלל־לאומיים. זוהי אפוא תמציתה של הממלכתיות: העדפת האינטרס הלאומי על פני כל אינטרס אישי, סקטוריאלי או אידיאולוגיה ספציפית אחרת.
חשוב להדגיש: ברור שכל תנועה זכאית לפעול למימוש תפיסותיה אם היא מאמינה שקידומן יקדם גם את האינטרס הלאומי. אבל אם המציאות מבהירה לה שפעולה למען ערכיה פוגעת באינטרסים לאומיים אחרים, כמו לכידות חברתית ולאומית – עליה להעדיף את האינטרס הלאומי הכולל. בן־גוריון הבין שבלי גישה ממלכתית לא יצליח במשימתו העיקרית, הקשה עוד יותר מעצם הקמת המדינה: בניינה של אומה חדשה ממיליוני הפליטים שהגיעו לארץ מכל קצוות תבל והביאו עימם מסורות ותפיסות עולם שונות ומנוגדות. "כור ההיתוך" המפורסם, שהיה אמור להתממש בצבא ובמערכת החינוך, נועד בדיוק לשם כך.
לזכותו של בן־גוריון ייאמר שהוא הציב את התביעה הזו קודם כול בפני אנשי תנועתו. וזה לא היה קל. הם, שהאמינו בכנות שתפיסתם היא היא האינטרס הלאומי, התקשו לקבל את פירוק זרם העובדים של מערכת החינוך לטובת חינוך ממלכתי; והתקשו לקבל גם את הרעיון שהפלמ"ח, שהיה הגרעין הקשה של הלוחמים ושספג גם את האבידות הכבדות ביותר במלחמת העצמאות, יצטרך להתפרק לטובת צבא ממלכתי שבו הם יידרשו לשרת, לפעמים באותה מחלקה עצמה, לצד היריבים המרים עד לפני חודשים ספורים, אנשי האצ"ל והלח"י.
גם החוגים הדתיים התקשו לקבל את הרעיון שבצה"ל לא יהיו מחלקות דתיות נפרדות, כפי שהיו בהגנה ובפלמ"ח. שיתוף פעולה יוצא דופן של בן־גוריון והרב שלמה גורן כפה זאת עליהם, עד שהצליחו לימים לעקוף את התביעה הממלכתית הזו, באמצעות הקמת מחלקות של בני ישיבות הסדר.
המכנה המשותף הנמוך
הממלכתיות של בן־גוריון הייתה קיצונית מדי. היא שפכה את התינוק עם המים לפחות בשני מובנים: מצד אחד היא השעינה יותר מדי על המדינה, שכוחה הוא כח החוק והסמכות המשפטית, ובכך גרעה לא מעט מהאידיאליזם המתנדב שבא לידי ביטוי דווקא בתנועות הנבדלות השונות. כך יצרה, למשל, מערכת חינוך ממלכתית הבנויה על המכנה המשותף הנמוך ביותר, והותירה את האידיאליזם המגויס רק באותם זרמים שבן־גוריון ויתר להם על הממלכתיות: הזרם הדתי־לאומי והזרם החרדי.
אבל חטאה הגדול עוד יותר של הממלכתיות הבן־גוריונית היה הניסיון לברוא את דמותו של "היהודי החדש", הממלכתי, בתבנית אנושית מסוימת מאוד: אשכנזי, חילוני, רצוי קיבוצניק. טיפוסים אנושיים אחרים, ומסורות תרבותיות אחרות, נדחו על הסף; הכוונה בעיקר למסורות מזרחיות ודתיות. אגב, גם הציונות הדתית, בעלת בריתה ההיסטורית של תנועת העבודה, חטאה באותו חטא: במוסדותיה לא הוזנחה המסורת הדתית אבל בהחלט הוזנחה המסורת המזרחית, ו"הנוסח האחיד", כפי שנקרא אז נוסח התפילה, היה למעשה נוסח אשכנזי. מנהגי קהילות המזרח לא נחשבו ראויים לבוא בקהל.
היה גם משהו מאוד שתלטני בתביעה הממלכתית. לכן, ברבות השנים, הותקפה הממלכתיות ונזנחה משני כיוונים שונים: מבחינה תרבותית מרדו בה המזרחיים והדתיים, אלה שתרבותם הודחקה; ומבחינה אידיאולוגית, המשמעותית עוד יותר, מרדו בה החוגים הליברליים, שלא יכלו להשלים עם כפיית ערכים וזהות לאומית על הזהויות האינדיווידואליות השונות. הם תפסו את המדינה כ"אמנה חברתית" בין מיליוני אנשים פרטיים, שמותירה למדינה רק מינימום של פעולות הכרחיות, והתנגדו לראות בה את הביטוי הלאומי הקולקטיבי שראה בה בן־גוריון. לאור זאת הם פעלו במשך שנים רבות להחלפת הממלכתיות וכור ההיתוך ברעיון החדש של הרב־תרבותיות: לא עוד זהות ישראלית אחת, אלא לגיטימציה למגוון זהויות שונות.
בשנים האחרונות מתברר, ובמיוחד בימים אלה חיוני לומר זאת בפה מלא: גם הגישה הליברלית הייתה קיצונית מדי, וגם היא שפכה את התינוק עם המים. היא צדקה בכך שרצתה לאפשר ביטוי למגוון של מסורות בתחום התרבותי, מסורות של לבוש, מוזיקה ואוכל. אבל היא טעתה טעות קשה בהתנגדותה הגורפת לכור ההיתוך הערכי. חברה לא יכולה לתפקד אם אין בה הסכמה לפחות על ערכי יסוד בסיסיים. אם הרעיון הרב־תרבותי מוחָל באופן גורף גם על תפיסות העולם, כי אז ניתנת אותה לגיטימציה וחשיבות לתפיסות דמוקרטיות־ליברליות ולתפיסות תיאוקרטיות־משיחיות. כך הפכה התפיסה הרב־תרבותית, שהיוותה לכאורה מיצוי של הרעיון הליברלי, דווקא מכשיר להבסת הדמוקרטיה הליברלית.
מה שנדרש עכשיו הוא חזרה לאיזון בין רב־תרבותיות וכור היתוך: הרב־תרבותיות צריכה להמשיך לשגשג בתחום שלשמו נועדה, שדה התרבות. אלף פרחים צריכים להמשיך לפרוח בתחום האופנה, האוכל, המוזיקה, התיאטרון ושאר ענפי התרבות. אבל בתחום הערכי צריכה להיות חזרה לתפיסת כור ההיתוך. לא, חלילה, שכל הישראלים אמורים לחשוב אותו דבר בשאלות של מדיניות חוץ וביטחון, כלכלה, זהות דתית וכדומה. אבל לגבי דיוקנה של המדינה והחברה כולה אכן צריך להיות חינוך על בסיס ערכי יסוד משותפים בסיסיים: דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מדינה שהיא מדינת הלאום של העם היהודי, לצד היותה גם מדינתם של כל אזרחיה; מדינה שמתקיים בה שוויון זכויות וחובות בין כלל האזרחים.
שתי רמות של זהות
האתגר הגדול במיוחד של הממלכתיות החדשה צריך להיות שילובם של השבטים הלא־ציוניים, החרדים והערבים, באתוס הממלכתי והישראלי. לשם כך חשוב שיטופחו בישראל שתי רמות של זהות: הרמה הלאומית, שבה ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והרמה האזרחית, שבה כל [אזרחי] ישראל שווים, וערבים זה לזה. כשם שלרמת הזהות הלאומית יש סמלים משלה – יום העצמאות, דגל והמנון – כך צריך ממד הזהות האזרחי לזכות לסמלים מקבילים משלו: יום חג אזרחי, המנון, ואולי (לפחות בשלב מאוחר יותר) גם דגל.
בנוסף לכל אלה, מדינת ישראל צריכה לפעול לעיצוב חוקה, שהיא אחד המתכונים היעילים לעיצוב אתוס משותף. ואם חוקה מלאה היא עניין קשה להשגה, יש לעגן בחוק יסוד, משוריין ברוב עצום, לפחות את דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. צריך לחייב את כל המגזרים בלימודי ליבה, שחייבים לכלול גם תוכניות לימודים משמעותיות בהיסטוריה ישראלית ואזרחות. ואם כנראה בלתי אפשרי, ואולי גם לא רצוי, ליצור מערכת חינוך משותפת אחת לכל השבטים, הרי לפחות צריכה מערכת החינוך לכלול תוכניות לימודים מסוימות שיילמדו במשותף, וכן תוכניות לימוד על השבטים הישראליים השונים, ומפגשים רבים ככל האפשר ביניהם.
ולסיום, חשובה מאוד ההבחנה בין אינטרסים וערכים: למגזרים השונים שמורה הזכות להיאבק בעוצמה על הבטחת האינטרסים הקיומיים שלהם. אבל ברמה הערכית לא תיתכן במרחב הציבורי אלא פשרה מאוזנת בין תפיסות העולם השונות. אחרת, נצעד עוד כמה צעדים קדימה לעבר התהום הפרוסה כבר היום לנגד עינינו.
