"חתכתיה כאבר החי מן הנפש": התפנית החדה של המשורר אורי צבי גרינברג

יחסו של המשורר אורי צבי גרינברג ליידיש, שפת אימו, היה מורכב ודינמי. כיאה למשורר, שמילים הן כלי עבודתו ועיסוקו המרכזי, הגה אצ"ג בשאלת הבחירה בשפה באופן כן ומודע, ותיאר ברשימות ובמאמרים את התנודות שחלו בעמדתו כלפי היידיש והעברית ומערך הכוחות ביניהן. אצ"ג תיאר את סוגיית הבחירה בשפה בהקשרים לאומיים ואידאולוגיים, ותנועתו בין השפות התרחשה במקביל לתמורות שחלו בהיסטוריה של העם היהודי ובנסיבות חייו האישיים.

כמו רוב בני דורו, גם אצ"ג גדל במציאות רב־לשונית. הוא נולד בעיירה ביאליקמין בשנת 1896 למשפחה דוברת יידיש, ודיבר גם פולנית. הוריו ידעו עברית, ואצ"ג למד עברית בילדותו. שיריו הראשונים ראו אור כשהיה בן שש־עשרה, וכבר מראשית דרכו האומנותית כתב שירה בשתי שפות – יידיש ועברית. ואולם, בשנים שקדמו לעלייתו ארצה נודע אצ"ג בעיקר כמשורר יידי. עד 1922 פרסם חמישה ספרי שירה ביידיש ואף לא אחד בעברית, הקים את "אלבאטראס" – כתב עת יידי אוונגרדי לשירה חדשה, והיה חבר ב"כאליאסטרע" – קבוצה של אנשי ספרות דוברי יידיש בוורשה. לאצ"ג יצאו מוניטין של אומן יידי חדשני, והוא היה לדמות חשובה בתרבות היידית המשגשגת באירופה בין שתי מלחמות העולם.

חרף הצלחתו של אצ"ג, ואף שקנה לו קהל קוראים נאמן, בסמוך לעלייתו ארצה הוא ביצע תפנית חדה במסלולו המקצועי־יצירתי. בגיל עשרים ושמונה, לאחר שנים של כתיבה דו־לשונית ובתום תקופה של פריחה במרחב התרבות היידית, החליט אצ"ג להתנתק מהכתיבה בשפת אימו ולעבור לכתיבה כמעט בלעדית בעברית. בשנת 1924, מעט לאחר העלייה לארץ, הוא פרסם את ספר שיריו הראשון בעברית – "אימה גדולה וירח", ומכאן ואילך נכתבו ספריו בעברית בלבד. אמנם בעת ישיבתו הזמנית בוורשה בשנות השלושים פרסם שירים אחדים ביידיש, אך כעת לא הייתה זו עוד שפת יצירתו העיקרית, והיא נדחקה לשוליו של גוף היצירה העצום בעברית שאצ"ג העמיד בהדרגה.

תפנית לשונית זו קבעה במידה רבה את עתידו המקצועי של אצ"ג, את מקומו בהיכל התהילה של התרבות העברית ואולי גם את עצם קיומו הפיזי, שכן המעבר לכתיבה בעברית היה קשור לבלי הפרד בהתקרבות לרעיונות הציוניים ובהחלטתו לקשור את גורלו בגורל היישוב היהודי בארץ.

סיימה את תפקידה ההיסטורי

המעבר מדו־לשוניות לכתיבה בעברית לא היה מובן מאליו כלל ועיקר. בארץ היו קוראי יידיש, ובאירופה היה לאצ"ג, כאמור, קהל קוראים אוהד. יתר על כן, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע אצ"ג לאירופה בתדירות גבוהה. עקרונית יכול היה להמשיך לכתוב ביידיש ממקום מושבו בארץ, כפי שעשו אנשי ספרות אחרים – הבולט בהם הוא המשורר היידי אברהם סוצקבר, שהוסיף לכתוב שירה יידית עשורים רבים לאחר עלייתו ארצה.

ואולם, ההינתקות מן היידיש והבחירה בעברית היו חלק ממהלך לשוני ולאומי שאצ"ג שאף לקדם ושאת מהלכיו פירט בשורת מאמרים פובליציסטיים, בעיקר בשנות העשרים. אצ"ג כתב בעיתונות על ההכרח להתנתק משפת־האם כחלק מהותי ובלתי נפרד מן התחייה הלאומית של העם היהודי בארצו, והביע עמדה לשונית מורכבת, המשלבת היבטים אישיים, היסטוריים ולאומיים. לפי השקפתו, שהתגבשה בשנות העשרים, אף שהיידיש אהובה וחשובה וביכולתה לתאר באופן המדויק והמוחשי ביותר את חוויותיו של היהודי האירופי, היא סיימה למלא את תפקידה ההיסטורי; בהיותה שפה זמנית של תקופת מעבר, המדוברת רק בפי יהודי אירופה, הגיעה שעתה לפנות את הבמה ללשון המקורות העתיקה, המשותפת לכל העם היהודי. כך כתב בשנת 1926 (ההדגשות כאן ובהמשך – במקור):

יידיש מדוברת, אבל אינה עצם האומה הישראלית בתוך־תוכיותה הגזעית ההיסטורית בצירופי הניוּאַנסים הנפשיים וסגולות הדם העתיק. אינה הנצחיות האבסולוטית של העם כולו, אינה האלמנט הגזעי, אלא מומנט חי של תקופה במעבר גבולות. וכששפה חותכת אין – גם מתן הביטויים אינו אלא זכוכית כלפי סלע (כל כתבי אורי צבי גרינברג, טו, עמ' 117).

לצד הבחירה הלשונית הנחרצת, אצ"ג לא התכחש לעברו כמשורר יידי ולא ביטל את הישגיו האומנותיים. להפך, הוא כתב במפורש ובאינטימיות גדולה על השנים בגולה שבמהלכן נתן את חילו ליצירה בשפה זו:

ספרות ישראל ביידיש – בשר מבשרי היא. השקעתי בה עשרים ושמונה שנות רינה. את כל הכאב וההתלהבויות. את כל הניגון והאהבה. וגם את היכולת – עד לארצי־ישראליות (שם, עמ' 85).

פוגרום שאין בו דם

את ההינתקות הפרטית שלו מהיידיש תיאר אצ"ג באחד משיריו כחיתוך אלים שבנפש: "שְׂפַת אִמִּי הַיְּהוּדִית הִיא, אֲשֶׁר חֲתַכְתִּיהָ / כְּאֵבֶר הַחַי מִן הַנֶּפֶשׁ, מִנּוֹפָהּ, מִנִּגּוּנָהּ, מֵרֵיחַ יַעְרָהּ" (ג, עמ' 53). בחירתו בעברית, הסביר, לא באה למעט את ערכה של היידיש או לבטל את היחס הנפשי העמוק כלפיה, אך הדגיש שהעדפת העברית היא מהלך אסטרטגי־לאומי מכריע:

ודאי שיש רשות לאהוב יידיש ולנצור על רכוש־הביטויים כעל דבר הכי יקר וקדוש. אני בכל אופן מרגיש לכך בכל חושי. אבל אסור לחתור בפועל, מעֵבר למסגרת ההרגשה, נגד ביסוסה והעמקתה של עבריותנו הגזעית המוּתנָה על פי חזוננו הארצי־ישראלי ושהיא עכשיו היסוד העיקרי של האוטונומיה הלאומית שלנו בארץ (שם, עמ' 87).

אצ"ג טען שעברית צריכה להיות שפת הדיבור והכתיבה הבלעדית של היהודים בארץ ישראל, וקָשר קֶשר הדוק בין הבחירה בה כאבן יסוד בתרבות העברית, ובין העצמאות הלאומית המיוחלת:

דאגת שמירה על קנייני התרבות העברית, השפה וערכיה, על רכוש־הביטויים המחודש, דאגת הגנה על צביוננו העברי הרוחני על קרקע־הכיבוש, שרק הוא בבליטתו לעיני השלטון יכול לשמש יסוד וגם מצע לעצמאות הלאומית (טז, עמ' 88).

אף שביקש לדחוק את רגלי היידיש בארץ ישראל ו"לפנות מקום" לעברית, עודד אצ"ג את המשך קיומה כשפת דיבור ויצירה באירופה, והביע בהזדמנויות שונות דאגה לגורלה בהקשרים רחבים. כך, למשל, הוא פרסם בעיתונות ביקורת חריפה על מפלגות אשר מנצלות את היידיש כמצע פוליטי, וטען שאסור ליצור זיקה בין השתייכות מפלגתית לבחירה בשפה (טו, עמ' 85–87). ברשימה אחרת כתב בצער על מעמדה הרעוע של היידיש באירופה ועל "תבוסתה" במאבק הלא רשמי עם הפולנית:

ברחוב היהודים יש משבר. מין פוגרום שאין [בו] דם שפוך ונראה לעין… הספרות ביידיש, שנוצרה בקושי על־ידי יחידים, וכמו כן התיאטרון – נחרבים בהחלט. לא שדה יש ולא כרם. וילדיהם של כל חברי הליטעראטן־פאַראיין [איגוד הסופרים] היידישיסטים מדברים פולנית בהחלט ולא יידיש. ובכן מה זה שם רכוש העם? ספרים אינם נמכרים (טז, עמ' 74).

לא בכדי כתב אצ"ג על תבוסת היידיש במונחי פוגרום. לשיטתו, החיים ביידיש קשורים בעבותות לעצם הקיום היהודי בגולה, וניצחון הפולנית על ה"ז'רגון" הוא סמל לניוון תרבותי, המבשר גם כליה פיזית. בשונה מאנשי רוח אחרים בני זמנו, ששללו את היידיש וראו בה סמל לירידה רוחנית ולנחיתות גלותית, אצ"ג ביטא אהבה אותנטית לשפת האם, ותיאר את המעבר לעברית בארץ ישראל כמהלך קשה אך הכרחי.

מלחמת השפות

זולת הבחירה להעתיק את כובד משקלו היצירתי מיידיש לעברית, אצ"ג הטיף להעדפת העברית גם במרחב הציבורי בארץ ישראל. לדוגמה, בשנת 1925 כתב ברוגז על בליל השפות הנשמע ברחוב בתל־אביב, המסמן את חוסר היכולת של תושבי העיר היהודים לאמץ את העברית:

ערב ערב אני עובר ביניהם, בין אלו העומדים בכבשוני הימים ונשרפים על פת־לחם בהנחת אריח על גבי אריח, ואני רואה ושומע להם בתסיסותיהם בנחלת בנימין ובאלנבי… לשון קודש, לשון יידיש, ולשון רוּסיש… ריבונא דעלמא כולא!… העמידה כאן מזכירה לי גם כן את הבורסה השחורה שלנו בפולין, בגרמניא ובאוסטריה… האם אין עֲרָבים כמו אלו אוכלים את הנפש?… מה יהא בסופנו כאן? (טו, עמ' 63–64)

באותה שנה תיאר את הדיבור ברוסית במרחב הציבורי כסכנה מוחשית לגורל העברית:

מדברים ושרים רוסית בריש גלי באופן פרובוקטורי. יש הפקרות כאן שאין דומה לה בשום עיר יהודית בגולה. הירידה רבה. צפויה סכנה לעברית, שהיא סגולה של כוּלנו, כמדומה; זהו כאב גדול. הכאב מצווה לכתוב; לצאת ולצעוק מרה; לפעול במה שהוא (טו, עמ' 67).

אצ"ג פירש את הדיבור בשפות אירופיות בארץ ישראל כמהלך דווקאי, המכשיל את התחייה הלאומית, ודרש מיהודי הארץ "להיגמל" מהגלות באמצעות המעבר לדיבור עברי בלעדי:

כאן אנו מראים לעצמנו שאין אנו רוצים להיגאל מגלות רוחנית. אין אנו רוצים לצאת מן הגועל הגדול. מדברים כאן רוסית ופולנית בחוצפה. אפילו כדי להכעיס! אין דומה לזה בשום אומה. יכנֶע מברדיצ'ב מתחילה כאן, בארץ־ישראל, לדבר רוסית. בווארשה הייתי בגולה היהודית, כאן אני נמצא באודיסא דפלשתינא הקטנה… השלטים כתובים בשלוש שפות והשד יודע בשביל מי הם כתובים כך. כן! מתגעגעים בארץ ישראל על מעט גלות, על גוי, כי זה חסר לנו, כמו אלכוהול לשיכור (טז, 47).

במאמרים אחרים מחה על אפליית העברית במוסדות השלטון, והתקומם נגד הפקידים הבריטים שאינם דוברים עברית, אף שזו נחשבה לשפה רשמית על פי חוק. ברשימתו "הידד לעגלונים עברים!" משנת 1931 שיבח את עגלוני תל־אביב, שהפגינו נגד פקידות הממשל המזלזלת בעברית:

עגלוני תל־אביב יכולים לשמש מופת ל'שכבות העליונות' שלנו, לפקידות החיה על חשבון העם והמזלזלת בשפתו, לאלפי יהודים הנפגשים בעלבון שפתם עליד כל אשנב של משרד ממשלתי – ובולעים את העלבון בשתיקה, כי 'מה יש לעשות'. עגלוני תל־אביב יהיו לנו למופת מעודד בימים חשוכים אלה, בהראותם כיצד עלינו לנהל מלחמה על כבוד האומה והיישוב (יז, עמ 176).

ברשימה "עלבון לאות העברית", מאותה שנה, מחה על תקנה המחייבת בעלי מכוניות להתקין לוחיות של מספרים אירופיים וערביים, ולא של אותיות עבריות, וכתב שזו "רמיסת זכויותיה של האות העברית". אצ"ג קיווה שכמו העגלונים, גם בעלי המכוניות יילחמו "את מלחמת האות העברית, את מלחמת שפתם באומץ ובתקיפות עד ניצחונם" (יז, עמ' 177). תמיכתו בעברית לבשה אפוא אופי מעשי והייתה חלק מהמאבק שהתחולל בתחילת המאה העשרים להנחלת העברית. אצ"ג הניח שלא תיתכן מציאות רב־לשונית בארץ ישראל, ולכן קרא בתקיפות לדחיקת השפות שהילכו בפי היהודים ולהעדפת העברית.

שיבה מאוחרת

תרומתו של אצ"ג לעברית קיבלה ביטוי נוסף בפעילותו באקדמיה ללשון העברית. הוא נבחר לחבר האקדמיה בשנת 1959 והיה פעיל בה עד מותו ב־1981: הוא השתתף בישיבות המליאה והיה חבר בוועדת הפרסומים. אצ"ג עסק בחידושי מילים (המילה "סיקור" היא פרי המצאתו, במשותף עם יצחק שבטיאל), והביע את עמדותיו בנושאים לשוניים עקרוניים דוגמת כללי הכתיב, צורות דקדוק שונות, כללי ההטעמה ועוד. הוא אף נרתם לגיוס תרומות למוסד, ונראה שגם באפיק זה שאף לפעול למען העם היהודי באמצעות קידום השפה העברית.

יחסי אצ"ג והיידיש ידעו תנודה מפתיעה נוספת בשנות החמישים של המאה העשרים. לאחר שלושים שנה של כתיבה בעברית חזר המשורר לכתוב שירה יידית למשך תקופה מסוימת, אם כי השירה היידית לא עמדה עוד בלב מפעלו הספרותי. סביר שה"ניצחון" המוחלט של העברית כשפת הדיבור והכתיבה של מדינת ישראל, שהיה לעובדה גמורה עם קום המדינה, לצד חורבן העולם היהודי דובר היידיש באירופה, הובילו את אצ"ג לשוב לכתוב בשפת האם האהובה. ייתכן שגם הטרגדיה האישית של המשורר, שאיבד את כל משפחתו בהשמדה השיטתית באירופה, גרמה לשִיבה המאוחרת אל היידיש.

והערה לסיום: החל משנות התשעים רואים אור מחדש כל כתבי אורי צבי גרינברג – שירה ופובליציסטיקה – בהוצאת מוסד ביאליק בעריכת דן מירון. בסדרה זו, שקשה להפריז בחשיבותה התרבותית, פורסמו שמונה־עשר כרכים גדולים המכנסים את כל השירים והמאמרים שפרסם אצ"ג בעברית. לאחרונה פורסמו שני כרכים נוספים בסדרה, המכנסים את השירים המוקדמים של אצ"ג ביידיש ואת תרגומם לעברית (בתרגום שלמה צוקר). שלושה כרכים נוספים צפויים לראות אור בהמשך. כך תעמוד לרשות הקוראים מסכת השירים המלאה של אצ"ג בעברית וביידיש.

עם זאת, בסדרה לא יראו אור מאמרי אצ"ג ביידיש, והמשמעות היא שחטיבה גדולה וחשובה של חומר עיוני עודנה ממתינה למחקר שיציל אותה מתהום הנשייה, ויחשוף טפח נוסף מיצירתו של אחד מגדולי הרוח בתרבות היהודית.

ד"ר נטע דן היא חוקרת במזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית