ברשימות הקודמות למדנו כמה וכמה תורות חסידיות. הפעם ננסה להסתכל על כמה עקרונות כלליים יותר, הקשורים להתפתחות של התנועה החסידית בכללה. השאלה הראשונה היא האם ניתן להגדירה כתנועה אחת, או שהיא מעין "ארגון גג" המכיל בתוכו כיוונים שונים. מבחינה היסטורית יש כמובן קשר בין החסידויות השונות; כולן נולדות ויונקות זו מזו, כאשר השורש הראשי הוא תורתו של הבעל־שם־טוב. אך במידה מסויימת הן מהוות גם אלטרנטיבה זו לזו, וניתן למצוא הבדלים גדולים בין הרעיונות שהן מפתחות.
נדמה לי שאפשר לדבר על שני כיוונים מרכזיים בחסידות, כאשר שניהם ממשיכים את תורתו של הבעש"ט. בדור השני של החסידות נמצאים שני תלמידיו הגדולים של הבעש"ט: ר' דב בער, המגיד הגדול ממזריטש, ור' יעקב יוסף מפולנאה, שתורתו מצויה בעיקר בספרו "תולדות יעקב יוסף" ובחיבורים נוספים. נראה לי שמכאן מתחילה ההסתעפות הראשית בעולם החסידות. הענף של המגיד ממזריטש הדגיש את המיסטיקה, את הניסיון להתחבר לאינסוף דרך הדבקות. הענף השני, של בעל תולדות יעקב יוסף, מדגיש יותר את הכיוון האקזיסטנציאלי, הקיומי, של עמידת האדם בפני הא־לוהים.
בתקופה הראשונה, חסידות המיסטיקה היא המנצחת ותלמידי המגיד כובשים את העולם היהודי. מרטין בובר העיר יפה שהמגיד לא השאיר יורש, וזה מה שגרם להתפצלות לחסידויות השונות. היינו יכולים לראות זאת כתופעה שלילית, אך זה מה שאפשר את הגיוון של החסידויות שכל אחת מהן מפתחת היבט אחר, וכך נוצר מעין פלורליזם של החסידות.
בדור השלישי אנו כבר מוצאים את החצרות השונות. החסידות בכללה מתפצלת, וכל חצר הופכת לעצמאית. הפולקלור מדבר על היריבויות שנוצרו בין החסידויות, ועל הוויכוחים איזה רבי גדול יותר. כאמור למגיד ממזריטש לא היה יורש ישיר, אבל חסידות חב"ד יכולה אולי לטעון שהיא הממשיכה שלו, אף שהיא בעצם כבר שונה מהחסידות המיסטית של המגיד. קצת יותר מאוחר אנו רואים את הולדתה של חסידות אחרת, שאפשר לקרוא לה חסידות של אמונה, וזה כמובן ר' נחמן מברסלב.
אם נדלג קצת קדימה נראה שאז מתחילה תחייתה של החסידות האקזיסטנציאליסטית. זה מה שקורה בפשיסחה, שממנה יצא ר' מנחם מנדל מקוצק; לאחר מכן מופיעה חסידות חשובה ובעלת השפעה רבה, חסידות איזביצה־ראדזין של בעל "מי השילוח" והשושלת שהמשיכה אותו, ולאחר מכן ר' צדוק. בחסידויות אלו רואים אנו את המשכה של החסידות האקזיסטנציאליסטית, שנעלמה מאז ה"תולדות יעקב יוסף" בדור השני.
בובר והחולקים עליו
מי שתרם מאוד לפופולריזציה של החסידות בעולם היה מרטין בובר, במיוחד בעיבודיו לסיפורים חסידיים בספרו "אור הגנוז" וגם בספריו האחרים, ובעיקר בספרו "בפרדס החסידות". ואולם אופן הצגתו את החסידות עורר ביקורת קטלנית מבית המדרש האקדמי שהיה מיוצג בזמנו על ידי פרופ' גרשם שלום ותלמידיו, שהדגישו דווקא את הצד המיסטי של החסידות. הביקורת כנגד בובר היתה שבמקום להתבסס על הסיפורים צריך ללכת אל היצירות הגדולות של העולם החסידי, שהן יותר בכיוון המיסטי.
התעניינותו של בובר בחסידות נבעה מכך שהיא ביטאה בעיניו את האני מאמין הפילוסופי שלו, שהיה אקזיסטנציאליסטי. בובר עצמו עבר מתפיסת עולם מיסטית לתפיסה אקזיסטנציאליסטית. לפי בובר, עיקרה של הדת הוא העמידה בפני האתה המוחלט. כלומר, אנו צריכים לעמוד בפני הא־לוהים ביחס דיאלוגי ואישי. עמידה אישית זו באה לידי ביטוי בתפילה ואפילו בנבואה.
כאן נמצא ההבדל בין הגישה המיסטית לגישה האקזיסטנציאליסטית. לפי הגישה המיסטית, הקשר עם האל מגיע דרך חוויה שבה ה"אני" מגיע כביכול למצב של התפרקות בתוך האינסוף. מעין חזרה של טיפת המים לים. זהו אובדן האינדיווידואליות. בשפת החסידות המיסטית אפשר היה לומר שהאני הופך לאין. לעומת זאת בגישה האקזיסטנציאליסטית, נוכחות הפרט בפני הא־לוהים נשארת, והקשר עימה אינו כרוך בביטול העצמי.
לדעתי המחלוקת בין בובר למבקריו איננה אלא מדומה, מכיוון ששני כיוונים אלו אכן קיימים בחסידות, וניתן להדוף את הביקורת כלפי בובר באמצעות ספרים חסידיים מהאסכולות שאינן מיסטיות. כשלומדים חסידות חייבים להבין שהיא פלורליסטית, ויש להיזהר מניסיון להעמיד את כולה על עיקרון אחד. אין ספק שבובר שינה דברים מסוימים בסיפורים כדי להתאימם לחך המערבי. כך, לדוגמה, העיר לי פעם פרופ' דוד פלוסר ז"ל על אחד מסיפורי ר' נחמן שבובר מביא, אחרי שהוציא ממנו את התכנים הדמוניים.
פרשנות הכרתית לקבלה
הזרם המיסטי שבחסידות ממשיך בעצם את הקבלה, וגרשם שלום אף דיבר על החסידות כשלב האחרון בהתפתחות הקבלה. אולם החסידות עשתה פיתוח חשוב מאוד לרעיונות הקבליים. את העיקרון הזה למדתי מגדול מוריי, פרופסור שושני. הוא אמר לי שהחסידות לקחה את כל הספרייה הקבלית ואמרה שכל הדברים הנמצאים בקבלת האר"י, מדברים בעצם על הנפש האנושית. כלומר, החסידות נתנה פירוש פסיכולוגי־הכרתי למושגי הקבלה.
תורת הקבלה בכלל וקבלת האר"י בפרט עומדת בפנינו כמסכת ענקית של מושגים ללא פשר. קבלת הזוהר נותנת עדיין את האשליה שניתן להבינה, אולם בקבלת האר"י כבר אין את ההרגשה הזו. הדורות שלאחריה ניסו לתת הסברים. הכיוון הקלאסי היה שהקבלה מדברת על תארי האל ומציגה את העולמות העליונים. בתקופה החדשה הגיע הרמח"ל והסביר שהקבלה מדברת על ההיסטוריה, על הגאולה ועל שאלת צדיק ורע לו. בשלב השלישי הגיעה החסידות ועשתה מהפך.
אני טוען שבחסידות ישנם שני פירושים הבאים כאחד: הפירוש הפסיכולוגי והפירוש האפיסטמולוגי (ההכרתי). במילים אחרות, הקבלה מובנת כתורת ההכרה, דהיינו היא מתארת את הרמות השונות של התפיסה שלנו, כיצד אנו תופסים בהכרתנו ובהבנתנו את המתרחש בעולם. מי שפיתח את הרעיונות הללו היה ר' ברוך מקוסוב, ובדרכו המשיכו עוד כמה הוגים חסידיים גדולים.
אחרון ההוגים החסידיים היה הרב קוק. הוא היה ממשיך של הזרם המיסטי, אולם יש בתורתו גם יסודות מהזרם השני, האקזיסטנציאליסטי, ועוד רעיונות רדיקליים השייכים לכיוונים אחרים. בעצם ניתן לומר שכל הזרמים החסידיים מתנקזים ומתמזגים במשנתו של הרב קוק. עוד על כך ברשימות הבאות.
אנו מפרסמים את טוריו האחרונים של פרופ' רוזנברג, שנמסרו לדפוס לפני מותו
