אור חשמל מציף פתאום את האולם, שהיה שרוי עד כה בחשכה מוחלטת. האור החזק דוקר בעיניים המנסות אט אט להיפקח, אך נעצמות שוב מעצמן. פה ושם מושכים את השמיכה על הפנים, אך גם זה לזמן מועט.
חריקת מפתח בדלת, פתיחת תריסים, ומעל הכול – קולות של התורניות המזרזות את "העצלניות". הרעש מוציא את הבנות מעולם החלומות אל המציאות הקרה, תרתי משמע. ההשכמה מהירה וכואבת, ולאחריה באות כל הפעולות השגרתיות: התלבשות, יציאה לשירותים וארוחת בוקר דלה. הכול נעשה בחיפזון. אפילו עמידה בתור היא "על רגל אחת". סוף סוף הבנות מוכנות לצאת לעבודה.
הבנות העובדות בתוככי המפעל, שבו שוררים חום ולחות, רועדות מקור. לבושן קל, בלי בגד עליון. ואילו אלה העובדות בחוץ, או במבנים פתוחים, לבושות שכבות של בגדים מרופטים ולרגליהן שאריות של גרביים או סתם סחבות. אנחנו מסתדרות ברביעיות. כך מתחילה הצעידה היומית תחת עיניהם הפקוחות של משגיחות וחיילים, כולם חברי אס־אס.
הלובן בחוץ מסנוור. שכבה עבה של שלג מכסה את הכול, מהאדמה עד צמרות העצים וארובות הבתים. הקרה נושכת. אנו צועדות על משטח קרח, וגושים נדבקים לסוליות העץ של נעלינו, דבר המקשה על ההליכה וגורם לעיתים למעידה. ברקיע דועכים הכוכבים. כבר ירדנו מהגבעה התלולה שעליה בנוי צריף מגורינו. למטה נהר קפוא עם גשר צר מעליו. באור דמדומים קלוש צועד גוש כהה, המשמיע קולות דריכה של סוליות עץ. מעלינו שמיים קודרים. הרוח מקפיאה את נשימתנו, שערותינו מכסיפות מן הכפור.
מירכתי התודעה הקפואה מופיע פתאום לנגד עיניי ציור ידוע של אדוארד בקלין, "אי המתים", המתאר את הדרך אל עולם המתים במיתולוגיה היוונית. מתחתינו אני מדמיינת את נהר הסטיקס (הלוואי שתבוא השכחה הברוכה). חסרה רק הסירה של כארון וכלב הציד קרברוס, המפלצת האימתנית המונעת מן המתים לחזור אל עולם החיים. הוי, לא כלב אחד כאן! כל כמה מטרים לאורך המסלול פזורים כלבים מפחידים, על ארבע וגם על שתיים.
עד הגיענו אל המפעל הפציע כבר השחר. הבחורות העובדות בטווייה רצות מהר פנימה, אל החום הלח. אנו, הצוות של חומרי הגלם, נסחבות לגורן האפלה המלאה אלומות פשתן שמהם צריך לבנות קיר בגובה של בניין בן שלוש או ארבע קומות. במקביל צריך לדוש את הפשתן במכונה ולקשור אותו באלומות. עבודות פשוטות וקלות, אך בקור של 30־35 מעלות מתחת לאפס זו משימה כמעט בלתי אפשרית.
אילו לכל הפחות היה מדובר בקש של תבואה, חלול. אך גבעולי הפשתן מלאים בסיבים, והנגיעה בהם דוקרת כמו מגע במתכת חדה. אנו מתחלקות לשלוש קבוצות: אני בצוות של מכונת הדיש, שבו הבנות קושרות את האלומות ועורמות אותן. כפות רגלינו עטופות בפשתן, כפות ידינו בתוך סמרטוטים. אנחנו מנסות לעבוד, אך העבודה מתקדמת בקושי.
כן, מנהל העבודה צודק בכך שהוא נוזף בנו ומכריח אותנו לוותר על כיסויי גפינו. מובן, הכיסויים מגבילים את התנועות ומאטים את העבודה במידה ניכרת. אבל גם העבודה ברגליים קפואות ובכפות ידיים חשופות איננה תורמת לפריון. הקור מתגבר. ערפל כבד בולע אותנו ומקהה את תחושותינו. ברקע נשמע הקול החדגוני של טרטור המכונה. העיניים שוב נעצמות מעצמן והאצבעות ממשיכות לפעול ללא בקרה.
פתאום – צעקות: לכבות… לכבות… מהר, להוציא את התקע! עיניים מבוהלות נפקחות ורואות את גלגל המכונה עובר על הפשתן יחד עם האצבעות שדחפו אותו לשם. המכונה ממשיכה לפעול והפצועה משמיעה צרחות אימים. עוברות מספר שניות עד שמישהו מנתק את המכונה, שניות שהן כמו שעות עבורנו. בדי עמל מוציאים את הקורבן. המסכנה נופלת מעולפת. רצים למרפאה להזעיק עזרה, אך השליחה חוזרת לבדה. "אין עזרה ליהודים! הרי יש להם חובשת במגורים!" בלית ברירה אנחנו מתחילות לטפל בפצועה בעצמנו עד שהיא פוקחת את עיניה. ברשות המשגיחה, אחת מאיתנו מלווה את הנפגעת "הביתה" ומוסרת אותה לידי החובשת, כמובן בהשגחת חייל חמוש מהאס־אס וכלבו.
העבודה נמשכת. כמה בנות איבדו את היכולת לשלוט בעצמן והן בוכות בקול. המשגיחה מחליפה תפקידים בין הבנות. אני עכשיו עם העורמות. צריך לבנות קיר מקש לפי כללי שיווי המשקל. כל טעות יכולה לגרום למפולת ולקבור אותנו תחתיה. עבודה קשה ואחראית. זיעה מכסה את גופנו, אך הגפיים נשארות ללא תחושה, כמעט משותקות.
צליל מתכתי גבוה מעורר אותנו: הפסקה! בחוץ התגברה הרוח, אבל השמיים התבהרו והשמש שולחת את קרניה. האור שקוף. קשת צבעים נהדרת מול הלובן האינסופי. את הארוחה הדלה אנו מעדיפות לבלוע בחוץ. אף שזוהי שמש חורפית, בכל זאת היא קצת מחממת. הבנות הצעירות משחקות בכדורי שלג, וראו זה פלא, לא שכחו איך לצחוק! צחוקן מחמם את לב כולם.
ושוב הפעמון. נגמרה ההפסקה. צריך לחזור לעבודה. הגורן נראית חשוכה יותר משהייתה קודם לכן, קרה יותר. נדמה שגם הזמן קפא במקומו. אין לנו שעונים. בזהירות יתרה אנחנו שואלות את המשגיחות על השעה, כי גם הזמן הוא כידוע, "נור פור דויטשה", "לגרמנים בלבד". וככה עוברות השעות עד הצלצול הבא, שמשמעו שהגיע הזמן ללכת לאכול את "הארוחה" הניתנת במבני המגורים.
בחוץ שוב, הלובן הקר האינסופי ומצמוץ העיניים הכואבות. אנחנו מסתדרות בשורות ומתחילה הספירה. סופרים אותנו פעם, פעמיים ושוב. אין שעות.
בקבוצה שלנו חסרה בת אחת. ריבונו של עולם, מה קורה פה? בריחה? תאונה? מי החסרה? מתברר שדבורה. היא עבדה אתי בבניית קירות. "דבורה, דבורה, היכן את? בואי!". אין קול ואין עונה. שתי בנות מטפסות על הקיר הזקוף שנבנה היום. אין שם נפש חיה. "דבורה! דבורה!", נשמעים קולות מיואשים. פתאום צעקה: "יש, יש, מצאנו! בואו לעזור!". במקום מרוחק על האלומות שוכבת לה דבורה וישנה. לחייה אדומות, חיוך על השפתיים. "קומי, קומי", הבנות מנערות אותה, אך היא ממשיכה לישון. אחת מתכופפת מעליה. "כן, היא נושמת! ברוך השם!".
בנות נוספות עולות. מבחוץ מביאים סולם, ובדי עמל מורידים את "היפהפייה הנרדמת". מוציאים אותה החוצה ומתחילים לעסות אותה בשלג עד שהיא פוקחת את עיניה. והיא, כולה תימהון. "מה מתרחש, איך הגעתי הנה?", היא שואלת. מקימים אותה והולכים "הביתה". ושוב מקבל אותנו הלובן המסנוור והקור החודר לעצמות. קפואות מתיישבות הבנות לארוחה דלה: תפודים בקליפות ולצידן כפית של גבינה לבנה, תפלה וקרה. אין זמן אפילו למנוחה קצרה. חוזרים לגורן בלי צל של תקווה. הייאוש מוחלט. התנועות אוטומטיות, ללא דיבורים.
אני למעלה עם העורמות. מלמטה מגיע אלינו רק הד של טרטור מכונת הדיש, הנשמע כמו התייפחות חרישית. גבעולי הפשתן עוברים את המסלול המיועד להם עד הגעתם אל האולמות שבהם עוברים הגרעינים למין מגירה רחבה. מן המגירה הם נופלים אל תוך שקים התלויים תחתיה, שאותם צריך להחליף כל עשר דקות. אני רואה את לילי עובדת שם, לילי שרק היום שוחררה מחדר החולים אחרי מחלה רצינית. היא חלשה מאוד. מפעם לפעם היא משעינה את ראשה על המסגרת הקרה של המכונה. גבה רוטט. היא מזכירה לי אישה יהודייה העומדת בתפילה לפני ארון קודש פתוח ומבקשת רחמים על בניה ועל בני עמה.
כדי להפיג קצת את אווירת הייאוש אני מנסה להכניס את הבנות לעולם הדמיון. "מי אומרת שקר לה? צאי מן המים, חביבה, שכבי על החול הזהוב שמכסה את החוף. הו, איך השמש מחממת… חם לנו, חם… קחו לגימה מהמים הקרים! הנה כדור, מי רוצה לשחק? בואנה לסככה, נשב בצל"… הבנות מביטות בי בתימהון אך מצטרפות מיד למשחק. רק שתיים נשארות אדישות. אחת מהן דופקת באצבע על ראשה בעודה מביטה בי. תנועה חד משמעית.
וכך עובר הזמן עד הצלצול הגואל. בחוץ דמדומים ושוב לובן, לובן. עד מתי? עד מתי?!
כמעט נלקחה בידי מנגלה
שרה הרשפינקל נולדה בשנת 1913 להוריה אסתר ודב רפפורט, שלישית מתוך חמישה ילדים. המשפחה התגוררה בבנדין שבדרום מערב פולין, עיר בת 50 אלף תושבים, כמחציתם יהודים. המשפחה הייתה חסידית ואחיה של שרה למדו בישיבות, אך היא נשלחה למוסדות לימוד כלליים. סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה היא סיימה תואר שני בשפה ובספרות פולנית באוניברסיטת קרקוב.
עם כניסת הגרמנים לבנדין רוכזו כל היהודים בגטו בתנאי צפיפות קשים, ונשלחו לעבוד בפרך בשדות מחוץ לעיר. בהיותה בגטו הייתה שרה עדה לאירועי ירי באנשים ללא אבחנה ושריפת בתים על יושביהם. לאחר חיסול הגטו ב־1941 נלקחה למחנות עבודה. התנאים התת־אנושיים שבהם עבדה השאירו בה את אותותיהם לכל חייה. בסופו של דבר הגיעה למחנה בשלזיה תחתית, חלק ממחנה הריכוז גרוס־רוזן, שבו עבדה בבית חרושת לטוויית חוטי פשתן. כיון שידעה גרמנית ברמה טובה נבחרה להיות נציגת האסירות כלפי ההנהלה הנאצית של המחנה.
באחד המקרים, כאשר הבינו האסירות מתי חל יום הכיפורים הן ביקשו שישמרו להן עד הערב את האוכל שניתן במשך היום. אך כששבו מיום העבודה המפרך הן גילו שלא שמרו להן דבר. שרה התלוננה בפני האחראית, אך הן לא קיבלו אוכל והיא הולקתה על חוצפתה.
מדי פעם היה מנגלה מופיע במחנה ולוקח עמו את החולות והחלושות. באחת הפעמים הוא הופיע ביום שבו הייתה חולה, אך היא הצליחה להסתיר את עצמה תחת השמיכה, בשעה שחברתה ששכבה במיטה לידה, נלקחה אל מותה.
לאחר המלחמה חזרה לעירה ונוכחה לדעת שהוריה, אחיה וסבה נרצחו. העיר הייתה חרבה ונטולת יהודים, מלבד בודדים ששרדו וחזרו אליה. אחד מהם היה משה צבי, מי שיהפוך לבעלה. לאחר נדודים באירופה הגיעו השניים לחופי הארץ באוניית "המעפיל האלמוני", אוניית מסע רעועה שיועדה להובלת בננות. הספינה נתפסה על ידי הבריטים וכל נוסעיה הוגלו לקפריסין. רק לאחר שנה, בפברואר 1948, הותר להם להיכנס לארץ. שרה ומשה צבי הרשפינקל הקימו את ביתם בנתניה. שרה עבדה כמורה וסייעה לבעלה במפעל קטן שפתח לאריזות קרטון. הם זכו לילדים, נכדים ונינים. שרה נפטרה בשנת 1999 והיא בת 86.
