עיון בברכת יעקב לבניו טרם מותו מעלה כי אין לפנינו ברכה במובנה הרגיל. בחלק משבטי יעקב הוטחו דברים קשים, שבמבט ראשון קשה לכנותם ברכה. תמצות נושאי הברכות מעלה כי לפנינו טקסט נשגב של איחולים בנושאי ביטחון, שפע כלכלי, חלוקת ירושה, ציוות לתפקידים, עידוד, זכויות ודברי נבואה. כיצד ניתן להכניס את כל הברכות הללו תחת נושא אחד?
ספר דברי־הימים מצביע על מאבק הבכורה כנושא המרכזי של ה"ברכות":
וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה. כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף (דברי־הימים א ה, א)
ואולם נראה שזה רק חלק מן הסיפור הגדול יותר, שהרי בטקסט הברכות אנו מוצאים גם נושאי ברכה שאינם קשורים למאבק זה. המפתח מצוי לדעתי בפסוקים הפותחים והמסיימים של ברכת יעקב אבינו. שם מצויה התשובה.
מבודדים לקבוצה
כך נפתחת פרשת הברכות:
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.
וכך היא מסתיימת:
כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם.
שלושה סגנונות של זימון לפנינו: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם", "הקבצו ושמעו בני יעקב", "ושמעו אל ישראל אביכם". כנגדן, שלושה סגנונות של סיכום הברכות: "וזאת אשר דבר להם אביהם", "ויברך אותם", "איש אשר כברכתו ברך אתם".
שלושת התיאורים הללו (זימונים וסיכומים) אינם זהים בלשון, בגוף הפונה ובתוכן. אין כאן חזרה לירית בסגנון שירה, אלא מסרים מקבילים ומשלימים המתארים את הברכות ברבדים שונים.
הרובד הראשון הוא הרובד העובדתי־סיפורי. ברובד זה, יעקב מזמין את בניו להתאסף כדי להגיד להם את דבריו. זימון זה מסוכם בלשון התורה במלים "וזאת אשר דיבר להם אביהם". מן הסתם, מלאכת איסופם היוותה בעצמה אתגר, כדברי מדרש תנחומא על אתר: "אמר ר' תנחומא, מכאן שהיו מפוזרין וכינסן ברוח הקודש". המזמן הוא יעקב והמזומנים הם בניו. דיבר הוא לשון קשה.
ברובד השני ניתן המישור העובדתי מנקודת המבט המשפחתית: "הקבצו ושמעו בני יעקב". הפונה הוא יעקב (לא רק אביהם) והם מתבקשים להתקבץ. להתקבצות יש ערך נוסף על פני האספה. בני יעקב מתבקשים להתנהג כקבוצה אחת, לא כבודדים שזומנו מרחבי ארץ גושן, וכדברי רש"ר הירש:
האספו אינו זהה עם הקבצו… "אסף" פירושו: להוציא דבר מתוך חוג זר, ממקום שאינו ראוי לו, ולקלוט אותו במקום הראוי.
ברובד משפחתי זה מסכמת התורה, למרות התרשמותנו הראשונה, את כל ניסוחי יעקב כברכה: "ויברך אותם". הפנייה כאן אינה אל בניו סתם אלא אל בני יעקב. ניסוחים אלו נדרשו על ידי חז"ל כמבטאים את ההכרה העמוקה שאליה הגיע יעקב אבינו על ערש מיתתו. למרות חטאי חלק מן האחים, בסופו של דבר אף אחד לא נגרע ממשפחת יעקב:
אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (בבלי פסחים נו, א)
פתאום קם עם
הרובד השלישי הוא הרובד ההיסטוריוסופי: "ושמעו אל ישראל אביכם". כאן ההתייחסות אינה לבנים אלא לבני ישראל. הם מתבקשים לבצע פעולת שמיעה, כלומר הבנה עמוקה של המציאות. הפונה אינו יעקב אלא ישראל, הכינוי המאטפיזי של הלאום היהודי. סיכום הפנייה הנבואית הזו הוא השיא והמקור לפענוח הברכות: "איש אשר כברכתו ברך אתם".
וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם. אותו אין כתיב כאן, אלא ויברך אותם, למה כן? אלא בשביל שנתן ליהודה גבורתו שלארי, וליוסף גבורתו שלשור, ולנפתלי קללתו של איל, ולדן נשיכתו שלנחש – תאמר שזה גדול מזה? כללן באחרונה, איש אשר כברכתו ברך אתם (בראשית רבה, צז)
תמצת את העניין המלבי"ם: "וזה שאמר איש אשר כברכתו ברך אתם, שברכת כל אחד הוצרך לצורך הכלל".
לפנינו מניפסט המתאר את היווצרותו של עם ישראל עד כה דה־יורה. התשתית המשפחתית והשבטית מוכנה. איש לא נפקד. התכונות הייחודיות של חלק מן השבטים, הנמצאות אצלם בעצימות גבוהה, ישמשו גם את שאר השבטים אבל במינון הנכון.
ברכתו של משה רבנו בפרשת וזאת הברכה תהיה המניפסט המתאר את היווצרותו של עם ישראל דה־פקטו:
וזאת הברכה, הרי זו מוסיף על ברכה ראשונה שברכם יעקב אביהם, וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, נמצנו למדים שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את ישראל משם התחיל משה לברכם שנאמר וזאת הברכה אשר ברך (ספרי דברים פיסקא שמב).
יצירה חדשה באה לעולם, עם ישראל כלאום, שיסודותיו השבטיים הותכו זה בזה. הם שומרים על השבטיות, אבל כל השבטים מהווים שלמות מטאפיזית אחת המכונה ישראל, וכדברי הספרי על אתר: "יחד שבטי ישראל, כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשויים אגודות אגודות".
