לאחר שמתוודע יוסף לאחיו, בפסוקים שאותם נקרא השבת, הוא פונה אליהם בשאלה: "הַעוֹד אָבִי חָי". שאלה זו מעוררת תמיהה, שהרי כאשר שבו אליו האחים בפעם השנייה הוא כבר שאל אותם, "הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי", והם השיבו: "שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי" (מג, כח). מאז הרי לא שבו לביתם, ואין בידיהם מידע אחר וחדש מעבר למה שכבר אמרו בבואם למצרים. מדוע הוא שואל שוב "העוד אבי חי"?
כאשר יעקב ניצב לפני פרעה, שואל אותו פרעה: "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ". ויעקב משיב: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". לשאלה פשוטה, בן כמה אתה, עונה יעקב באריכות רבה.
נראה שהגדרת השאלה בפי פרעה לא הייתה מותאמת למונחיו של יעקב. אצל פרעה, חיים משמעותם לפני כמה זמן נולדת, אך אצל יעקב השאלה העובדתית הזו היא "ימי מגורים", כלומר כמה זמן אני מתגורר על האדמה. אך שנות חיים הן חיים ערכיים ורוחניים. לכן לשאלת פרעה ישנן שתי תשובות, ומשום כך מאריך יעקב בתשובתו. זו גם הסיבה שיוסף שואל את אחיו "העוד אבי חי". תשובתם הקודמת ניתנה בשעה שחשבו שלפניהם איש מצרי, המדבר במושגי מצרים. אולם עתה, לאחר שהתוודע בפניהם ואמר "אני יוסף", שאלתו היא אחרת: האם אבא חי חיים רוחניים, או שמא הצרות עכרו את רוחו. ועל שאלה זו, אומרת התורה, "לֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת".
הקמת המדינה כקידוש ה'
את אהבתו לתורה ולחיים של משמעות קיבל רבנו בהיותו צעיר לימים. הוא סיפר שכשהגיע לגיל שלוש עמדו בפני הוריו שתי אפשרויות: לשלוח אותו לגן ילדים רגיל, או ל"חדר" יהודי. הוא החליט ללמוד ב"חדר", והוריו נענו לבקשתו. את משיכתו לתורה ייחס להשגחה העליונה.
חייו של רבנו היו חיים מלאים לגמרי, ועיקרם חיים של ללמוד וללמד. האור דלק בחדרו בכל שעות היום ועד השעות הקטנות של הלילה, והוא ישב ולמד או לימד. ובזמנים שלא למד או לימד, עסק בצורכי הציבור. בגדרה של מצוות תלמוד תורה כתב הרמב"ם: "שציוונו ללמוד חכמת התורה וללמדה, וזה שנקרא תלמוד תורה". רבנו דייק בדברי הרמב"ם שללַמד תורה הוא חלק בלתי נפרד ממצוות תלמוד תורה.
בביאוריו למחלוקות ראשונים אחז בדרכו של הראי"ה שלאורו הלך, ושמתורת בנו הרצי"ה ינק. הראי"ה סבר שיש לראות כיצד כל הפרטים מתכללים לכללות אחת. וכך ביאר רבנו מחלוקות ראשונים לא כמחלוקת אלא כגילוי פנים שונות, שבסופו של דבר מגלים תמונה שלמה. כפי שביאר הראי"ה את מאמר חז"ל "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם": "הריבוי של השלום הוא שייראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו".
לא רק במחלוקות פרשניות הדברים אמורים. בראייתו של רבנו התורה היא תורת חיים, המקיפה את כל חיי היחיד והאומה. כשם שההלכה מגדירה לאדם את מעשיו משעת קומו ועד שוכבו לישון, ומלידתו ועד יום מותו, כך התורה מכתיבה לאומה את דרכה. לכן בספריו הציב לו מטרה לברר את ענייני השעה בהתאם להשקפתה של תורה.
הנה לדוגמה קטע מדבריו על הפסוקים בספר יחזקאל: "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה". וכך כתב רבנו:
"הנביא אומר כי ישראל חיללו את שם ה' בשבתם בגולה. באופן שטחי ניתן להבין שגם לאחר שגלו ישראל לבין הגויים, המשיכו בדרכם הרעה ובכך חיללו את שם השם בגולה. אמנם הפשט אינו כך, כפי שפירש רש"י: 'ויחללו את שם קדשי – השפילו את כבודי. ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם עם ה' אלו ומארצו יצאו'. רש"י מדייק בלשון הפסוק שחילול ה' הוא בעצם המציאות שהאויבים רואים את ישראל, עמו של ד', בגולה. בכך כבודו של הקדוש ברוך הוא מושפל ומחולל… 'וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם'. מבאר רש"י: 'ומהו הקידוש? ולקחתי אתכם מן הגויים'. קיבוץ גלויות הוא קידוש השם. עצם תקומתה של מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות בתוכה מהווה קידוש השם עצום". על פי הרב, תקומתה של מדינת ישראל אינה רק אירוע היסטורי אלא יש לה ערך דתי ותורני, שכן מצווים אנו על קידוש השם, וקידוש השם אינו מתקיים רק במישור הפרטי אלא הוא גם עניין לאומי.
משפחת עם ישראל
טרם צאתם לשרת בצבא, נוהג היה לומר לתלמידי הישיבה: בישיבה אתם מקיימים מצוה לאומית, ובשירות בצבא אתם מקיימים מצוה דתית. אמירה זו משקפת את השקפתו על חיוב לימוד תורה. מצוה זו אינה רק חובה של מצוות לימוד תורה, אלא זו התכלית של עם ישראל בעולם. כדברי ריש לקיש במסכת שבת: "מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". תפקידם של ישראל להיות נושאי התורה בעולם, ואילו השירות בצבא הוא מצווה מצד ההלכה.
כביסוס לדברים אלו הביא את דברי הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנג): "אילו הנחנו, דרך משל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל– חלילה לאל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל". מעיר על כך החת"ם סופר: "נראה מדבריו כי אילו חס ושלום לא ישאר שום ישראל [יהודי] בארץ ישראל, אפילו יהיו יושבים ישראל בחוץ לארץ, מקרי כליון האומה חס ושלום" (שו"ת חת"ם סופר, יורה דעה רלד).
מכך הסיק הרב: "אם אין יישוב יהודי בארץ ישראל נחשב הדבר ככליון האומה כולה…. מכאן אנו למדים כי הישוב היהודי בארץ ישראל הוא נחשב לכלל ישראל… היוצא מכך לענייננו, כשחלילה נתונה מדינת ישראל בסכנה ביטחונית, באיום על עצם קיומה., הרי שכלל ישראל נתון בסכנה, וממילא צבא ההגנה לישראל המגן על מדינת ישראל, מגן למעשה על כלל ישראל. הוא עוסק באופן שוטף ויומיומי בפיקוח נפש על כלל ישראל".
יחסו למי שאינם שומרי תורה ומצוות ינק גם הוא מתוך השקפתה של תורה. על דברי הנביא עמוס (ג), "שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", כתב: "כולנו משפחה אחת, משפחת כלל ישראל. משפחתנו גדולה ומגוונת מאד, בדעות ובאורחות חיים. אולם עם כל השוני, הגיוון והניגודים שבינינו – כולנו בני איש אחד נחנו, כולנו בני המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים". על כן מצוות סיפור יציאת מצרים אינה רק לבן אחד אלא לכל הבנים, כולל הרשע, והתם ושאינו יודע לשאול. הבנים שונים זה מזה ובכל זאת כולם נקראים בנים, ואפילו הבן הרשע מהווה חלק מהמשפחה.
כאן המשיך הרב ופרש את השקפתו בעניין קירוב רחוקים: "לכל אחד מהבנים יש לענות גם בהתאם לעניינו, בשפתו ועל פי דרכו והבנתו. לעיתים מתעורר אף הצורך לנזוף באחד הבנים, אך על נזיפה זו לבוא דווקא מתוך הקשר האוהב בין האב לבנו, מתוך אחריות לבן, וכדברי הפסוק במשלי 'ואוהבו שחרו מוסר'. רק תוכחה מתוך אהבה אמיתית וכנה תוכל להיקלט באמת בלב הבן, רק מתוך בסיס אמיתי של הידברות וקשר, המוכרח להתקיים בין אב לבנו".
על אישיותו של הלל כתב: "הלל מדריך לאהוב את השלום ולרודפו, וכן לאהוב את הבריות. ההדרכות הללו נובעות מאישיותו של הלל, מהענווה הגדולה שלו. אהבת השלום ואהבת הבריות היו חלק בלתי נפרד מהלל. וכשיש אהבה חזקה ואמיתית – שום דבר אינו מכעיס, כאמור 'על כל פשעים תכסה אהבה'". כמה מתאימים הדברים למו"ר, שהלך בדרכו של הלל בענווה ובאהבת הבריות.
זמן מרובה הקדיש רבנו לשאלת הגיור, ואף עמד בראש מערך הגיור. כבר קדמוהו גדולי הדורות, שכתבו שיש לטפל בזקוקים לגיור בעדינות ובהבנה בשים לב על מה שעבר על אחינו אלה (ראו שבט מיהודה לרב אונטרמן, עמ' שפב). לא חלילה לקבל גרים שאינם מקבלים תורה ומצוות, אבל משהצהירו שהם מקבלים עליהם תורה ומצוות לאחר שלמדו ועברו תהליך גיור, יש לקבלם, ולאחר שהתגיירו אין אנו צריכים לבדוק אחריהם. דעתו זו נבעה מתוך הבנת המציאות ואחריות לכלל ישראל.
הרב אביגדור שילה הוא ותיק הר"מים בישיבה הגבוהה אור עציון
