במפגשי יוסף עם אחיו הוא בוכה שלוש פעמים. הבכי הרביעי מתרחש כבר כאשר הוא פוגש את אביו: “וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד” (מו, כט). על תפקיד הבכי במפגשי האחים ניתן לומר בהשאלה: וכי למה היו בכיות משמשות? ליתן רווח ליוסף, להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין.
התבנית הספרותית הכוללת בתוכה את בכיו הדרמטי של יוסף זהה בכל המקרים, וניתן לתארה כך: לכל בכי קדם אירוע המהווה גורם מזמן וטריגר לדמעות, אחריו יבוא תיאור האיפוק של יוסף, פרישה ובכי, ולאחר מכן ישוב יוסף לאחיו ויבצע פעולה חדשה המעצימה את הדרמה.
שיאים אלו של איפוק, בכי ופעולת תגובה, מהווים מעין צמתים ב”מפת הדרכים” של סיפורי יוסף ואחיו עד התגלותו אליהם. בצמתים אלו מתפתחת העלילה הסבוכה והדרמטית לכיוונים חדשים. האיפוק של יוסף, שגרם לו לבכות במסתרים, הוא האיפוק מלהתוודע סוף סוף לאחיו ולשחרר אותם ואותנו מן המתח המלווה פרשות אלו.
צוהר למשפחה
ניתוח ספרותי של צמתי הבכי הללו בראייה כוללת, חושף בפנינו את תוכניותיו של יוסף הצדיק. מתברר שלסבלנותו האינסופית יש “מטרות על”, ברבדים שונים ומשלימים: ברובד הסיפורי, ברובד החזוני ובעיקר במאמציו לממש את חלומותיו.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ… וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד… וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם.
וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם (מב, כא-כד).
הנה המבנה: החלק הראשון מתאר את הטריגר לבכי, החלק השני מתאר את הבכי עצמו, והשלישי את תגובת יוסף.
ברמה הסיפורית, ליוסף חסר מידע רב. מי אשם במכירתו? האם אביו יודע עליה? מה סיפרו לאביו? האם אביו בכלל חי? ועוד אינספור שאלות, שבוודאי טרדו את מנוחתו של יוסף במשך עשרים ושתיים שנה. והנה, בעקבות תושייתו וחוכמתו, מתחיל להיפתח צוהר למה שקרה שם. הגורם לבכי אינו רק דברי האחים בינם לבין עצמם, המביעים תחושת אשמה כבדה. הבכי נגרם בעיקר בעקבות הגילוי המפתיע שנושא מכירת יוסף מעסיק אותם תדיר וללא הפסקה. יוסף מגלה כי אחיו סבורים שכל צרה שבאה אליהם מאז אותו יום מר ונמהר, היא תגובה אלוהית ועונש על מכירתו.
בכיו של יוסף הוא תגובה לשיחות שהוא שומע בהווה, אשר מתייחסות לעבר. אבל ליוסף דרושים פענוחים נוספים, העוסקים בהווה ובעתיד. תגובתו המוזרה של יוסף, כליאת שמעון לעיניהם, נועדה לדעתי לחזק את מסקנתם של האחים, בשל תפקידו של שמעון במכירה:
הוא [שמעון] השליכו לבור, הוא שאמר ללוי ‘הנה בעל החלומות הלזה בא’. ‘ויקחֻהו וישליכו אותו הבורה’ – אמרו (בראשית רבה פד, טז): ‘ויקחהו’ כתיב, זה שמעון. ואימתי פרע לו, ‘ויקח מאתם את שמעון’ (רא”ם).
החלומות מומשו
הנה הבכי השני:
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ… וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם. וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן (מג, ל – מד, ב).
הפעם יוסף אינו בוכה על גילוי מעשי העבר אלא בשל המפגש עם בנימין אחיו, שעל פי המדרש קרא לעשרת בניו בשמות המזכירים את היעלמותו של יוסף, אחיו הבכור. בפני יוסף נחשף מידע עכשווי על משפחתו הגרעינית. בנימין אינו קשור לחלומות ולמכירה. יוסף מגלה כי משפחתו לא התפרקה, וכי לבנימין לא התנכלו.
בזמן הבכי בחדרו הוא ממשיך בתוכניתו. עליו לגלות מה יעשו אחיו כעת: האם יעמדו באותה סיטואציה של מכירתו? האם הלקח נלמד? בקור רוח הוא יוצא מחדרו ופוקד על עבדיו “להפיל בפח” את אחיו.
והנה הבכי השלישי:
וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו…
וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו… וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.
וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה… מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו… (מד, לג – מה, ט).
התחייבותו של יהודה להיות עבד בעתיד חלף בנימין, הביאה לכך שיוסף לא יכול היה להתאפק יותר מלהתגלות לאחיו. התמונה התבהרה, חלומותיו התבררו כממשיים, למעט עניין אחד – אביו לא היה בין המשתחווים:
ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים. רצונו לומר, כי רצה להתאפק ולהביא את יעקב לקיים “השמש והירח והכוכבים כורעים ומשתחווים לי” (משך חכמה).
גם בהמשך, האירועים מתכתבים עם “וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו”. לפני מות יעקב, מספר לנו המקרא, “וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה”. את הצעד הזה תכננה השכינה, לא יוסף. הטריגרים לבכי בזמני עבר, הווה, עתיד סוגרים את מעגל הזמן. שוב מתברר כי יוסף חולם, פותר ומגשים.
ד"ר גבריאל חזות הוא מרצה להנדסה וליהדות באוניברסיטת חיפה וממייסדי "מידה טובה" לחקר ההיגיון היהודי
