רבים תהו על כך שלמרות קיומן של הלכות רבות הקשורות לחג החנוכה, אין במשנה מסכת סדורה לחג זה. זאת בניגוד, למשל, לחג הפורים שעיקרי ענייניו נדונים במסכת מגילה. יש המסבירים זאת בכך שענייני הפורים מבוססים על "מגילת אסתר", כלומר על ספר מספרי הקודש, ואילו ענייני החנוכה שנקשרו בשמם של החשמונאים לא נכללו בכתבי הקודש. הם שייכים לתקופת בית שני, כלומר לתקופה שכבר אין אליה התייחסות בהמקרא, ועל כן לא זכו מלכתחילה למעמד מחייב במשנה.
הסופגניות של המאפיות האלה שוות את הביס שלכם
מנורת החנוכה של דוד העיוור: מסע הלכתי בשביל האנושי
גם אל תוך החברה הדתית ההתייוונות חודרת
יש אפוא עניין מיוחד בהצגתם של המקורות העומדים לרשותנו והעוסקים בחג החנוכה, בעיצוב תוכנו ובהגדרת מהותו. במקום ראשון נציג את התפילה המוכרת שנאמרת בחנוכה, ופותחת במלים "על הניסים". בהמשך מפורטים האירועים שראוי להעלות את זכרם בחנוכה, וזאת בהודייה ובהלל "לשמך הגדול". מן הסתם, הודיה והלל אלו מתייחסים לאמור בתוספתא סוכה ג, ב: "שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד (ליל הפסח) קורין בהן את ההלל, ואילו הן: שמונת ימי החג (סוכות ושמיני עצרת) ושמונת ימי חנוכה".
עניין ההודיה וההלל נקבע כאן במקום ראשון, וזאת אף שבהמשך התפילה נאמר גם שטיהור המקדש התבטא בכך ש"הדליקו נרות בחצרות קדשך". היה מתבקש כאן ציון לכך שיש להדליק נרות לזכר העניין. היעדר זה ראוי לתשומת לב ודורש הסבר.
הסתייגות מבית חשמונאי
עניין הדלקת הנרות במקדש מוזכר בברייתא במסכת שבת (כא, ב), ומוגדר שם כ"נס":
תנו רבנן. מאי חנוכה?… שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
היינו מצפים שלפחות כאן תוזכר המצווה של הדלקת הנרות, אך לא. גם כאן עולה עניין ההלל וההודאה. זאת ועוד; הברייתא מתייחסת באופן סתמי לכך שהיו מי ש"קבעום ועשאום", אך לא נאמר מי הם. מן הסתם הכוונה ל"מלכות בית חשמונאי" שנזכרה לפני כן. מכל מקום, לא נאמר במפורש שהיו אלה חז"ל. בהקשר זה ראוי לשים לב גם לכך שבתפילת על הנסים נאמר "ואחר כך באו בניך" (ובשיר מעוז צור, "בני בינה"), וגם כאן הכוונה מן הסתם לחשמונאים ולא לחכמים. בנוסף לכך, ראוי לציין שהכינוי "מלכות/מלכי בית חשמונאי" נזכר רק בתלמוד הבבלי ובמקורות הנסמכים עליו, ולא במקורות ארץ־ישראליים. גם עניין זה צריך לתשומת לב.
ברייתא זו בגמרא באה כהסבר למובאה מאחת מגרסאותיה של "מגילת תענית", שהיא חיבור שנכתב בארץ ישראל בסוף ימי בית שני, ועוסק בימים שאין להתענות בהם ואין להספיד את המת: "בכ"ה בכסליו יומי חנוכה תמניא אינון (ימי חנוכה שמונה הם) דלא למספד בהון (שאין להספיד בהם את המת; אך לא נאמר במפורש 'ודלא להתענות בהון', כפי שנאמר על ימים אחרים)". יושם לב לכך שגם בדברים אלה לא נזכרו הדלקת נר חנוכה וגם לא ההודיה וההלל.
עולה אפוא השאלה האם יש בדברים אלו כדי לבסס את ההנחה שהובעה במחקר, ולפיה חז"ל הסתייגו מבית חשמונאי ולכן העלימו, אם לא השכיחו במכוון, את העניינים הקשורים בחג החנוכה. בעיניי, ספק אם העובדה שהדלקת הנרות עולה רק במקורות מאוחרים יחסית, אכן יש בה כדי לתמוך בהנחה זו.
לעומת זאת, כפי שנראה בהמשך, מדברי התלמוד הירושלמי (הוריות פ"ג ה"ב) עולה קשר חזק יותר לטענת ההשכחה: "אין מושחין מלכים כהנים… על שם 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' (בראשית מט, י)". אמנם צריך לציין שדברי הגמרא מתייחסים לאחרוני בית דוד, אך קיימת מסורת שמשתמע ממנה שהדברים יכולים לשרת גם את מי שהתנגדו לבית חשמונאי. שכן טענו כנגדם שבהיותם מלכים נטלו, שלא כדין, גם את כתר הכהונה.
במקום ראשון מבחינה זו עומדים דברי הגמרא במסכת קידושין (סו, א) לגבי ינאי המלך, שהיה מצאצאי החשמונאים. על פי המסורת התלמודית נאמר לו: "ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן". לא ברור אם יש לדברים אלה בסיס היסטורי, או שהם מבטאים עמדה עקרונית נגד השילוב של כהונה ומלוכה. מכל מקום, הרמב"ן בפירושו לפסוק "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" מתייחס לעניין וטוען, בהיפוך ההתייחסות לעומת דברי הגמרא, שכישלונם של החשמונאים בסופו של דבר היה בבחינת עונש על שבהיותם כהנים נטלו גם את כתר המלכות:
וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול…. אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו (עבירה) אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה.
ניתנו גם סיבות אחרות ליחסם הביקורתי של חכמים לחשמונאים, ובין השאר זו שקושרת את החשמונאים עם הצדוקים. אך גם כאן התיעוד ההיסטורי שבידינו אינו ברור כל צורכו. היינו מצפים שספר מקבים א', הנחשב למקור ההיסטורי הקדום ביותר לנושא מרד החשמונאים וכן לטקסי חג החנוכה, יתייחס לסוגיה זו, אך אין הדברים כן. למעשה מציג הספר את העמדה שהוזכרה למעלה:
ויקבעו יהודה ואחיו וכל עדת ישראל כי יוחגו ימי חנוכת המזבח בזמניהם, מדי שנה בשנה, ימים שמונה, מן החמשה ועשרים בחודש כסלו בשמחה ובששון (ד, 59; תרגום מיוונית אוריאל רפפורט).
ספר מקבים א' מציין את האירוע של חנוכת המזבח, ואין הדלקת הנרות נזכרת בו. תאריכו של החג נקבע, לפי האמור בספר, "בזמן וביום אשר חללו אותו [את המזבח] הגויים, ביום ההוא נחנך בשירים ובקתרוסים, בכנורות ובמצלתים" (שם פסוק 54, וראה גם שם א, 59). גם ספר מקבים ב' מתייחס לתאריכו של החג: "וקרה שביום אשר חולל בו המקדש בידי הגויים, ביום ההוא היה גם טיהור ההיכל ביום עשרים וחמישה בחודש ההוא, הוא כסלו" (י, 6; תרגום מיוונית דניאל שוורץ).
בהמשך נוסף פרט מעניין: החוגגים "חגגו שמונה ימים בשמחה באופן דומה לחג הסוכות, בזכרם שלפני זמן קצר הם עשו את חג הסוכות כשהם חיים במערות כדרך החיות. לכן בהחזיקם מטות וענפים רעננים וגם כפות תמרים, הם העלו מזמורים למי שהצליח את דרכם לטיהור מקומו (של המקדש/המזבח)". החגיגה והשמחה בעקבות טיהור המקדש נזכרת, לא הדלקת הנרות.
תגובה לפולחן האש הזורואסטרי
הראשון שקישר את חג החנוכה לעניין האש הוא, למיטב ידיעתנו, יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס): "ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים… וכיבד את האל בשירי תהילות ומגינות… ושימח את העם… ומאותו זמן ועד היום אנו חוגגים את החג וקוראים לו 'האורים' (ביוונית phota)" (קדמוניות היהודים יב, 325-323; תרגום מיוונית אברהם שליט). גם הוא אינו מזכיר במפורש את הדלקת הנרות.
מקרה יחיד של הזכרת נר חנוכה במשנה הוא דווקא בדיני נזיקין. המשנה במסכת בבא קמא (ו, ו) עוסקת בדינו של מי שהניח נר חנוכה ברשות הרבים, והנר גרם לנזק ברכושו של עובר אורח.
עולה אפוא השאלה: מתי החלו לציין את חג החנוכה גם בהדלקת הנרות? לכאורה יש במשנה בבא קמא כדי לתת ציון זמן, דהיינו תקופת התנאים. אולם צריך לציין שהפרטים בנוגע להדלקת נר חנוכה נזכרים רק בתלמוד הבבלי (מסכת שבת ומסכת סוכה) ועל כן יש נטייה במחקר לשייך את החיוב הזה לתקופה התלמודית המאוחרת, שהיא תקופת השלטון הסאסאני/פרסי בבבל. היו מי שהעלו את הסברה שהדבר נעשה כנגד השפעת הדת הזורואסטרית הפרסית ופולחן האש שלה.
הצבענו אפואעל מגמות שונות בתהליך ההתקבעות של חג החנוכה, ובעיקר בהקשר של הדלקת הנרות. עם זאת, אין פרטי הדברים ברורים כל צרכם, ובכלל זה גם המחלוקת הידועה בין בית הלל ובית שמאי בעניין סדר הדלקת הנרות. לפי דברי הברייתא (שבת כא, ב) המחלוקת נוגעת רק למקרה החריג של ה"מהדרין מן המהדרין", ולא לעצם החובה להדליק נר חנוכה שמצוותה הבסיסית היא "נר איש וביתו", כלומר נר אחד עבור כל בני הבית. פרטי הברייתא והמחלוקת הכלולה בה אינם ידועים ממקור אחר, כולל הדברים המיוחסים בגמרא ל"בני מערבא", כלומר חכמי ארץ ישראל, שאינם מוכרים ממקור ארץ־ישראלי כלשהו, כמו התלמוד הירושלמי.
על רקע הדברים שנאמרו כאן יש מקום להרהר ברקע העובדתי של מחלוקת בית שמאי ובית הלל. אך ודאי הוא שעניין הדלקת נר חנוכה עולה בסידורי התפילה העתיקים, כמו סידור רב עמרם גאון, ומכאן התקבע במסורת היהודית כעיקרו של החג.
