ברשימה הקודמת למדנו קצת מתורתו של המגיד ממזריטש, מראשוני החסידות. ראינו את דבריו על "בין השמשות", מצב הביניים שבין אמונת יום לאמונת לילה. בין אמונה עם ספקות וקשיים, לאמונה בהירה וחזקה.
נשאלת השאלה: מדוע שלא נהיה רק במצב של יום? מדוע הקב"ה ברא אותנו ואת העולם במצב כזה? התשובה לכך היא רעיון הצמצום. העולמות אינם יכולים לסבול את בהירותו של הקב"ה. וכך כותב המגיד:
"יהי כבוד ה' לעולם" – כי בהירות הקב"ה אין כל העולמות יכולים לסובלו. אך הוא יתברך עושה כמה צמצומים כדי שיכלו לסובלו (לקוטי אמרים ח).
יש כאן דרשה מעניינת. לפי הפשט, כבוד ה' יהיה לעולם, כלומר לנצח. במקרא משמעות המילה "לעולם" היא "לנצח". אולם לפי פירוש המגיד, המילה "לעולם" מקבלת שתי משמעויות חדשות: "עולם" במשמעות העולם שלנו, וכן עולם מלשון העלם. העולם קיים מפני שיש העלם – הסתרה וצמצום של נוכחות הקב"ה.
דמיון מודרך
כעת שואל המגיד: "וקשה, לכאורה הוא זה יותר כבוד שאין העולמות יכולים לסובלו?" כלומר, לכאורה יהיה זה יותר כבוד ה' אילו לא היה בעולמו סבל ובתי חולים, אילו היה עולם שבו הקב"ה אינו נעלם, שאז יהיה הכבוד גדול יותר, אפילו שאין העולמות יכולים לסובלו. על כך עונה המגיד מהמשך הפסוק, עם משל הילד המשחק על מקל:
אך "ישמח ה' במעשיו" – שרוצה לשמוח במעשיו, כדמיון אב שיש לו בן קטן, והבן קטן רוצה ליקח מקל לרכוב עליו כמו על הסוס. אף על פי שדרך הסוס להנהיג את האדם, והוא [הבן] מנהיג אותו [את הסוס]. מכל מקום יש לו [לבן] תענוג בזה. ואביו עוזר לו ונותן לו מקל למלאות תאות הבן. כך הם הצדיקים, רוצים להנהיג את העולם. וברא הקב"ה את העולמות כדי שיתענגו בהנהיגם. וכבוד עצמיותו אין אנו משיגים, אך כבודו ש[נמצא] בעולמות, אנו משיגים. לפיכך צמצם את עצמו בעולמות כדי שישתעשע בתענוג של הצדיקים… וזהו "רצון יראיו יעשה".
כאן באה התזה של המגיד, על כבוד ה' שנמצא בעולם שיש בו צמצום. במה כבוד ה' בא לידי ביטוי? ב"ישמח ה' במעשיו". זהו פירוש המגיד למילה "ישמח". המגיד מפרש שהקב"ה משחק עם מעשיו, עם הצדיקים. זהו כבוד ה' האמיתי, שברא את העולם ומאפשר את הפעילות וההנהגה האנושית. כבוד ה' הוא הנוכחות האלוהית שנמצאת ומסתתרת בעולם, ומשתתפת איתנו. כך גם כבוד ה' הנסתר בעולם, זה משהו שיכולים להגיע להשגתו. זהו עיקרון חשוב בחסידות: "כבודו שבעולמות" – הכבוד המסתתר בעולם, לעומת עצמיותו של הקב"ה שאותה אי אפשר להשיג.
בדברים אלו יש היפוך של אחד הרעיונות החשובים שבקבלה – הרעיון של תיקון העולמות. הקבלה מדברת על כך שהאדם במעשיו מתקן את העולם, ושהקב"ה זקוק כביכול לתיקון זה. אך המגיד אומר משהו אחר, הפוך. הקב"ה לא ברא את העולם מכיוון שהוא צריך אותנו ואת מעשינו, אלא שבכך הוא נתן אפשרות לאדם לפעול ולהנהיג. אבל האדם לא עושה טובה לקב"ה בכך שהוא מתקן את העולם. להפך, הקב"ה ברא את העולמות כדי לאפשר לצדיק לפעול בעולם. האדם פועל בעולם כמו שהאבא נותן את המשחק לילד. האבא אומר לילד: הנה המשחק, תשחק בו ואל תקלקל אותו.
הפילוסופיה כשעשוע
נתבונן קצת יותר על משל הסוס. הייתי יכול לחשוב על סוס מסוג אחר, למשל סוס שנמצא בקניון, שמחובר למנוע חשמלי וכשמכניסים מטבע הוא קופץ. סוג כזה של סוס מתאים יותר לתפיסת המדע המודרני שמלמדים באוניברסיטה. לשיטתם, האדם מובל על ידי הסוס. הסוס המניע את האדם הוא כמו גורם הסיבתיות. מה שהאדם עבר בחייו עד כה, וכן האילוצים הפסיכולוגיים והגנטיקה שלו, הם שמובילים את האדם ואין לו באמת אפשרות לשלוט על זה. אך כאן המסר הפוך: הסוס במשל של המגיד הוא משהו אחר, זהו מקל שהילד מוביל אותו כאילו הוא סוס. האדם הוא המוביל את הסוס, ולא ההפך. לאדם יש חופש, והוא מוביל ומנהיג בעזרת חופש זה.
אך עם זאת, כל זה איננו אלא משחק שהקב"ה בנה בשבילנו. וכאן הייתי רוצה להציע משמעות נוספת למשל זה. יש כאן טענה עמוקה יותר. כשאנו מסתכלים מבחוץ על הילד הרוכב על המקל שלו, זה אבסורד כמובן לטעון שהילד הזה רוכב. אבל בתוך עולמו הפנימי של הילד, מה שמתרחש זה כאילו הוא באמת רוכב על סוס. המשחק הזה מייצג לדעתי גם את הפילוסופיה שהאנושות פיתחה. הטענה היא שהפילוסופיה היא בעצם סוס העץ של הילד, והקב"ה נהנה כביכול מהפילוסופיה שלנו, אם אנו לוקחים אותה לכיוונים הנכונים ומוצאים דרכה את האלוהים. ואם הפילוסופיה מסיטה את האדם מכך, הקב"ה כביכול סובל.
אבל כל הפילוסופיות, אפילו של הפילוסופים הגדולים, הם עדיין רק בגדר משחק סוס העץ. כמו הורה המסתכל על המשחק שהילד הגאון שלו המציא, כל פעם משחק יותר מתוחכם. קודם היה סוס עץ, זה היה אריסטו. אחר כך הייתה רכבת מקופסת קרטון, וזה היה קאנט, וכך הלאה. אני חושב שכאן הגענו לשיא התחכום בפילוסופיה האנטי־פילוסופית. זוהי טענה המפקפקת בערך האמיתי והאבסולוטי בפילוסופיה שהאנושות יכולה לפתח. זה אולי נגד גישתם של הפילוסופים היהודים כמו הרמב"ם, שעבורו הגעה לפילוסופיה ולהכרת העולם האמיתית היא פסגת מהותו של האדם.
המגיד מסיים קטע זה כך:
וזהו 'רצון יראיו יעשה' – שבאינסוף לא שייך הרצון, רק יראיו עושים, שהם הצדיקים. על דרך נמלך בנשמותיהם של הצדיקים.
במדרש נאמר שלפני הבריאה ה' התייעץ עם הצדיקים, שעוד לא היו קיימים. מה זה "רצון יראיו יעשה"? זהו פרדוקס הזמן. הצדיקים עוד לא קיימים, אבל הקב"ה כבר נמלך איתם ושומע בקולם ובבקשתם כדי שיהיה עולם, וזה מוליד את הרצון לברוא את העולם. כמו שהאב קונה לילד את המשחק בלי שהוא יודע, אולי לפני שהוא נולד, מפני שהוא כביכול נמלך בילד וקנה לו. רעיון זה מופיע בצורות אחרות גם בתורות נוספות של המגיד. עוד קצת על תורותיו של המגיד ברשימה הבאה בע"ה
