פכטר יוצא נגד הדבקת התווית "רפורמי" שחדרה לשיח הציוני־דתי, וטוען שאיננה רלוונטית ליהדות כיום בארץ ישראל. לפני שאתייחס לכמה מהטיעונים והאבחנות שמעלה פכטר, אגע בנקודה משעשעת, שבעיניי מבטאת בזעיר אנפין את ליבת הטעות במאמר, להבנתי. באורח אירוני, פכטר, שקורא תיגר על השימוש בכינוי "רפורמי" ביחס לאישים ושיטות בציונות הדתית ומכנה אותו "גול עצמי", מכניס בעצמו "גול עצמי" באופן שבו הוא מגדיר את היהדות הרפורמית. הגדרתו (השגויה בעיניי, כפי שאפרט) לרפורמיות, תואמת במידה רבה את היהדות האידיאלית בארץ ישראל לפי תפיסתו.
על פי פכטר, "הרפורמה סברה שיש להתאים את היהדות לסביבה המודרנית, תוך אימוץ מאפיינים תרבותיים כלליים". ואילו ביחס ליהדות האידיאלית בארץ ישראל הוא כותב: "השפה הדתית מנהלת דיאלוג עם התרבות הכללית, ומאמצת ערכים ורעיונות נעלים מתוכה". ובכן, מצאו את ההבדלים.
וכעת בצורה מסודרת: הטעות היסודית של פכטר נעוצה בהגדרה השגויה של היהדות האורתודוקסית לעומת היהדות הרפורמית, וההבחנה ביניהן. פכטר סבור ששני הזרמים הללו הם שתי תגובות להתמודדות קהילת המיעוט היהודית מול תרבות הרוב: היהדות הרפורמית קוראת להתאמת היהדות לסביבה המודרנית, תוך אימוץ ערכים ומאפיינים תרבותיים כלליים. בעיניה זהו האופן שבו היהדות תמלא את ייעודה, שהוא תיקון העולם. לעומתה היהדות האורתודוקסית דוגלת בהיבדלות מהחברה הכללית, ובשימור ו"הקפאת" ההלכה ומנהגיה. כך היא מבקשת להבטיח את הישרדותה של היהדות בצל החשיפה לתרבות הכללית, ולמנוע התבוללות.
אם נחדד, פכטר מציג את ההבדל בין הזרמים כהבדל טקטי. שני הזרמים מתמודדים עם איום החשיפה לחברה הכללית, ומציעים פתרונות שונים: התערות מסוימת או היבדלות. בהתאם לכך, הוא מסביר, יהדות ארץ ישראל כיום (בגרסתה הציונית־דתית) איננה מתמודדת עם האיום הזה, ולכן השיח על הזרמים והדבקת התוויות לא רלוונטיים.
נדמה לי שזוהי הגדרה שגויה. ההבדל היסודי בין הזרמים הוא כלפי פנים, לא כלפי חוץ. הם חלוקים עמוקות ביחס ליהדות ולהלכה, ולא (רק) ביחס לתרבות הכללית. היהדות האורתודוקסית רואה בתורה ובהלכה, ובהן בלבד, את התגלות רצון הא־ל. מעמד הר סיני הוא עבורה מעמד מכונן ובלעדי, והתפתחות התורה שבעל פה באמצעות חז"ל היא המשכו הישיר. היהדות לתפיסתה היא דת קדושה שאיננה נתונה לשינויים מעשה ידי אדם, והיא שמעצבת את נקודת המבט הנכונה על העולם. האורתודוקסים שואבים את ערכיהם ואת תפיסת עולמם מהתורה בלבד, והתרבות הכללית זרה להם (יש אמנם תת־זרמים בתוך היהדות האורתודוקסית שמגלים גמישות מסוימת ביחס לתרבות הכללית ולמודרנה, אבל המכנה המשותף הבסיסי לכולם הוא אמונה ב"תורה מן השמיים" ובבלעדיות שלה בעיצוב הנחות היסוד ותפיסת העולם הכללית).
לעומתם, הרפורמים סבורים שהתגלות רצון האל היא מופע מתמשך שקורה עד היום, וכל אחד יכול לחדש הלכות ולעצב את רצון האל כפי הבנתו. הם גם שמים דגש על ההיבטים הרוחניים והמוסריים של היהדות, ופחות על הריטואלים ועל הפן המעשי של ההלכה (בהיבט הזה הם קרובים לנצרות, אגב). שני היסודות האלה מושתתים על עיקרון אחד: התנגדות לתפיסה הבסיסית האורתודוקסית של היהדות כדת קדושה, אלוקית ומוחלטת, שאיננה נבחנת ומעוצבת לאור ההבנה והרגש האנושיים. בהתאם לכך הם סבורים שההלכה נתונה ל"התאמות" מעשה ידי אדם, וכן שהדגש הדתי הוא במישור הרעיוני והרגשי, שהדעת נותנת שיש לו משקל גבוה יותר מהמישור המעשי.
בהבנה כזו, ברור שהוויכוח בין הזרמים רלוונטי גם ליהדות כיום בארץ ישראל. זהו דיון על תפיסתה העצמית של היהדות, והוא רלוונטי בכל מקום ובכל זמן. יתרה מכך, גם לתפיסתו של פכטר, לזרמים הללו יש רלוונטיות רבה ליהדות ארץ ישראל. החשש מהשפעת התרבות הכללית והרס הזהות היהודית, איננו מצטמצם לקהילות יהודיות שחיות במדינות לא יהודיות ומתחככות "פיזית" בחברה הכללית. ההשפעה הזו עשויה לחלחל בערוצים רבים ושונים, בוודאי בעידן הכפר הגלובלי. החשיפה לערכים ולהלכי רוח של התרבות הכללית היא מנת חלקו של רוב המגזר הציוני־דתי בישראל, ולא פעם היא מאתגרת את הנחות היסוד התורניות. לאור זאת, יש בהחלט מקום להידרש לשיח הזרמים ולגבש תפיסה דתית מוצקה.
