מותן של האידיאולוגיות ושל הסיפורים הגדולים היה אחד התיאורים המקובלים של התופעה המכונה פוסט־מודרניזם לקראת סוף המאה העשרים. בין אם מכוח הערעור על האפשרות האנושית לגעת באמת כל שהיא, ובין אם מכוחן של טראומת מלחמת העולם השנייה ומפלצתיות הקומוניזם – אידיאולוגיות הוכרזו כעניין אשלייתי ומסוכן. אך נראה שעם תחילת המאה ה־21 התקופה הזו הסתיימה, וסיפור גדול חדש הפציע בשמי המערב. מוביליו הפוליטיים הם אנשי האגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, והוא שולט ברוב הקמפוסים האוניברסיטאיים היוקרתיים בה, שבהם מתעצבים המשפטנים, החוקרים ואנשי הכלכלה והתרבות של הדור הבא.
בספר "תיאוריות ציניות" מאת הלן פלקרוז וג'יימס לינדזי (הוצאת סלע מאיר) כונה השלב הזה "פוסט־מודרניזם יישומי". תפיסת האדם ותפיסת המציאות של השלב הקודם הותכו לכלל עמדה חברתית ופוליטית, אקטיבית ובלתי מתפשרת. אחד הקודים שהיא מזוהה איתו הוא המונח "תקינות פוליטית", האוסר על השמעת מילים ומושגים מסוימים שהוכרזו כפוגעניים. כיאות לאידיאולוגיה חדשה, הדיווחים מעבר לים מספרים על מסע צלייני שהיא עורכת לביעור כל מתנגדיה.
הרב חיים נבון הוא מוותיקי הנאבקים נגד הרעיונות הללו בתוך הציבור הדתי, בין השאר בטוריו בעיתון זה. בספרו החמישה־עשר, "לא תקין: חלופה יהודית לתקינות הפוליטית ולתיאוריות הכוח" הוא מציע סקירה נרחבת וביקורתית של הרעיונות הללו, מתפלמס איתם, שולל אותם ומציע להם חלופה יהודית.
אלימות כבושה
הפוסט־מודרניזם רואה את האדם כמי שאינו אלא תוצר תרבותו. מה שהאדם חושב לאמת הוא בעצם קונפיגורציות של מילים, דימויים ותבניות מחשבה שאותן רכש בהקשר היסטורי, סוציולוגי ופסיכולוגי מקרי. ממילא אין טעם לדבר על האמת, אלא רק על האופן שבו חברות מייצרות אותה. זו כשלעצמה אומנם עמדה ניהיליסטית ומערערת, אך לכל הפחות היא סובלנית לדעות אחרות, שהרי כשהאמת נעדרת – כל הבדיונות שווים אותו הדבר.
אך כבר מתחילת דרכה כללה התיאוריה הזו היבט נוסף ונפיץ יותר. אם אמת היא יצירה תרבותית, יש לשאול מה הגורם המניע את היווצרותה. התשובה לשאלה זו, שעליה חתום בעיקר מישל פוקו ושהפכה למושכל ראשון בחוגים אינטלקטואליים רבים, היא שהעניין הוא מאבק על כוח והיררכיה. המבנים החברתיים, הנורמות המקובלות, ייצור הידע המדעי, יצירת התרבות והאמנות – הם כולם פעולות של כוח ושל משטור, שבהן עמדה מתקבעת כנכונה על ידי הדרה והשתקה של דעות אחרות.
אומנם מדברי פוקו עצמו עולה שהכוח נמצא בכל מקום, שלא ניתן לחמוק ממנו וממילא אין טעם להילחם בו, שהרי כל מלחמה נגד הכוח אינה אלא הפעלת כוח חדש. אך כאן הצטרף המרכיב המרקסיסטי הוותיק, המתאר את המציאות כמלחמת מעמדות בין חזקים לחלשים. במבט המרקסיסטי, הכוח הוא רק של החזקים, והם יצרו אמיתות כדי שישרתו אותם וידכאו את זולתם. המהפכה הגואלת תגיע רק אחרי שנחשוף את האופן שבו התרבות כולה בנויה לטובתם של הפריווילגים, וכך נפרק את המוסדות החברתיים הדכאניים לטובת עתיד שוויוני מזהיר.
הפרק הראשון של הספר סוקר את שורשיהם המרקסיסטיים של הרעיונות הללו ואת גלגוליהם לאורך המאה העשרים, כולל מושג התקינות הפוליטית עצמו, שמקורו ככל הנראה במנהיג הסיני הקומוניסטי מאו דזה דונג, מגדולי הרוצחים בהיסטוריה. המקור המרקסיסטי מסביר היטב גם את הלהט הנחרץ ואת האלימות הכבושה הרוחשת בתוכם.
תחושת קטסטרופה
השילוב בין תיאוריית הכוח ובין החרון המרקסיסטי הפך את הפוסט־מודרניזם מעמדה מורכבת, אירונית וספקנית ביחס למציאות, לעמדה פוליטית יישומית ובלתי מתפשרת, ורוויית זעם מוסרי קדוש. מרגע שהעיניים נפקחות (woke, כפי שזה מכונה) לראות את העולם כמצב מתמשך של דיכוי, הוא הופך להיות בלתי נסבל, ומחייב פעולות מרחיקות לכת כדי לשנות אותו מן היסוד.
מסיבה זו חשוב למוביליה של התנועה לתדלק כל הזמן את תחושת הקטסטרופה, ואת הפרשנות הבלעדית שלה כנובעת משאלת ההיררכיה והכוח. בנוסף, יש לסמן את הקבוצות שיוגדרו כפריווילגיות ואת אלו שיוגדרו כמוחלשות, מה שזכה לכינוי "פוליטיקת הזהויות". בצירוף ההנחה, הבעייתית כשלעצמה, שמכך שכל הנורמות והמצבים האנושיים הם יצירה תרבותית ומלאכותית בלבד, נובע גם שהם ניתנים להחלפה בעזרת שפה נכונה ותקנית – אנו מקבלים את התמהיל הנוכחי שהשתלט על המחשבה המערבית בעשור האחרון.
הפרקים השני והשלישי בספר מתארים את התפשטותן של תיאוריות הכוח ותיאוריית השפה ומתפלמסים עמן. לגופו של עניין, טענת המחבר היא שהתיאוריות הללו מתעלמות משפע ממצאים ביולוגיים מחד וסוציולוגיים מאידך, המצביעים על ממדים מולדים ואוניברסליים שמפריכים את משקל היתר המוגזם שניתן לרעיון ההבניה החברתית. לצד זאת הוא מציג את שלל התוצאות הגרועות של תפיסת העולם הזו, הן לחברה בכללה והן לאלו שלרווחתם היא מתיימרת לדאוג.
השלב הבא בהתפתחות הרעיונית של פוליטיקת הזהויות הוא הטענה שמי שמביע התנגדות לרעיונות הללו, אפילו רק בחלקם ולו באופן מידתי, הוא בעצם בעל הכוח שמנסה לשמר את כוחו. בשפה המרקסיסטית הוותיקה הוא נקרא ריאקציונר, זה שנמצא בצד הלא נכון של ההיסטוריה. מכאן עולה שעצם הבעת דעה הפוכה היא פעולה של פגיעה, ולפוגעים הרי לא עומדת זכות חופש הדיבור. כך עשוי להיווצר מצב שבו המרכזים האקדמיים, שהיו אמורים להיות מקדשים של חופש דיבור ומחשבה, הופכים למרכזי אינדוקטרינציה, שכל דעה חורגת נחשבת בהם לדעה פוגענית שיש למנוע את אמירתה. הפרק הרביעי עוסק בתיאורים מסמרי שיער של השתקה ורדיפה אחרי מי שאינם מיישרים קו עם הרוחות החדשות.
מכיוון שאלו שמצאו את עצמם על ספסל הנאשמים מאבדים את אפשרות התגובה – כל דבר שיאמרו ישמש לרעתם – הדרך היחידה שלהם להיחלץ ממצב הביש היא להשתמש בדיוק באותה מתודולוגיה, שהיא די פשוטה להפעלה, כנגד מאשימיהם. והנה לנו נבואה המגשימה את עצמה: החברה אכן הופכת לחברה קונפליקטואלית ומקוטבת, שבה כל צד מאשים את הצד השני בהשתקה, פריווילגיות ושימוש בכוח.
זה עם הפנים אלינו
נבון מרחיק עדותו לארה"ב ולאנגליה, וכמעט נמנע מלהביא דוגמאות מישראל. היתרון בדרך זו הוא באפשרות לקרוא את הטענות בלי המטען הרגשי ואינסטינקט ההשתייכות שמעוררת בנו כל דוגמה שקרובה מדי לחיינו. החיסרון הוא שהקורא יכול לסיים בלי להבין מה מכל זה כבר נמצא אצלנו וכיצד הוא אמור לזהות אותו, ואולי גם בתחושה שמדובר בשיגעון אמריקני שלא רלוונטי לישראל; לפחות לא בעוצמות הללו.
ובאמת, שמא אפשר לקוות שבארצנו למודת הטרור ידעו להבחין בין פגיעה ממשית ומדממת ובין מיקרו־אגרסיות וחוויות פגיעה סובייקטיביות. אולי יעמוד לנו גם היתרון שנובע מלראות נכוחה מה זה אומר כשמניחים את ישראל באופן קטגורי בצד החזק, ולכן כאשמה בכל תנאי, לא משנה מי התחיל ומה היו הנסיבות. ואולי גם המסורתיות והמשפחתיות של החברה הישראלית יעמדו לנו למגן.
מאידך, יש לזכור שכל השינויים מרחיקי הלכת שהפכו אצלנו בשנים האחרונות למובן־מאליו החדש, וקיבלו מעמד של עובדות גמורות, הגיעו אלינו בדיוק מאותם המקומות, ואין סיבה לחשוב שהתהליך ייעצר. בסופו של דבר ישראל היא פריפריה תרבותית, ומה שחושבים במרכזי התרבות העולמיים, כנראה יחשבו בקרוב גם כאן. מה גם שסנוניות רבות כבר נחתו לבשר את בוא החורף.
בחלק האחרון של הספר מוצעת האלטרנטיבה היהודית לתיאוריה של הכוח ולתיאוריה של השפה. הטיעון המרכזי הוא שאף שאין להתכחש לקיומם של ממדי כוח ולפעולת השפה בכל מערכת יחסים, הדבר הנכון והראוי הוא להדגיש את השייכות ואת הרצון הטוב, ולראות במוסדות החברתיים הקיימים יצירה חיובית בעיקרה, המבוססת על אחווה ושיתוף פעולה. בניסוח מסכם, המובא מיד בתחילת הספר, נאמר שהפרדוקס העצוב של המאה ה־21 הוא שאנחנו סובלים מהתפוררותה של השייכות החברתית אך מדמיינים שמקור הסבל שלנו הוא חברה מהודקת מדי (עמ' 11).
למעשה, מה שמובא כפרקים אלו כאלטרנטיבה יהודית הוא מה שהוצג לאורך הספר כמבט האנושי האוניברסלי הברור והסביר, עד בואה של התיאוריה החדשה. הממד היהודי נוצר על ידי הקריאה של מקורות תורניים רבים מחדש לאור שאלות ההווה. השאלות החדשות נותנות לטקסטים הישנים משמעויות נוספות, ופרשנות שהייתה בעבר המובן מאליו, הופכת כעת לקריאת תגר על רוחות הזמן.
מיסוך כבד של מילים יפות
ההנחה המלווה את הספר היא שכל מערכת הרעיונות החדשה הזו שגויה מיסודה והרסנית בתוצאותיה. בעקבות זאת הרעיונות מוצגים כאבסורדיים, כמעללים אינטלקטואליים שאין בהם ממש, וכמסתירים את אופיים האמיתי האלים והמפורר תחת מיסוך כבד של מילים יפות. זוהי דעתו של המחבר, והספר נושא אופי פולמוסי שמבקש לחשוף את ערוות התקינות הפוליטית ולשכנע את קוראיו להסתייג ממנה.
הבחירה הזו גורמת לדעתי גם לחסר מסוים. ההצגה האבסורדית יוצרת את ההסתייגות שבה חפץ המחבר, אך לאותם רעיונות יש גם מופעים רכים ומתונים יותר, ודווקא הם ששובים את הלבבות ונראים לרבים הרבה יותר מתקבלים על הדעת – הן כתיאור של מציאות, והן כראויים, או לפחות לא מזיקים, מבחינה חברתית ומוסרית. מה דינם של אלו? יש שיטענו שקיומם של מופעי קיצון במערכת רעיונית מסוימת, לא מונע את האפשרות לקבל את מופעיה המתונים. אחרים יטענו ששינויים תרבותיים רדיקליים אף פעם לא מתהווים בבוקר בהיר אחד. זוהי תוצאה מתמשכת של רצף שינויים קטנים, שכל אחד מתקבל על הדעת בשעתו ומכשיר את הדרך לזה שיבוא אחריו, וכך צומח לו היפוך מוחלט בלי שנושאיו ישימו לב למשמעותו. השיח הלהט"בי, הפמיניזם העכשווי, ישראל השנייה מול ישראל הראשונה ותיאוריית הניידים והנייחים של גדי טאוב, הן כמה דוגמאות לשימושים שונים במערכת המחשבות הזו. מכאן או מכאן, מדובר בשאלה שעדיין דורשת בירור, והספר אינו מתייחס אליה.
כדרכו של הרב נבון, הספר כתוב בצורה מעניינת ובלשון קולחת המשלבת טיעונים בהירים, אנקדוטות להבהרת הרעיונות המרכזיים, ומובאות רבות שמאפשרות את המשך ההעמקה. הסוגיות שהספר דן בהן צפויות להמשיך ולהתעצם בשנים הקרובות, כך שקריאת הספר חיונית לכל מי שמעוניין להבין את ההתרחשות העכשווית ולגבש עמדה.
הרב אמנון דוקוב הוא ר"מ בישיבת ההסדר בעתניאל
