הספר החשוב ביותר המלווה את האדם היהודי

"סדר בסידור" הוא אוצר בלוס של מידע ותובנות, המעוצב בקפידה ובטוב טעם. הצורה והתוכן מזמנים לקורא חוויה חיובית של מסע מרתק בעקבות אחד מספרי היסוד של התרבות היהודית, שהוא הספר החשוב והמשפיע ביותר בעיצוב זיקת האדם היהודי לאלוהיו.

הספר נחלק לשלושה חלקים שאינם שווים באורכם. החלק הראשון הוא מבוא רעיוני ובו סוקר המחבר, שלמה ברק, את התפילה הקדומה, את התפתחות תפילת הקבע ונוסחה, את תפילת הציבור, את סידור התפילה ובית הכנסת, ואת זיקות הגומלין בין התפילה, לימוד התורה ומחשבת החכמים. העיקרון המנחה בספר הוא "כל המקצר הרי זה משובח", והמחבר מיטיב להביע במילים ספורות את עיקרי ממצאיו ותובנותיו בכל סוגיה. בזה הוא עושה שירות חשוב לקוראיו, שאלמלא כן היה נפח החיבור גדל במאות עמודים וחדל להיות ספר שימושי.

החלק השני, ליבת הספר, יוחד לתפילות החול. כך למשל, בסעיף ששמו "מנהגים שהועתקו מבית המקדש" נדונו שיר של יום, התפילה שנאמרה בעת הקטרת הקטורת, סגולות שיוחסו לקטורת ולאמירת "פיטום הקטורת", ולקט הפסוקים בענייני השלום. בסעיף שיוחד ל"עלינו לשבח" מלבן ברק מתי חוברה תפילה זו, תוך הבאת עמדות מסורתיות שהוא איננו מקבל, מברר מה מקומה של תפילה זו ומתי וכיצד פשטה מתפילת ראש השנה למעמדות שנהגו בימי המקדש, עד לאמירתה שלוש פעמים מדי יום. הוא נותן דעתו גם לשינויי נוסח וצנזורה, ולפסוקים שיש האומרים לאחר תפילה זו. הדיון העשיר הזה דחוס ומחזיק ארבעה עמודים בלבד.

ביאליק ופולמוס המלאכים

לקריאה בתורה ולברכותיה מקצה המחבר עשרים ושבעה עמודים, והדיון נחלק לתשעה סעיפים. לא אמנה את כולם. ציינתי נתון זה כדי להדגים כיצד משכיל ברק לפרק תופעה מרכזית ומורכבת ליחידות משנה ממוקדות ומובחנות, ולפרוש בפני הקורא לא רק ביאור למתרחש בבית הכנסת אלא גם רקע מועיל – ולדעתי חיוני – על הקריאה הקדומה בתורה ועל התמסדותה. בקצרה, המעיין ביחידה זו בשלמותה ילמד לא רק מה מתחולל בבית הכנסת אלא גם כיצד התפתח המרכיב הזה בתפילה, מה חשיבותו, אילו ממדים רעיוניים וחינוכיים באים בו לידי ביטוי וכיצד.

לעיתים נמנע המחבר מלהתייחס לסוגיות "טעונות", וכך בסעיף "העולים לתורה" הוא אינו מביא את דברי הברייתא במסכת מגילה שבתלמוד הבבלי: "תנו רבנן: הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור" (כג ע"א). לעיתים הוא לא נרתע מסוגיות כאלה, ובין השאר הוא מייחד סעיף ל"מי שבירך" למדינת ישראל וסעיף ל"מי שבירך" לחיילי צה"ל. כאן ראוי היה להרחיב מעט את הנוסח, כפי שמקובל כבר בקהילות רבות, ולכלול את כל כוחות הביטחון וההצלה.

בחלק השלישי נדונו תפילות השבת, החגים והמועדים, ותפילות מיוחדות. אף כאן ימצא הקורא לא רק מידע על המתרחש בבית הכנסת והסבר קצר על תוכני סידור התפילה אלא גם רקע מועיל, המלמד על החריש העמוק שעשה המחבר בשפע הספרות המסורתית וספרות המחקר על טקסטים מוגדרים. כך למשל, בדיון על אמירת פרק "במה מדליקין" לפני תפילת ערבית של שבת, הוא מיטיב להביא את הממצא המרתק שגילה פרופ' נפתלי וידר המנוח בגניזה: ברכה בשם ומלכות שרווחה בתקופת הגאונים, ואשר נאמרה לפני קריאת הפרק הזה בשל הפולמוס עם הקראים.

אגב הדיון בפיוט "שלום עליכם" מתייחס ברק גם לפולמוס הנוקב שעורר בגלל הפנייה למלאכים, ומביא את שירו של חיים נחמן ביאליק, "החמה מראש האילנות נסתלקה", שכל אחד מבתיו נחתם בשורה אחרת מן הפיוט. באותה מגמה הוא מביא בסעיף המשנה, שדן בארבעה שירי המעלות הנאמרים בפסוקי דזמרה בתפילת שחרית של שבת, גם מפרק נא של ספר בן סירא בגלל דמיונו למזמור קלו בתהילים, הלא הוא "הלל הגדול".

אגדת מגנצא וחולשותיה

הסעיף העוסק בראש השנה נפתח בדיון מדוע הוא נחגג יומיים, ומתייחס באופן תמציתי גם למנהגי הסעודה בלילות החג, ה"סימנים". הפיוט "ונתנה תוקף" זוכה, ובדין, לדיון ארוך יחסית, יותר משני עמודים. לבד מסקירת רעיונותיו ומבנהו מביא המחבר את עיקרי האגדה המפורסמת על ר' אמנון ממגנצא, מסביר מה חולשותיה מבחינה היסטורית, מיטיב לציין שעיקר הפיוט מוכר כפיוט ארץ־ישראלי קדום יותר ששרד בגניזת קהיר, ואף מציע הסבר משוער והגיוני לדרכי התגלגלותו מכאן לשם. זו דוגמה נאה למעט המחזיק את המרובה.

כהערת שוליים אציין שהלשון המסופקת "מצביעה על אפשרות כי הפיוט נכתב מוקדם יותר" נראית לי זהירות יתרה ואף מטעה, בייחוד לאור מסקנותיהם של חוקרים מובהקים כפרופ' שולמית אליצור ופרופ' יוסף יהלום, אשר הוכיחו בכמה הזדמנויות את קדמות הפיוט ואת היותו ארץ־ישראלי. ועם זאת, אין בהערתי לגרוע כהוא זה מאיכות הדיון של ברק.

בלשון קצרה נסקרים עיקרי המחלוקת על מיקומה של ברכת מלכויות בתפילת המוסף, וניתנות הפניות מועילות למקצת ספרות המחקר בסוגיה זו. המחבר מתאר ומנתח שישה מנהגים שזמנם ערב יום הכיפורים, ואף בהם מביא את תמצית המידע תוך שהוא מסתייע בספרות מקור מגוונת, ובה בעת לא נמנע מלהציג ביקורת נוקבת כבר מימי הביניים על מנהג הכפרות.

תפילות וטקסים מיוחדים באים בסוף החלק השלישי, ובהם תפילות על נפטרים, קדיש, פיוטים, ברכת המזון, תפילת הדרך וחופה וקידושין. נקל לזהות שהפיוטים הם חוליה חריגה בקבוצה, שכן הם סוגה ספרותית ולא ברכה או תפילה שנועדו למעמד מוגדר. אף כאן מיטיב המחבר לתאר את התופעה ואת ביטוייה העיקריים, לספר בקצרצרה את תולדותיה, ואף להעיר על הוויכוחים שנכרכו באמירת הפיוטים.

משחק בצבעים וגדלים

הזכרתי בפתיחה את החוויה החיובית בתוכן ובצורת הספר כאחד. אכן, מחשבה רבה הושקעה כאן לא רק בתוכן אלא גם בצורה, באופן שתורם רבות להנהרת ההקשרים הנדונים בספר. כך למשל, הרבע התחתון בעמודים רבים הוא חלון שכותרתו "ארון הספרים היהודי", ובו מידע משלים על דמויות וחיבורים שנזכרו באותו עמוד בחלקו העליון.

לעיתים חלון זה שבתחתית העמוד משמש למטרה אחרת: הבהרת ההקשר השוטף של הנושאים הנידונים, באופן שמסייע לקורא לעקוב אחר הרצף. כך, למשל, בתחתית עמ' 77 יש ארבע כרזות: ברכות השכמה וברכות התורה; ציצית, טלית ותפילין; ברכות השחר; סדר קורבנות. הכרזה השנייה צבועה בצבע כהה יותר מפני שענייניה נידונים בעמוד זה. בעמ' 85 מודגשת הכרזה הרביעית, וכך יודע המעיין שהסתיימה יחידת המשנה, אשר הקורבנות היא הרכיב הרביעי והאחרון שבה. בדרכים דומות ובהן משחק בצבעים ובגדלים של הגופן, עיצוב עמודי המעבר בין יחידה ליחידה ותרשימי זרימה שונים, הקורא מתמצא בקלות בחלקי התפילה השונים ובמבנה הסידור.

עוד שובצו בספר איורים ותצלומים כגון "לוח שיויתי", סידור תפילה בלדינו, תפילה בעת עצירת גשמים, קינות על טבוחי קישינב, קערת פסח מעוטרת בסימני הסדר ועוד. צביעתן של מילות מפתח מסייעת להבליט תופעות ספרותיות. למשל, בעמ' 107 מודגשות מילים נבחרות הממחישות את תופעת השרשור במזמור "יהי כבוד"; בדיון בפיוט שבברכה הראשונה לפני קריאת שמע של שחרית העמיד המחבר בשני טורים מקצת השורות של הפיוט "אל ברוך גדול דעה", הנאמר בחול, לעומת "אל אדון", הנאמר בשבת, והראה את הזיקה ההדוקה בין השניים לבד מהיותם בנויים על פי סדר הא"ב. המבנה של תפילת העמידה מומחש בטבלה ובה שלושה טורים, ושוב די במבט אחד כדי ללמוד על המבנה ועל הסימטריה בין הברכות הפותחות והחותמות. ארבע תפילות העמידה בשבת מוצגות זו לצד זו בטבלה בעמוד אחד, וכך עומד המעיין במבט אחד על השווה והשונה ביניהן. טבלה קצרה יותר מבהירה מה הדמיון בין הפיוט "צור משלו אכלנו" לברכת המזון.

מפעל יומרני משובח

לליל הסדר ולהגדה יוחדו ארבעה־עשר עמודים. אחרי הסבר קצר מה טיבו העקרוני של הסדר באים הסברים תמציתיים לגבי הקערה (פחות מעמוד) ומבנה הערב (עמוד), ושנים־עשר עמודים שבהם הסבר קולע על ארבעת חלקי הסדר, והכול בעזרת שימוש מושכל בגודל הגופן ובהבלטתו לסירוגין, צלמית של גביע לצד כותרת של כל חלק, שימוש במילות הקוד המוכרות ("קדש", "ורחץ" וכו') ולאחריהן הסבר קצר. ההסברים הללו יכולים להועיל לא רק למי שאיננו מכיר את מבנה הסדר והרעיונות הגלומים בו, אלא גם לבקיאים היטב, שדווקא משום למדנותם עלולים להתקשות בפישוט הדברים.

חותמו המיוחד של המחבר ניכר גם ברשימת המקורות הכפולה שצירף לספר – ראשוניים ומחקריים־עיוניים. הם באים בתבנית טבלאית, ונוסף על הפרטים הביבליוגרפיים המקובלים (מקום ושנת ההדפסה) מבהיר המחבר במילים אחדות מי הכותב, מה תחום עיסוקו, מתי והיכן חי. מפתח המושגים ומפתח המקורות משלימים את המלאכה המופתית שהוציא המחבר מתחת ידיו.

וכאן ראוי לומר כי ברק אינו חוקר או תלמיד חכם מקצועי, אלא תעשיין ואיש ניהול ותיק ומוכשר. קשה להעלות על הדעת שחוקר מובהק היה מעז לכתוב ספר כזה, שכן הוא היה רואה לנגד עיניו את שפע כתבי היד, החיבורים והמחקרים, ומיד הייתה תוקפת אותו חלישות הדעת והיה נרתע מליטול עליו משימה כה מורכבת. אולם ברק הוא למדן ותיק וידען גדול, החושב בראש משימתי ו"רץ למרחקים ארוכים", ומכוח תכונות אלה היטיב לפשט ולהנגיש את סידור התפילה על שפעת מרכיביו. "סדר בסידור" הוא מפעל יומרני במובן החיובי של המילה. עמל של עשור הניב פרי משובח שנעשה בשום שכל ומוגש לקורא בצורה נאה וידידותית.