הקב"ה פותח את מתקפתו על מצרים בהסתערות על מרכז הכובד: היאור, עורק חייה של מצרים, נהר האיתנים שמימיו הנאמנים הופכים את סביבותיו לגן ירק ולאסם תבואה. בזכות היאור, הנילוס, יכלה להתקיים במצרים העתיקה אוכלוסייה גדולה שבכוחה היה להצמיח תרבות מתקדמת. ארבע־עשרה פעם נזכר היאור בתריסר הפסוקים המדווחים על מכת הפתיחה הזאת, מכת דם.
גם מכת צפרדע עניינה היאור. אין זה מפתיע ששתי מכות הפתיחה מופנות אליו. הפיכת מֵי היאור לדם היא בשורה מקדימה לשקיעת פריונה ועושרה של מצרים. ולמראה הצפרדעים הנפלטות ממנו, ריריות בחייהן ומבאישות במותן, חש הצופה כי מצרים אינה עוד ברכה לעולם; הציוויליזציה רבת ההשפעה מוצפת סחי ומאוס.
מכות מצרים הן עונש הוגן, מידה כנגד מידה. קל לזהות כיצד כל אחת מהמכות הראשונות היא תגמול על מעשי המצרים. יאור מלא דם הוא מענה ציורי לגזרת פרעה שהפכה את היאור למקום קבורתם של הבנים העברים הנולדים.
זאת ועוד, המכה המושתתת על היאור היא חלק ממגמתו של ה' לעשות שפטים באלוהי מצרים (שמות יב, יב; במדבר לג, ד). הנילוס היה כה חשוב בחייה של מצרים, שחוברו תפילות בשבחו והובאו לו קורבנות. אליל ושמו חַפִּי נחשב אחראי לספיקתו השנתית של הנילוס. מדרש תנחומא (וארא, יד) אומר: "למה הביא עליהן מכת דם תחילה? שהיו פרעה והמצרים עובדים ליאור; אמר הקב"ה למשה, לך והכה את אלוהיהן לפניהן".
על פי נבואת יחזקאל, האלהתו של פרעה הוצדקה בשפיעת הנילוס. הצלחתה הכלכלית הכבירה של מצרים אפשרה לפרעוניה להציג עצמם בפני נתיניהם כאליל: "כֹּה אָמַר אֲ־דֹנָי ה', הִנְנִי עָלֶיךָ, פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג).
כוחי ועוצם רגלי
התקפתו של הקב"ה על היאור היא אם כן מתקפה על מצרים, על אליליה ועל מלכה המידַמה לאל. קלקולו של הנילוס במכות הפנה את תשומת הלב לעתידו של עם ישראל: הוא יבנה חברה בארץ שאין לה יאור ושחקלאותה תלויה בגשמים. תנאיה הגאוגרפיים של ארץ ישראל מעצבים חברה שונה מזו המצרית:
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ־לוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ; תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ־לוֹהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. (דברים יא, י-יב)
ההבדל העיקרי בין ארץ מצרים לארץ ישראל טמון, על פי פסוקים אלה, במקורות המים שלהן. במצרים, הנילוס מעצב את השקפת העולם ואורח החיים. בני אדם בונים שם תעלות השקיה ומתַפעלים אותן ברגליהם. המצרים מסתכלים למטה, על רגליהם, כעל מקור הישגיהם, המייתר את הצורך לסמוך על ה'. בהכותו את היאור ממחיש להם הקב"ה את הכשל שבהישענות הבלעדית על כוחו של האדם. רק ה' קובע אילו חברות ישגשגו; הנילוס אמין רק במידה שהקב"ה מאפשר לו להיות כזה. לבני ישראל ה' נותן ארץ המתפקדת בצורה אחרת. ארץ ישראל סומכת על מטר השמיים. תושביה נושאים מבטם כלפי מעלה, בהבינם כי מחייתם תלויה בחסד ה'.
אך לא רק הנילוס מעצב את תפיסת העולם המצרית. הלֶחֶם הוא קו יסוד נוסף בדיוקנה של מצרים המשורטט במקרא: ביטוי לשביעות רצונה העצמית ולתחושת "כוחי ועוצם ידי" שלה. ייתכן שההתפחה בשאור הומצאה במצרים. הלחם היה סמל לחדשנותה של מצרים ומקור הצלחתה הכלכלית והצבאית.
סמוך לאחר היציאה ממצרים, בני ישראל כבר מבטאים חשש מהבאות וגעגוע לבית העבדים: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע" (טז, ג). בתגובה, ה' מבטיח להם לחם – מילה המופיעה עוד שבע פעמים בפסוקים שאחרי בקשתם. הוא נותן להם "לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שם, ד) – המן. בדומה לתלותה של ארץ ישראל במטר, גם הלחם מן השמיים מחנך את בני ישראל להסתכל כלפי מעלה בחפשם את מקור מחייתם, ולהיות תלויים בקב"ה.
ההכרח שבקשר
המן והמטר גורמים לעם ישראל לתלות עיניו בשמיים, אך אין זו המטרה היחידה של הבאתו אל ארץ שאינה תלויה בנהר. הפסוקים שציטטנו מספר דברים מדגישים שעיני ה' פקוחות תמיד על הארץ, שכן הוא מחליט באופן פעיל אם יושביה ראויים לגשם. אין זו תלות חד־כיוונית, אלא מערכת יחסים בין הקב"ה ואדם.
הדבר הולם את תכליתו המקורית של הגשם, הנוגעת לקיומם של בני אדם: "כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱ־לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה"; עד אז, המים עלו מלמטה, כמו במצרים: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ה־ו). רש"י מבאר שם שהאדם צריך את הגשם כדי לחולל תפילה, להתקיים כישות מתפללת: "כי לא המטיר – ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים. וכשבא אדם וידע שצורך הם לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים".
נהרות יכולים להפוך קרקע לפורייה, אך אין הם קרקע פורייה לגידול הכרה בשכינת ה'. כשאנשים מסתכלים מטה על כוחם ואל מעשה ידיהם ורגליהם, הם נוטים לשכוח את הצורך להסתכל כלפי מעלה. הגשם בלתי צפוי; הוא מגיע כשה' מחליט שראוי שיגיע. הוא אף קושר לעינינו את השמיים עם הארץ, וכך מזכיר לנו את הכורח, ואת האפשרות המופלאה, ליצור קשר עם הקב"ה.
