בשנות התיכון נהגתי לשלוח לרב שלמה אבינר שאלות פילוסופיות בהודעות SMS. אחת השאלות הייתה: "האם החרם על שפינוזה עדיין תקף?". תשובתו הייתה קצרה והחלטית: "בוודאי". לאחרונה אישר הרב יוסף צרפתי, רב הקהילה היהודית באמסטרדם, כי החרם שהטילה הקהילה לפני 350 שנה על הפילוסוף המפורסם שנולד וגדל בה – עודנו בתוקף. לא זו אף זו, הוא הכריז על פרופ' יצחק מלמד, חוקר שפינוזה המסייע בימים אלו לתאגיד השידור "כאן" ביצירת סרט על חייו של שפינוזה, כ"אישיות לא רצויה" בקהילתו. נראה שהקהילה היהודית באמסטרדם לא הייתה מרוצה מהכרזה זו, אך היא עוררה הד תקשורתי בארץ ובעולם, והחייתה מחדש את "פולמוס שפינוזה". במאמר זה ברצוני להציג בקצרה את הרקע לאותו חרם ואת השפעותיו, מימי שפינוזה ועד זמננו.
חרם הוא כלי הלכתי המאפשר לקהילה להרחיק ולנדות את אחד מחבריה, שחרג מכלליה. בקהילות היהודיות בגולה, איום בהטלת חרם היה אחד הכלים האולטימטיביים, אולי היחיד, שהיה בידי הקהילה כדי לאיים על היחיד במטרה להשיב אותו לדרך הישר. הקהילה היהודית באמסטרדם השתמשה בחרמות לעיתים תכופות, והמניעים היו מגוונים – מאי־תשלום חובות, דרך התנהגות לא נאותה ועד כפירה מוצהרת. עם זאת, ברוב המוחלט של המקרים ניתנה למוחרם אפשרות לשוב בו מחטאיו, ולחזור להיות חבר מלא בקהילה היהודית.
חשוב לזכור שבימים ההם הטלת חרם הייתה סנקציה המלווה במחירים נוראיים, שכן לא ברור אילו חיים יכול היה יהודי לחיות ללא השיוך והתמיכה הקהילתית. דוגמה קיצונית הממחישה את המשמעויות והמחירים של הטלת החרם בימים ההם היא המקרה של אוריאל אקוסטה. אקוסטה, פילוסוף יהודי שהיה חבר באותה קהילה אמסטרדמית, הוחרם מספר פעמים בשל עמדותיו ה"כפרניות". חרמות אלו וטקסי ההתרה שלהם, אשר לוו ביחס משפיל (אקוסטה נדרש לשכב על רצפת בית הכנסת בעוד כל חברי הקהילה דורכים עליו בעת יציאתם), ערערו את נפשו של אקוסטה וגרמו לו לשים קץ לחייו בשנת 1640.
אלא שגם בהשוואה לחרמות האחרים שהטילה הקהילה, נוסח החרם שהוטל על שפינוזה בשנת 1656, בהיותו בן 24, הוא חריף ביותר:
האדונים מן המעמד [הפרנסים] מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים ובהבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ולימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחות האדונים החכמים [הרבנים]
לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן: "בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה.. ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[דוני] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[דני] וקנאתו… ואנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת… ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב (מובא אצל ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים, עמ' 5).
סיכן את הקהילה?
החרם מעולם לא בוטל, וכפי שאנו רואים עתה – יש הסבורים כי עודנו בתוקף עד ימינו. מה גרם לקהילה האמסטרדמית להחרים את שפינוזה בנוסח ובצעדים כה מרחיקי לכת? העניין לא ברור, והחוקרים הציעו תיאוריות שונות. נציג כמה מהמרכזיות שבהן.
בנוסח החרם נאמר במפורש שהסיבה לחרם היא עמדותיו ומעשיו הכפרניים של שפינוזה. עם זאת, כלל לא ברור מה הם אותם "כפירות נוראות" ומעשים, שהרי ספריו המרכזיים שבהם הוא מביע את עמדותיו הכפרניות, דוגמת הזיהוי של האל עם הטבע והכחשת אלוהיותם של כתבי הקודש, יצאו לאור שנים רבות לאחר הטלת החרם. ידוע לנו גם כי שפינוזה היה חבר בקהילה, ויש עדויות לכך שהיה מקורב לרב הקהילה ואף תרם לקהילה מהונו עד סמוך להטלת החרם. עם זאת, ייתכן בהחלט כי שפינוזה הביע את עמדותיו ותהיותיו הידועות כבר בשנים ההן. גם אם אכן כך היה, עדיין לא ברור מדוע מעשים ועמדות אלו הובילו לחרם כה קיצוני, שכן כאמור ידוע לנו על חרמות נוספים שהטילה הקהילה על "כופרים" אחרים, אך הנוסח שלהם היה עדין יותר והסנקציות פחותות.
יוסף בן שלמה, חוקר הגות יהודית אשר התמחה בחקר שפינוזה, טען כי לצד המעשים של שפינוזה, סיבה נוספת להטלת החרם הייתה התקרבותו לאישים ולקהילות נוצריות. אכן ידוע לנו על קשרים כאלה, אך יש להניח כי לשפינוזה לא הייתה כל כוונה להתנצר, שהרי גם לאחר שהוחרם לא עשה זאת. ייתכן אפוא שקרבתו של שפינוזה לנוצרים עוררה את חמתה של הקהילה היהודית, אך לא ברור האם אכן זה הדבר שהוביל להטלת חרם שכזה.
סטיבן נדלר, חוקר וביוגרף של שפינוזה, טען (בעקבות ההיסטוריון יוסף קפלן) כי סיבה אפשרית לחרם היא הרצון של הקהילה באמסטרדם לשמור על יחסיה הטובים עם השלטון הנוצרי. שיוכו של שפינוזה לקהילה היהודית וזיהויו עימה עלול היה לעורר את חשדם ואת זעמם של השלטונות כלפי הקהילה היהודית, אשר מוציאה מקרבה אישים המשמיעים דעות כפרניות כאלה ומסכנים בכך את שלום הציבור. הקהילה בחרה אפוא להוקיע את שפינוזה בפומבי כדי להבהיר שמעשיו ועמדותיו אינם מייצגים אותה.
הסבר נוסף הוא ששפינוזה נקלע לסכסוך משפחתי עם אחיותיו בנוגע לירושת אביו, שהיה איש עסקים. במקום לפנות לבית הדין של הקהילה במטרה לפתור את הסכסוך, בחר שפינוזה "לעקוף סמכויות" ופנה לבית המשפט האזרחי באמסטרדם. פנייה שכזו ל"ערכאות גויים" בהחלט הייתה עלולה לעורר את חמתה של הקהילה, שכן לא מדובר רק בעבירה על איסור הלכתי אלא גם בערעור סמכותה של הקהילה לדון בענייניה שלה.
למען האמת, הסיבות הללו אינן מוציאות זו את זו, וייתכן בהחלט שכולן יחד הובילו את הקהילה באמסטרדם להטיל חרם כבד ונוקשה על שפינוזה.
לפי המסופר, תגובתו של שפינוזה לחרם נעה בין אדישות לבוז. הוא לא הגיע למעמד הכרזת החרם, ומסופר כי כאשר הודיעו לו כי עתידים להחרים אותו הוא שאל האם רב הקהילה צריך עזרה בכתיבת נוסח החרם (שפינוזה היה בקי מאוד בשפה העברית). ביום החרם עצמו אמר שפינוזה לחבריו כי החרם שהוטל עליו לא ישנה כלל את סגנון ומסלול חייו כפי שתכנן אותם.
"אחינו אתה"
לאחר החרם חי שפינוזה חיים שקטים ואף בודדים במידה רבה. הוא התפרנס מליטוש עדשות, תחום שנחשב בזמנו לקדמת המדע, ובזמנו החופשי חקר וכתב פילוסופיה. למרות בדידותו, כתביו ורעיונותיו התפרסמו עוד בחייו והוא הפך לפילוסוף נערץ. בתולדות הפילוסופיה הוא קנה לעצמו תהילת עולם, ואין ספק שהוא נמנה עם הפילוסופים הגדולים שידעה התרבות המערבית.
אך מלבד ההשפעה הפילוסופית, לשפינוזה נודעה השפעה רבה גם בתחומים אחרים. בדיעבד ניתן לומר כי שפינוזה היה האדם החילוני הראשון, זאת משום שהוא היה האדם הראשון אשר התהלך בעולם ללא כל שיוך דתי – הקהילה היהודית הוקיעה אותו, והוא בחר שלא לעבור לשום דת אחרת. על כן, שפינוזה מקוטלג פעמים רבות כמבשר החילוניות.
גם במישור הפוליטי נודעה לשפינוזה חשיבות רבה. ספרו המרכזי שפורסם בימי חייו, "מאמר תיאולוגי־מדיני", נועד, בין השאר, לפתח ולהגן על עמדה דמוקרטית וליברלית הרואה חשיבות בחופש המחשבה והדיבור, עמדה חריגה מאוד בזמנו. בכך היה שפינוזה אחד ההוגים הראשונים של רעיון המדינה הליברלית המודרנית.
כחלק מהמהפכה שהתנועה הציונית ניסתה לחולל בתרבות ובתודעה העברית, נעשה ניסיון לגאול דמויות מן ההיסטוריה היהודית שיכלו להתאים לאתוס הציוני. כך למשל ידוע הניסיון (המוצלח) לגאול את דמותו של בר־כוכבא ולעצבו בדמותו של ציוני־לוחם מימים עברו. ניסיונות דומים היו עם אישים אחרים דוגמת ישו, המכבים, שבתי צבי ועוד. מגמה זו לא פסחה גם על שפינוזה.
דוד בן־גוריון הכריז על עצמו לא פעם כ"שפינוזאי", והרבה לצטט את הפסקה הכמעט נבואית מתוך "מאמר תיאולוגי־מדיני", שבה מנבא שפינוזה את תקומת עם ישראל בארצו: "ביום מן הימים בבוא שעת הכושר… שוב יקימו [היהודים] את ממלכתם ואלוהים יבחר בהם מחדש" (מאמר תיאולוגי־מדיני, בתוך "אחרים", הוצעת ידיעות ספרים, עמ' 60). במאמר שנשא את השם "נתקן המעוות", קרא בן־גוריון "להחזיר… ללשוננו ולתרבותנו העברית כתבי ההוגה המקורי ופילוסוף העמוק ביותר שקם בתוך העם העברי באלפיים השנים האחרונות" (דבר, 25 בדצמבר 1953).
הגדיל לעשות ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר, אשר הכריז מעל במת הר הצופים על ביטול החרם:
"לשפינוזה היהודי נקרא… מעל רמת הר הצופים, מתוך מקדש המעט שלנו – האוניברסיטה העברית בירושלים – הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה" (מתוך הרצאה לכבוד 250 שנה לחרם. הודפס בתוך "מאפלטון עד שפינוזה – מסות פילוסופיות", הוצאת מדע 1955, עמ' 329).
בנוסף, היה ניסיון מצד "מכון שפינוזה" בחיפה להוסיף ללוח השנה העברי־ציוני את "יום ברוך שפינוזה" לכבוד "שובו אל חיק העם" (מעריב, 12.11.1954).
"נכנס אל תוך המחנה"
כיצד התייחסו הוגים ורבנים דתיים לחרם על שפינוזה? גאורג הרץ שקמוני, מי שעמד בראש אותו מרכז שפינוזה בחיפה, שיגר שאלה לרב הראשי דאז, יצחק הלוי הרצוג, בדבר תוקפו של החרם על שפינוזה. תשובתו של הרב הרצוג הייתה כי החרם היה תקף רק בדורו:
…אין הכוונה לדורות, אלא לתקופת ימי חייו בלבד. אפשר שחשבו [מנסחי החרם] שלא נחוץ להאריך כ"כ את תקופת החרם, ואפשר שמתוך ענוותנותם לא רצו לגזור לדורות. אך יהיה אשר יהיה, נראה לדעתי שהחרם הנ"ל על הקורא בספריו וחיבוריו כבר אינו קיים (מובא ב"שפינוזה וכופרים אחרים", עמ' 15).
גם הראי"ה קוק התייחס לנושא והציע עמדה מורכבת ומעניינת. בפנקס "ראשון ליפו" כותב הרב קוק כך:
השיטה השפינוזית עם סיגיה יחד, היא הפוכה לגמרי מאורן של ישראל. על כן היתה יד ד' בהרגשה על הרבנים הצדיקים באמשטרדם להרחיקו מישראל… אם לא הורחק, היה מתערב עם כלל ישראל והיה מחבר חיבורים עקרים, והיו מתקבלים כערך מורה נבוכים, הכוזרי וכיוצא בזה. ובודאי עם זה היה מחבר איזה חידושים תורניים בהלכות או בהגדות כפי כשרונו, והיו גורמים להתקבלות דעותיו באלהות, והיו חלילה גורמים לפוצץ את יסודם של שונאיהם של ישראל, אלא שהיו מתגלות התולדות [התוצאות] בימים הבאים ובמסיבות רבות (קבצים מכתב יד קודשו, פנקס "ראשון ליפו", פסקה קיז).
על פי הרב קוק, טוב עשו מנהיגי קהילת אמסטרדם בכך שהטילו חרם על שפינוזה, שכן לולא חרם זה שפינוזה ותורתו היו עשויים להיתפס כלגיטימיים ואף להפוך לקנוניים בתרבות היהודית־דתית, בדיוק כמו מורה נבוכים של הרמב"ם והכוזרי של ריה"ל – זאת אף שתורתו של שפינוזה "הפוכה לגמרי מאורן של ישראל". קביעה זו של הרב קוק על האפשרות שכתבי שפינוזה ייכנסו לקאנון היהודי היא מרתקת בפני עצמה, אך המשך הפסקה מפתיע אף יותר:
אמנם מתוך שהי' עם כל זה מזרע ישראל, על כן יש בפנימיות שלו עיקר יסודי, שאחר צרוף מרובה הוא נכנס אל תוך המחנה. המתחיל לצרפו הרמבמ"ן [ר' משה מנדלסון], ולא גמר את תיקונו. אבל הבעש"ט צרפו בלא ידיעה את מי הוא מצרף, מפני שלא היה לו צורך למקורו, כי הוא שאב את הידיעה ממקורה הפנימי וצרפה. ועדיין לא נגמר העיבוד, והולך הוא ונגמר, וכשיגמר הענין לגמרי יהיה יוצא מכלל ארור ויבא לכלל ברוך (שם)
בקטע זה טוען הרב קוק כי בתורתו של שפינוזה יש ניצוץ של אמת, אשר על ידי זיכוך ועיבוד הוא נכנס אט אט ללב ליבה של היהדות. בתחילה על ידי משה מנדלסון, ולאחר מכן על ידי הבעל שם טוב בכבודו ובעצמו. הרב קוק מתייחס ככל הנראה לעמדה הפנתאיסטית של שפינוזה שלפיה האל הוא הוא הטבע, עמדה שיש לה דמיון רב לעמדה הקבלית־חסידית בדבר "לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו, מא־לוהים).
הרב קוק בוחר לסיים פסקה זו בקביעה כי "כשיגמר הענין לגמרי יהיה יוצא מכלל ארור ויבא לכלל ברוך". קביעה זו מכילה משחק מילים עם שמו הפרטי של שפינוזה, ברוך; אך חשוב מכך, היא מתכתבת עם נוסח כתב החרם, שבו הוכרז כי שפינוזה "ארור יהיה". על פי הרב קוק, לאחר זיכוך ועיבוד של עמדת שפינוזה הוא "יבוא לכלל ברוך" – כלומר, החרם נגדו יותר והוא אף יהיה במעמד של "ברוך".
נועם אורן הוא דוקטורנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית
