הימצאותו של כל המין האנושי, ויחד עמו כלל בעלי החיים, בתיבה אחת, מעוררת הרהורים נוקבים. בדורנו, אשר מבסס את אורחות חייו על תנודתיות רבה ואפילו קופצניוּת, קשה במיוחד להכיל זאת.
גם בגן עדן וגם במגדל בבל התרכזו כל האנשים החיים באותה תקופה במקום אחד מסוים. ריכוז אנושי זה, החוזר שלוש פעמים בפרשות הראשונות של ספר בראשית, עשוי ללוות אותנו בחיינו הנוכחיים: אמנם אנו מתרוצצים ממקום למקום, אבל במובנים רבים ביתנו הוא עולמנו המלא, שם נקבעים סדרי חיינו ושם אנו מפרשים את ה"עולם" החיצוני. גם את הצלתנו מקשיי החיים אנו מבקשים לעצמנו פעמים רבות באותו בית אחד. מה שקורה בתוכו, אלה הם חיינו.
אך לא רק הכניסה לתיבה משמעותית, אלא גם היציאה ממנה. הליך היציאה נפתח בשליחותו של העורב, ממשיך במסעותיה של היונה ומגיע לתנועת בני האדם אל מחוץ לתיבה. מתח היציאה מהתיבה ברור ומפתיע באותה עת: יש לשער שהשהות בתיבה הייתה במובנים שונים לא נוחה, נפשית וגופנית. חרדת המבול המשתולל חדרה בוודאי לתודעה, גם כאשר השוהים בתיבה ידעו את טעם הנס. בעלי החיים השמיעו בוודאי מעת לעת את קול חרדתם. סביר לחשוב שהנוכחים בתיבה ערגו לחזרה לחיים "נורמליים". מה יכול להיות מפתה יותר מלעמוד על אדמת העולם ולהריח את הגשם הטוב ולא את יראת המבול המכלה כל נשמה?
אזור הנוחות
אולם מהלך הדברים שונה לגמרי. בעוד שכניסתם של כל היצורים לתיבה היא מפגן של החלטיות, "בעצם היום הזה", יציאתם נחזית כמורכבת. הפועל "לצאת" מופיע ארבע פעמים בפסוקים המפרטים את ציווי היציאה מהתיבה (ח, טו־יט). התחושה היא של תהליך ארוך וקשה, הכולל התחבטויות נפשיות בטרם היציאה.
יתרה מכך, בפסוק י"ז הכתיב הוא "הוצא", והקרי הוא "הַיְצֵא". על כך כותב רש"י:
אמור להם שיצאו, הוצא, אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה.
אכן, למרות הכמיהה הטבעית לשוב אל ה"נורמליות", צצות התלבטויות קשות. התיבה היא אמנם מסגרת מגבילה, אבל בכל זאת מוגנת. האדם מוגן בתוכה מסכנות חיצוניות, וגם מחרדותיו הפנימיות. הדבר דומה למסגרות נוקשות שונות בחיינו, אשר אנו אכן מייחלים לסיימן, אבל באותה עת אנו גם חרדים מהמצב העתידי שבו נהיה פנויים לגורלנו. חיילים רבים חשים רגש דומה כאשר מתקרב השחרור, ואף מסיימי מסגרת לימודית עשויים לחוש כך.
מעבר לכך, ההתלבטויות של יוצאי התיבה עמוקות בהרבה: המין האנושי נכשל לחלוטין בהתנהגותו, והביא על עצמו ועל עולמו את המבול. ואם כך, כיצד יוכלו האנשים האלה לסמוך בהמשך הדרך על עצמם? כיצד יוכלו למנוע כישלון קיומי נוסף? חרדות אלה אינן נובעות לדעתי רק מהטראומה הישירה של המבול. לטראומה זאת מתווספת התובנה שלפיה התוצאות של המעשים האנושיים חורגות מכל מה שבני האדם העריכו מלכתחילה.
אולי גם את זאת נוכל לדמות במידה מוגבלת לתפיסה האנושית העכשווית ביחס לסוגיה האקולוגית בכלל ולהתחממות הגלובלית בפרט. הדיון על הנזק הרב שאנו גורמים לעולמנו בהתנהגותנו הבזבזנית והבלתי אחראית הולך ומתעצם. בעבר הלא רחוק, היבט זה כמעט לא נלקח בחשבון. מעשי האדם נבחנו בעיקר בתחום הבין־אישי, ופחות בקשר שבין האדם לטבע. פרשת המבול מציגה בפנינו באופן חריף את מסוגלותו של האדם להרוס הרבה יותר ממה שהוא עצמו שיער בינו לבינו. בפרק ו (פסוקים יא־יג) אנו חשים היטב שהארץ הושחתה עוד בטרם המבול, כתוצאה מהכישלון האנושי.
יתרה מכך: זהות הגורל בין האדם לארץ ברורה. למשל, "וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (ו, יג). כשהמבול מגיע הוא אינו מציין אפוא את תחילת ההרס, אלא את קביעותו, תיחומו והשלמתו. השורש שח"ת חוזר שוב ושוב, כדי שנבין עד כמה הכול כבר הרוס בטרם המבול. הגזל והעריות הורסים את חיי הפרט והחברה, וממילא גם את האדמה ואת הטבע. כל המידות "נשפכות" ללא גבול וזהירות, והארץ שותפה לאובדן המשאבים בעל כורחה.
הארץ מקיאה
דומני שמוטיב זה יתפתח בהמשך התורה, ביחסים שבין עם ישראל לארץ ישראל. משה רבנו יזהיר את עמו שהארץ עצמה היא ש"תקיא" אותם מקרבו, כיון שיש בה סגולה פלאית לפלוט מתוכה את החטא ואת החוטאים.
החשש העתידי לשוב ארצה לאחר החורבן מושפע אף הוא מכך. יהיו אלה שיחרדו שמא שיבה לארץ ישראל "שלא בעיתה" תעורר רוגז ודין קשים כנגד כל כישלון שלנו. הטבע, שנהרס על ידי האדם בפרשת נח, מתגלם בארץ ישראל שלא תניח בעתיד לאדם לחטוא בקרבה. יצוין שבעלי החיים משתתפים בגורל המבול גם משום שהם עצמם בלבלו את מיניהם, וגם משום שהאדם האמור למשול בהם נכשל לחלוטין בשליטה על עצמו. בתוך תיבת נח האדם מאבד חלק מהמעמד שלו כלפי בעלי החיים, ולא בקלות יוחזר לו שלטונו.
אין לתמוה אפוא על חרדת העזיבה של אנשי התיבה. שם לפחות היה ברור לאדם שלא הוא המוביל את הסערה הקשה. אמנם בעטיו היא באה, אבל לא הוא מקיימה כעת. בהשתהות ביציאה, האדם מהסס האם לחזור לעמדת המשפיע. הקשת שבענן אמורה כנראה לסמן לו הקלה מסוימת, במובן זה שפרשת המבול הייתה חד־פעמית. כדברי ההפטרה לפרשתנו: "וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט".
