ספרו החדש של שמואל אבנרי, "כמה ביאליק יש? על ריבוי פניו של המשורר הלאומי" (ידיעות ספרים), עתיר בתובנות מאירות עיניים על ביאליק כאדם, כמנהיג, כיוצר וכמחולל תרבות. זהו ספר רחב יריעה (568 עמודים) הממוסמך באלפי מראי מקום, במכתבים, בתעודות, בנספחים ובמקורות, שמעטים החוקרים המגיעים אליהם. ומאחר שלא ניתן לעמוד ברשימה אחת על מכלול הנושאים המגוונים שנדונים בספר מרתק זה, בחרתי להתמקד בפרק 29, "אליהו מידניק ועורכיו – סיפורים בצל התאבדות", המשובץ בשער הרביעי של הספר: "ביאליק וסופרי הדור – נפתולי עריכה ומו"לות".
מַידַניק היה סופר פורה ומבטיח שהתאבד בשנת 1904 והוא בן 23 בלבד, זלזל שצנח אל מותו בטרם עת, ובתוך כך נגדעה יצירתו ואבד שמו, בלא להותיר שורה אחת בדברי הימים של הספרות העברית החדשה. היה זה שמואל אבנרי אשר משנת 1999 ואילך החל לטפטף למוספים ולכתבי־עת ספרותיים את סיפוריו הנשכחים של מידניק, ובשנת 2002 פרסם מבחר מהם בקובץ בשם "יום קרוש ומקולל" (עמדה/ביתן, 2002). אבנרי ההדיר את יצירותיו של מידניק, הוסיף מבוא, הערות, אחרית־דבר וכן מכתבים ממידניק ואליו, וכדרכו היסודית והקפדנית העמיד מפעל ספרותי, היסטורי ופסיכולוגי אמין, מרתק וחשוב.
לא בכדי זכה הספר בפרס משרד התרבות והמדע לקלסיקה עברית, תוך ציון מעלותיו: "סיפוריו של אליהו מידניק מתארים בכישרון ובייחודיות את תהומות נפש האדם ואת נבכי הנפש… גדושים תוכחה חברתית ולאומית ומתארים אווירת התפוררות צ'כובית. יכולת החדירה של מידניק לנפשות של סיפוריו מרשימה, הוא מיטיב לתאר את האדם המבוהל שאבדה לו דרכו. בכתיבתו, שהיא אוטוביוגרפית במידה לא מועטה, מתגלה עוצמת ייאוש שאין רבות כמותה בספרותנו… אילו לא התאבד היה בוודאי נעשה לאחד מסופריה החשובים של הספרות העברית".
כעת הרחיב אבנרי את מחקרו שבאחרית־דבר ושיבץ אותו כפרק עצמאי בספרו החדש, ועליו נעמוד ביתר פירוט. בדומה לפרקים אחרים בספר, מהווה גם פרק זה עדות היסטורית, גיאוגרפית, חברתית, מנטלית וספרותית לזמן, למקום ולאנשים שעל גורל חייהם השפיע ביאליק והטביע עליהם את חותמו. אבנרי שוזר את סיפור חייו של אליהו מידניק בדיון בטיב יצירתו האמנותית כשיקוף לעולמו הפנימי, ובמעורבותם של עורכים וסופרים בחייו ובפרי עטו. הוא מפרט מי קידם ומי ריפה את ידיו, ומדגים כיצד המקרה הפרטי של הסופר הצעיר והעני, המבקש שיצירותיו יראו אור, מעיד על האקלים התרבותי והחברתי של אודסה בתחילת המאה העשרים.
מכאן שגיבור הפרק איננו ביאליק החזק והסמכותי אלא מידניק, אותו עלה נידף שהגיע בשנת 1899, והוא בן 18 בלבד, מעיירה קטנה שבפלך קייב אל העיר אודסה, השתכן בפרבר עוני שלה, והכין עצמו להיות סופר. אף שביאליק מילא תפקיד מכריע בהגשמת משאלתו, כמו גם בדיכויה, לא ביאליק לבדו אחראי לגורלו.
בתשתיתו של הפרק רוחשת תהייה רגישה ואמיצה של אבנרי באשר למניע, או למכלול המניעים החיצוניים והפנימיים, להתאבדותו של הסופר הצעיר. הסיבות הגלויות נוגעות בהתקבלותו המיוסרת של הסופר. בנימה ביקורתית, כאובה־משהו, מביא אבנרי את הערכתו השטחית והמוטעית של פרישמן, שבלי לנקוב בשמו של מידניק קובע שסיבת התאבדותו היא הפער שבין "יכולתו הקטנה" ויומרתו הגדולה. פרישמן אף מתהדר בכך שלא טרח בעריכת סיפוריו כי לא מצא בהם ערך. מידניק, לפי פרישמן, הוא אב־טיפוס למשוטטים רבים, "פרולטרי הרוח", המתדפקים על דלתות הוצאות הספרים עם יצירות חלשות.
אלא שאבנרי מוכיח שפסק הדין של פרישמן הוא אכזרי ולא מדויק. שני העורכים החשובים של "השילוח", כתב העת המרכזי והיוקרתי של התקופה, אחד־העם וביאליק, הכירו במעלותיו של מידניק כסופר, ועם כל קפדנותם בברירת החומר הספרותי פִרסמו שישה מסיפוריו. באשר לביאליק, עם התמנותו בינואר 1904 לעורך החלק הספרותי של השילוח הוא פנה לקבוצה נבחרת של סופרים בבקשה שיתרמו לכתב העת מפרי עטם, ועִמם נמנה מידניק אשר קיבל את ההזמנה ב"שמחה שאין למעלה הימנה" והבטיח לביאליק לשגר אליו מיצירותיו. ואכן, ביאליק פרסם שלושה מבין שישה סיפורים שמידניק הגיש לו.
"נפשי שסועה וגזורה"
עדויות נוספות להערכה שזכה לה מידניק ניתן למצוא בשבחים שחלקו ברנר, שניאור, בעל־מחשבות (איסידור אלישוב) ופיכמן לסיפורו "הקבצן העיוור". בסיפור מוקדם זה (1901) מתגלה יכולתו האמנותית והפסיכולוגית של מידניק לרדת אל תהומות הנפש של גיבוריו ולתאר את הידרדרותם המוסרית, החברתית והגופנית. גם הסיפור "עונג שבת" זכה לתשבחות. בעל־מחשבות אמר ש"ריח של פואיזיה אמיתית נודף ממנו". מכאן, שקביעתו של פרישמן, שלפיה הפנים מידניק את ההכרה שאין הוא סופר ראוי והפנמה זו גרמה לו לשים קץ לחייו – הינה מפוקפקת.
ועם זאת, בדרך ניתוחו מראה אבנרי שבתוך מכלול הגורמים שהביאו להתאבדותו של מידניק אין לשלול את מפח הנפש שנגרם לו מכך שביאליק פסל שלושה מתוך שישה סיפורים שהגיש לו, ובתוכם סיפורו הגדול "על פרשת דרכים". סיפור זה היה קרוב ללב מחברו בשל יסודותיו האוטוביוגרפיים, ומידניק היה בטוח שביאליק יתרשם ממעלותיו. אך כגודל הציפיות כך גודל האכזבה. סיפור זה אבד, אבל חלקו או גרסה שלו התפרסמו כסיפור נפרד בשם "חולשה", וממנו אנו למדים שהוא שייך למה שמכנה אבנרי "סיפורי כליה". הימשכותו של הגיבור האוטוביוגרפי אל המוות מעידה שהמוות שלט בהווייתו של מידניק עוד לפני שאכזבותיו הספרותיות היו מתלה נוח לתלות בו את מצב רוחו שהוביל לכיליונו.
כדי לגעת במניעים הפנימיים להתאבדות, אבנרי בוחן בהעמקה לא רק את הסיפור "חולשה" – שבסופו אין הגיבור מתאבד אלא משלים עם חיים עלובים של עלבון וקושי כלכלי – אלא מפנה את תשומת הלב גם אל הסיפור "ברגע האחרון". את הראשון פרסם ביאליק, כנראה משום שהוא אינו מסתיים בקץ החיים, ואת השני, המסתיים בקיצם, דחה. "ברגע האחרון" נכתב בצל פרעות קישינוב שהתחוללו ב־1903, שנה קודם להתאבדותו של מידניק. האם חרד מידניק מפוגרום ועל ידי התאבדותו ביקש להקדים את המוות המשפיל שממנו חשש? אבנרי מוצא עדות לפחדיו במכתב לארוסתו. אבל הלוא עצם פחדיו שהביאוהו, על פי מכתבו, ל"מצב הקרוב לטירוף הדעת", מצביעים על מצב נפשו הרעוע. אבנרי מיטיב לאפיין גיבור רדוף ניגודים: מצד אחד סופר מפוכח המכיר בערך עצמו, ומצד אחר, בתוך מכתבים חגיגיים ורוויי שמחה "שתולים" משפטים מבשרי רע: "אין שלום לי; נפשי שסועה וגזורה. מצב רוחי נורא ואפשר שסופי יהיה רע".
התחקותו של אבנרי אחר מניעי התאבדותו של מידניק חורגת במהלך הפרק מענייניו האישיים של הסופר אל רוח התקופה, הצייטגייסט. "דיכאון, פסימיזם וכיסופי מוות הלמו את הטעם הספרותי ואת מוסכמות החשיבה ברוסיה בתקופת מעבר המאות", מצטט אבנרי את חוקרת הדקדנס חמוטל בר־יוסף. אוטו ויינינגר, הפילוסוף הצעיר המומר, ששם קץ לחייו ב־1903 בגיל 23, חצי שנה לפני מידניק, גם הוא מובא בפרק כמודל אפשרי לחיקוי וכעדות לרוח התקופה. אבנרי מעלה אפשרות נוספת להסביר בה את ההתאבדות: כישלון האהבה. הוא מסיק זאת מבקשתו האחרונה של מידניק מביאליק להוסיף לסיפורו "ברגע האחרון" פִסקה שעוסקת בחלומות על אושר משותף לו ולארוסתו שהתנדפו. סיפור זה נחתם בהתאבדות בקול רועם של ירייה.
ואחרי כל המאמץ האמפתי, הרגיש והאכפתי להבין את מניעי התאבדותו של סופר צעיר ומוכשר, מגיע אבנרי למסקנה המתבקשת, ש"לעולם ייוותר משהו כמוס ונעלם, ותהא זאת אך יומרה לקבוע בנושא זה דבר במסמרות". כתנא מסייע לסיכום הפתוח הזה הוא מצטט את אלבר קאמי במסתו "האבסורד וההתאבדות": "סיבות רבות להתאבדות, ובדרך כלל לא הגלויות ביותר הן שהביאו לכלל מעשה… כמעט תמיד אין אפשרות לבדוק מה חולל את המשבר". לפעמים די בקש קטן, כמו חבר המדבר אל המועָד להתאבדות "בנעימת אדישות", כדי להוציא את ההתאבדות מן הכוח אל הפועל.
הפרק על מידניק הנו רק דוגמה לעושר היבטיו של ספרו המחקרי החשוב של אבנרי הנקרא בשטף כסיפור – כאשר בתוך כך הוא מחולל בסופר הנשכח התהפכות גורל: הוא משיב אותו אל מחזור הדם של הספרות ומחבר אותו מחדש אל עץ החיים, ואותנו אל עץ הדעת ואל החמלה האנושית.
פרופ' ניצה בן דב היא כלת פרס ישראל לספרות לשנת תשפ"א
