על מדבר ושמחה: מה בין חג הסוכות לפסטיבל ברנינג-מן

סוכות הוא החג היחיד שהתורה מצווה לשמוח בו:

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ־לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים טז, יג־טו).

זוהי שמחה ראשונית ופשוטה של עובדי האדמה, כאשר האסמים מלאים בר והיקבים מלאים יין. אך התורה אינה מסתפקת ברובד הכלכלי, ומוסיפה את ההיבט החברתי. תנאי לשמחה הוא שיתוף בני המשפחה, כמו גם שיתוף של מי שזקוק לתמיכה, מי שאסמיו אינם מלאים – הלא הם הגר, היתום והאלמנה. מצוות העלייה לרגל, המבטאת את הרובד הדתי של שמחת החג, נרמזת בציון מקום השמחה, "המקום אשר יבחר ה'", בית המקדש. הפסוקים נחתמים בתזכורת שהשפע אינו רק מעשה ידי האדם, אלא הוא תלוי בברכת האל.

"איש בוער", Burning Man, הוא "חג" צעיר, בן עשרות שנים בלבד: זהו פסטיבל שנחוג מדי שנה במשך שמונה ימים, בסוף אוגוסט ובתחילת ספטמבר. האירוע מתקיים במדבר הסלע השחור שבמדינת נבדה במערב ארה"ב, באתר הנקרא פלאייה (חוף בספרדית). זהו אגם עצום שהתייבש לפני אלפי שנים והותיר משקע אבקתי. על פני המישור הצחיח מתמקמים עשרות אלפי אנשים. הם משתכנים בסוכות, אוהלים ומבני עראי אחרים – ומקיימים אירוע המוני שבמרכזו מיצגי אמנות מרשימים, מוזיקה רבגונית, מופעים וריקודים.

תנאי מזג האוויר אינם מסייעים לחוגגים: החום עלול להגיע בשעות היום ל־42 מעלות, ובשעות הלילה לרדת לאפס. סופות חול מקשות על הנשימה ועל ההתנהלות. ובכל זאת, משנה לשנה מתרחבים מעגלי החוגגים, ועשרות אלפים נוהרים לאירוע. הצלחתו של הפסטיבל המקורי הביאה לקיומם של אירועים דומים ברחבי העולם; הגרסה הישראלית נקראת "מִדְבֶּרְן".

עשרה עקרונות מנחים את באי הפסטיבל, חלקם מדגישים את הפרט ואחרים את הקהילתיות. בהם קבלת כל אדם מתוך כבוד והערכת השונה, הענקת מתנות ללא ציפייה לתמורה ואיסור על מסחר ועל עסקאות חליפין, עידוד ביטוי עצמי וגילוי יכולות אישיות, עשייה קבוצתית וחיבור חברתי, ולקיחת אחריות על שלומם ורווחתם של המשתתפים. הבאים מתחייבים לנקות את המרחב בסיומו של הפסטיבל מכל פסולת, ולא להשאיר אחריהם עקבות.

מתוך שפע הסרטונים שצולמו במהלך השנים ניכר שהחוגגים שרויים בשמחה רבה. הם אוכלים ושותים, רוקדים ושרים, יוצרים וצופים במיצגי אמנות מרהיבים. הם אינם מאפשרים לתנאי האקלים והמגורים להעיב על שמחתם. הפסטיבל מסתיים בשריפה של מרבית המיצגים. את איש העץ הענק, שעל שמו נקרא האירוע כולו, שורפים בטקס מיוחד, ולאחריו שורפים גם את "המקדש" שעמד במרכז המחנה.

שבוע של שיכרון חושים

לא ידוע לי על השפעות יהודיות על הוגה האירוע, ובכל זאת עולות נקודות דמיון מפתיעות לחג הסוכות. תחילה בולט לעין קיום האירוע מדי שנה בסוף הקיץ במשך שמונה ימים. המיקום המדברי וההשתכנות במבני ארעי מזכירים את הסוכות הראשונות, סוכות בני ישראל במדבר, שלזכרן אנו חוגגים. השיתוף הקהילתי, תוך קבלה ללא תנאי, מהדהד את שמחת החג עם הדחויים: הגר, היתום והאלמנה. העיסוק הנרחב באמנות מתכתב עם קישוט הסוכות. המוזיקה והריקודים המלווים את הפסטיבל מאפיינים גם את אירועי שמחת בית השואבה, הנהוגים בקהילות רבות. במיוחד בולטת השמחה הגדולה המתקיימת דווקא במקום שהוא ארעי, בתנאים לא קלים, לזמן קצוב מראש.

ההבדלים רבים כמובן אף הם, ויש להדגיש שבמרכז פסטיבל ברנינגמן עומדת חגיגת חושים בכחנלית, אותה שמחה שממנה הזהיר ספר קהלת הנקרא בחג הסוכות: "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל. לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה".

יתירה מכך: המוטיב המרכזי של שמחת הסוכות הוא המים. שמחת החג מגיעה לשיאה בשמחת בית השואבה, שעליה מכריזה המשנה: "כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו" (סוכה ה, א). בזמן המקדש, בכל יום מימי חג הסוכות היו שואבים מים ממעיין השילוח ומעלים אותם לבית המקדש, לטקס שבו ניסכו הכוהנים מים ויין על גבי המזבח.

המשנה מתארת את ביטויי השמחה בטקס:

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר [לפידים בוערים] שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר (סוכה ה, ד).

התוספתא מרחיבה ומספרת על הנשיא בכבודו ובעצמו שנהג לערוך מופעי זריזות ידיים עם לפידים: "מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה מרקד בשמונה אבוקות של אוּר, ולא היה אחד מהן נוגע בארץ" (תוספתא סוכה ד, ד).

יסוד המים ויסוד האש שונים מאוד זה מזה. שמחה שסִמלה אש היא שמחה מתפרצת ומתלהבת, קשה לריסון. פסטיבל "איש בוער" מתאפיין בשמחה ללא גבולות, והוא מגיע לשיאו בשריפת המיצגים. בשמחת בית השואבה, לעומת זאת, לאש תפקיד משני: היא משמשת ככלי משחק הדורש מיומנות וירטואוזית. במוקד השמחה נמצא יסוד המים, שהוא זורם, מחיה את העולם ומתאים את עצמו לכלים המונחים לפניו – כד או שדה, אגם או אדם שרוחץ במים וחש כמי שנולד מחדש.

סוכה בגורד שחקים

החג שתובע מאיתנו לשמוח מוציא אותנו מבתינו כשבידנו קובץ עבה של הלכות המנחות כיצד לבנות את הסוכה: מהו גובהה המינימלי ומה המרבי, מאילו חומרים מותר להקים סוכה ומאילו לא. מרבית הסוכות של היום אינן נראות כמו סוכה בטבע. קשה לחוות את תחושת הארעי של בני ישראל במדבר ואת ענני הכבוד הפרוסים מעלינו, בעודנו יושבים בסוכה מאולתרת במרפסת קטנטנה בקומה השמינית של בניין רב־קומות.

כרזה שעיצב האמן דב אברמסון נועדה לפרסם אירוע ששמו "סוכה בעיר" (2000). זוהי אמנם "אמנות שימושית" ולא "אמנות גבוהה", אך ההיררכיה בין השתיים היטשטשה מזמן. ביצירותיו מרבה אברמסון להעניק למקורות היהודיים פירוש חזותי בטכניקות אמנותיות עכשוויות. עבודותיו, המצטיינות בקווים נקיים ופשוטים, מצליחות ליצור חוויה עמוקה אצל הצופה ולעורר את מחשבתו. הכרזה המינימליסטית שלפנינו מתייחסת למהותה של הסוכה.

על רקע קו רקיע עירוני, משורטטים בה גורדי שחקים שמהם מזדקרות אנטנות. הבתים אפלים, אין בהם אפילו חלון מואר אחד. רק סוכה קטנה מאירה את הרקיע כולו וצובעת אותו בכחול רויאל, כחול מלכותי. בסוכה שבכרזה לא ניתן להריח את הדשא הכסוח. בעולם הדיגיטלי לא נותרו סוכות בכרם. ובכל זאת התחושה היא שזו סוכה מוארת, סוכת שלום, גם אם אינה ירוקה.

וכך כתב לי אברמסון על "סוכה בעיר": "בחג הסוכות אנחנו מתבקשים לצאת מדירת הקבע אל דירת העראי. ולעיתים נדמה שדווקא בסוכה עם דפנות מתנפנפות, גג עשוי עלים ונורה אחת שמתנדנדת בודדת מהתקרה, אנחנו מרגישים בטוחים יותר מאשר בכל מבני הבטון וגורדי השחקים שבנינו לעצמנו. "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה" – דווקא בסוכה אנחנו מוצאים מקלט מהקושי ומהסכנה. קרובים יותר לאוויר, לרוח, לשמיים – ואולי בזכות כך, גם קרובים יותר לעצמנו".

איש רוקד לבדו

הרב מרדכי גימפל יפה, שהיה סבא רבא של סבתי, רחל ריניק, היה מראשוני חובבי ציון. בשנת 1887 הוא עלה ארצה בראש קבוצה גדולה מבני העיירה שבה כיהן כרב ארבעים שנה, רוז'ינוי שבליטא, והם התיישבו בעקרון. זמן קצר לאחר מכן התיישב במושבה יהוד, שננטשה בגלל מחלת המלריה, וייסד בה ישיבה. כשלוש שנים אחר עלייתו ארצה נפטר. תלמידו, הרב ירוחם פישל פינס (אחיו של יחיאל מיכל פינס) סיפר בהספד שנשא עליו:

נפשו גם גופו היו נתונים תמיד ברשותו כחומר ביד היוצר לתת להם הצורה הנדרשת לפי העת והזמן על פי חוקי הדינים ומנהגי ישראל… באו ימי התשובה והנה עוד הפעם תמונה אחרת לעינינו, הנהו הולך שחוח מאימת יום הדין… ואך חלפו הימים האלה ובאו ימי חג הסוכות והנה עוד הפעם איש אחר לפנינו, איש צוהל ושמח.

סיפרו לי כי בהיותו בכפר יהוד לבדו בליל חג הסוכות ואין איש אתו, נכסף איש אחד מנכבדי הכפר להשקיף מבעד החלון לדעה מה יעשה בשעה כזו איש כרב מרדכי גימפל. ומה נשתומם לראות את הזקן הזה עומד יחידי בסוכתו, מכה בכפיו, רוקד ברגליו מזמר ומנגן, מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה'.

מצווה לשמוח. גם אם אין עם מי לשמוח – לא אישה וילדים, לא תלמידים ואורחים, וגם לא עניים וגרים. גם אם אין מקיימים את מצוות העלייה לרגל למקדש וכמובן לא את מצוות ניסוך המים, עדיין השמחה קיימת. זוהי השמחה הפנימית שנמצאת "ברשותו" של רמ"ג יפה. שמחה בהווה השואבת את כוחה ממעגל הזמן היהודי, מהעבר וגם מהעתיד.

פרק מתוך הספר "אמנות כפרשנות – על מועדי ישראל בראי האמנות", שעתיד לצאת לאור בקרוב