ברשימות קודמות עסקנו בהתמודדות האמונה הדתית עם הזרמים הפילוסופיים של התקופה המודרנית. אולם בשנים האחרונות מתמודדת היא מול זרם חדש: הפוסט־מודרניזם. חג הסוכות, שבו קוראים את ספר קהלת, מתאים בעיניי לדיון בעניין זה.
מה מסתתר מאחורי המונח “פוסט־מודרניזם“? הבנת הדור שבו אנו חיים ופועלים היא משימה חיונית אך לא קלה. באופן פרדוקסלי, השיפוט ההיסטורי של דורות עברו קל יותר. הראי“ה קוק למשל ניסה להבין את משמעות הדור שבו הוא חי, וכתב בין השאר את מאמר “הדור“. הוא תיאר בו את האמביוולנטיות של דורו, שאור וחושך משמשים בו בערבוביה. גישה זו הייתה הבסיס ההגותי לשותפות הדתית עם החלוציות החילונית, שותפות שעיצבה את ההיסטוריה הציונית.
גם “איש האמונה“ של הרי“ד סולובייצ‘יק הוא ניסיון להבין את הדור. בספר זה מתוארים שני טיפוסי אדם: אדם א‘ המייצג את המודרניות, ואדם ב‘ השואף למשמעות. כאנשים דתיים, יכולתנו לחיות בעולם המודרני תלויה בפיתוח דיאלקטיקה שתאפשר לנו להיות אדם א‘ ואדם ב‘ גם יחד.
“מאמר הדור“ ו“איש האמונה“ הן יצירות מודרניות, בעוד שהמושג פוסט־מודרניזם רומז שאנו מעבר לעידן זה. זהו ניסיון להצביע על שבר המבדיל בין האתמול הקרוב, עידן המודרניזם, ובין ההווה השונה. דורנו כבר איננו הסינתזה של אדם א‘ ואדם ב‘, וגם לא דור שהוא זכאי וחייב גם יחד.
ההפרכה של ההפרכה
בפוסט־מודרניזם מתחברים כיוונים שונים ועמדות שונות, ועדיין נראה לי שיש להם מכנה משותף: מהזיווג שבין התבונה האנושית וההתגלות הא־לוהית נולדו עקרונות התרבות האנושית. כמה מעקרונות אלו אבדו בעולם הפוסט־מודרני. הדיבור על פוסט־מודרניזם מצביע על קיצו של אידיאל ההשכלה והנאורות ומרכיביו העיקריים – רציונליות ותועלתנות. תהליכים שעיצבו את פני התרבות האנושית מגיעים לקיצם.
מתי וכיצד החלו תהליכים אלו? הופעתה והתבססותה של גישה חדשה יוצרות למפרע את מבשריה. כיום יכולים אנו להבין שאת ראשיתם של תהליכים אלו ניתן לראות במספר יצירות שהופיעו החל מסוף שנות השבעים. מהבולטים שבהם אפשר למנות את הצרפתים פוקו ודרידה. אולם לדעתי חייבים להזכיר בהקשר זה כבר את שמותיהם של ניטשה והיידגר.
אחד המוקדים העיקריים של הפוסט־מודרניזם מצוי בביטולם של ה“מטא־נרטיבים“ – סיפורי־העל הגדולים. התרבות עוצבה סביב השקפות עולם גדולות, ובמרכזו של כל מדע הייתה תיאוריה גדולה, שהיוותה מקור לפתרונות לכל הבעיות. דוגמאות קלאסיות לכך הן תורותיהם של מרקס ופרויד. אולם רובנו כבר ספקניים לגבי כוחן של התיאוריות הכוללניות, הסיפורים הגדולים – ה“נרטיבים“ כפי שמכנים אותם לגנאי. אמנם יכולים אנו ליצור תיאוריות חלקיות, סיפורים קצרים, אך לא להכליל אותם בסינתזה אחת גדולה. מרד זה הופיע בדורות האחרונים בצורות שונות, בייחוד בהגות האקזיסטנציאליסטית שיצאה כנגד הפילוסופיה האידיאלית של הגל והמוסר הפורמלי של קאנט.
אולם הגישה הפוסט־מודרנית הלכה הרבה מעבר לכך. אנסה להראות זאת מהכיוון שבלט תמיד בבהירותו: בתחילה, המודרניות האמינה שחשפה את המתודה שבאמצעותה נוכל להגיע לתיאוריה המדעית האמיתית. שורשיה של גישה זו מצויים למשל אצל פרנסיס בייקון, והם מובילים לתורות המודרניות לאימוּת תיאוריות מדעיות ולביסוס המדע. בקונספציה זו מרד קרל פופר, שלימד שתיאוריות לא ניתן לאשש אלא רק להפריך. זו עמדה מופלאה: אין מתודה שתוכל להדריך אותנו כיצד ליצור תיאוריה מדעית נכונה! ביצירת תיאוריה יש משום גילוי מסתורי, אולי סייעתא דשמיא, ואין אפשרות לאמת ולהוכיח אותה. הספק שמא התיאוריה לא נכונה יישאר עמנו תמיד. תיאוריה לא יכולה להיות מאומתת, רק מופרכת.
אך אין בכך משום גנאי. מורי פרופ‘ שושני לימד שבתיאוריה מדעית מתקיים הכלל התלמודי שלפיו “עדות שאי אתה יכול להזימה איננה עדות“. תיאוריה כלשהי תיחשב מדעית רק אם ניתן להגדיר ניסוי שיכול להפריך אותה, כמורא העדים המזימים אשר חייב להיות מוטל על העדים.
ואז הגיע תומאס קון. הוא כבר מערער על מושג ההפרכה: כשם שאין אישוש מוחלט, כך אין הפרכה מוחלטת. תמיד ניתן להתעקש ולהגן על העמדה הקודמת, תמיד ניתן לומר “הכא במאי עסקינן“, להוסיף טלאי ועוד טלאי. שערי תירוצים אינם ננעלים. תיאוריות אכן לא מופיעות דרך הוכחה, אך הן גם לא ייעלמו דרך הפרכה. הן רק בלות מזקנה ונעזבות, כאשר משום מה מתקבלת גישה שונה, פרדיגמה אחרת. ואם כך הם פני הדברים במדע, על אחת כמה וכמה בפילוסופיה.
בין מושכלות למפורסמות
על רקע זה מגיעים אנו אל מה שבעיניי הוא שורש הפוסט־מודרניזם. לפי גישה זו, הפילוסופיה קרובה יותר לספרות מאשר למדע. החשד כנגד כל התיאוריות הגדולות, שבחלקו מוצדק הוא, הופך כעת לכפירה בעצם קיומה של האמת.
כדי להבהיר זאת מעט יותר, אסתייע בדבריו של הרמב“ם על סיפור עץ הדעת ומה קרה בעקבות האכילה ממנו. לשם כך מבחין הרמב“ם בין שתי קטגוריות, ובלשונו, בין “מפורסמות“ ל“מושכלות“. אומר בקצרה שבמושג ה“מפורסמות“ נידונה השאלה המודרנית של רלטיביזם. לאחר עץ הדעת העולם מתנהל לפי תפיסה אנושית סובייקטיבית, הנתונה להשפעות רבות, לא בהכרח טובות, כמו האופנה והפרסומות. זאת בניגוד ל“מושכלות“, שהן האמיתות האוניברסליות, של המדע.
הרמב“ם מציג ממד חשוב בתפיסת ה“ערכים“ כמו היפה והמגונה, הטוב והרע. אלו ערכים בעייתיים, בהיותם נתונים לשיפוט סובייקטיבי מוטה. זאת בניגוד לאמת והשקר שהם אובייקטיביים ומוחלטים. אך בעולם שלנו ערכים אלו נדחקו לרמה שנייה מפני הטוב והרע, שאותם כל אדם קובע כרצונו.
פוסט־מודרניזם פירושו ערעור בסיסי של ההבחנה הזו. גם ה“מושכלות“ כבר אינן אובייקטיביות, והן שייכות ל“עץ הדעת“. גם ערך האמת הופך לבעייתי, וכך מדעי הרוח והחברה עומדים בפני זעזוע. כמו הטוב והרע, גם האמת והשקר תלויים בדעתו של האדם, ובוודאי חקר ההיסטוריה. על כך נרחיב בע“ה בפעם הבאה.
