צודקים מי שרואים בספר הביכורים של אנדרו רידקר, “האלטרואיסטים“, יצירה סאטירית במהותה. שמו של הספר ללא ספק מצביע לכיוון האפשרות הזאת; הוא משתעשע לא רק בשם העצם “אלטרואיסט“, אלא גם בשמם של הגיבורים, בני משפחת אלטר, שלפחות חלק מהם רואים בעצם אלטרואיסטים. אבל אין זה הדבר היחיד שמרמז לכך שהספר הוא סאטירה, שכן כמו כל סאטירה צפונה בו אזהרה, ונראה שיותר מכל דבר אחר מנסה הספר הזה להזהיר את קוראיו מפני האלטרואיזם ומפני העיוורון שבו לוקים האלטרואיסטים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
"אני ואתה נשנה את העולם", גרסת האר"י
כך הגשים מנכ"ל אמזון הפורש את חלומו של כל חנון
מהר הבית להר עיבל: עם ישראל עדיין זוכר למה הוא פה?
ראשית אומר שלמרות חולשות מסוימות בספר, שאותן ניתן לייחס בעיקר לעובדה שזהו ספר הביכורים של המחבר, הוא סיפק לי כמה ימים של קריאה מרתקת, כזו שבמהלכה התגעגעתי לגיבוריו והסתקרנתי מאוד לדעת מה עלה בגורלם גם בעת שנדרשתי לעניינים אחרים.
גיבור הספר, ארתור אלטר, יהודי מזדקן, נפרד לפני שנתיים מפרנסין, אשתו, שמתה מסרטן שד. לא רק מאשתו נפרד בגלל מותה, אלא גם מילדיו, מגי ואית‘ן, שמיד עם תום השבעה הותירו אותו בבית הפרטי היפה שקנה במשכנתא אדירה באחד הפרוורים היוקרתיים של סנט־לואיס. אלטר הוא פרופסור באוניברסיטה המקומית, ואכן יש ברומן הזה מאפיינים רבים של סוגת “רומן האוניברסיטה האמריקאית“ – הוא עוסק בחיי הקמפוס, במתחים הפנימיים שבין אנשי הצוות, ובעיקר בקריירה הכושלת של פרופסור אלטר, שכבר בראשית העלילה ניצבת על כרעי תרנגולת. אבל זה עוד כלום, שכן הדברים עומדים להיות גרועים בהרבה.
יומרה ריקה בדרך לגיהינום
המוטיבציה לפעולותיו של הגיבור היא מוטיבציה כלכלית קרה וחסרת רגשות: אם היחסים עם אשתו המנוחה היו קשים ומעצבנים, הרי שלילדיו בכלל לא התייחס. הוא אדם קמצן לא רק במובן הכלכלי של המילה, אלא גם סגפן וכילי רגשי במידה כזו שעד סוף העלילה לא הצלחתי בשום פנים ואופן להבין מה מצאה בו אשתו מלכתחילה. כך לדוגמה, עם היוודע דבר מחלתה של אשתו הוא פתח מיד במערכת יחסים עם חוקרת צעירה באוניברסיטה, אולריקה. איכשהו נודע הדבר לפרנסין, ועל ערש מותה היא שינתה את צוואתה והורישה לילדיה סכום כסף נכבד שלארתור לא היה שום מושג שהוא נמצא ברשותה בכלל, והותירה אותו עני ואביון. שנתיים אחר כך המשרה שלו באוניברסיטה מצטמצמת והולכת, תקוותו למסלול קביעות, שבגללו עברה כל המשפחה לסנט־לואיס מהחוף המזרחי של ארה“ב, נגוזה מזמן, וחובותיו לבנק תופחים מרגע לרגע.
זמן ההווה של העלילה הוא הרגע שבו מקבלים ילדיו, ששניהם חיים בניו־יורק, מכתב שבו הוא מזמין אותם לבלות אתו את סוף השבוע. המניע שלו ידוע בשלב הזה רק לו: הוא שואף להעביר לרשותו את סכום הכסף הגדול שירשו ילדיו מאימם הנבגדת, ובאמצעותו להציל את הבית שבו הוא גר וגם להכניס אליו את חברתו, אולריקה, שאיתה הוא מנהל רומן.
היש מחשבה מכוערת מזו? יש אולי כמה, אבל זה לא עוצר את גיבור “האלטרואיסטים“, שכן משחר נעוריו, וזו אולי הנקודה המרכזית של הספר הזה, הוא מונע בכוח רצונו לעשות טוב ולהציל את העולם. היומרה הריקה הזאת מניעה אותו באופן שנראה לעיתים חסר מעצורים ממש, אכזרי, עיוור ויהיר. הספר הזה הוא הוכחה עלילתית מרתקת לחומר שממנו עשויה הדרך לגיהנום.
לא תמיד היה ארתור אלטר בעל כוונות מבישות מסוג זה. הוא בנו של רופא שיניים, ולמרות זאת חווה ילדות שהייתה עלובה לא רק מבחינה נפשית, שכן אביו שנא את עבודתו, אלא גם מבחינה כלכלית, אולי בגלל התיעוב העמוק שרחש אביו למקצועו. הריקנות הרגשית שבה גדל, הצייקנות והמחסור, הפכו את הגיבור לאדם שרוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר, תוך שהוא מתעלם מהמחירים האפשריים של המוטיבציה הזאת.
כישלון זבובי הצה צה
הפרשה שמדגימה יותר מכול את העיוורון שבו לוקה ארתור התרחשה בצעירותו. עם סיום לימודי ההנדסה יצר חומר שאמור להחליף בטון. מכיוון שהחומר לא הצליח לעבור את אישורי הגופים המתאימים בארה“ב ולא אושר לשימוש, שכן לא עמד בתקן, נסע ארתור לזימבבואה במטרה להקים שם באמצעותו בתי שימוש, שישפרו את הסניטציה באזורים הכפריים של המדינה. מאחר שהוא בדרכו למשימה חשובה מאוד, כזו שתציל את העולם, הוא לא מהסס לשלשל לכיסו חלק מסכום בן כמה מאות דולרים, שקולגה שלו שולח איתו להוריו שחיים בזימבבואה ושאצלם הוא מתארח.
נדמה לי שהגנבה הזאת, שמעשה דומה לה תעשה בתו מגי, שגם היא חדורת תחושת שליחות, ממקדת יפה את הטרגדיה של ארתור ואת עוקצה של הסאטירה. רידקר מציג את רוחשי הטוב ומתקני העולם כאנשים שסבורים שמכיוון שבאו לתקן הם פטורים מאמות המידה של המוסר וההתנהגות החברתית החוקית והתקינה, ובכך הם חוטאים לא רק במעשים פליליים ממש אלא גם בחטא הגאווה.
ואכן הגאווה היא שמפילה את הפרויקט שלו, ולא המעשים הפליליים הקטנים הללו. מתברר שהמבנים של בתי השימוש שבנה מושכים אליהם את זבוב הצה צה. וכך לא רק שהם לא שיפרו את התנאים הסניטריים במקום, אלא גם המיטו על האוכלוסייה מגפה קשה. וכאילו לא די בזה, כשהוא מנסה להסתלק משם בבושת פנים הוא מגלה מבנה דומה של בית שימוש שעומד במקום מימים ימימה, וכולל מתקן מיוחד למלחמה בזבובים אלה.
ארתור מבין שחטא ביוהרה, ושאם היה חוקר מעט את הנושא בטרם יצא להביא לכפריי זימבבואה את הבשורה, היה חוסך מהם את המגפה שהמיט עליהם. העובדות הללו מעצימות את חרפתו וגוזרות את גורלו במובן המיתולוגי ממש. מעתה הוא רואה בעצמו לא רק לא יוצלח בכל אשר ילך, אלא גם כזה שמשא אשמה כבד רובץ על כתפיו, ובדיוק באופן הזה הוא מתקבל על ידי סביבתו. האמירה שעל פיה האופי הוא הגורל לא סתם נכונה במקרה של הגיבור הזה, אלא ממש מעטרת את ראשו ככתר.
אולי אדם טוב מארתור או לפחות מפוכח ממנו היה מסיק את המסקנות, מקדיש מעט מחשבה למעשיו ומתקן במקום את העולם, את דרכיו. אבל זה סוד קסמו של הגיבור שלפנינו: הוא לא למד כלום ולא שוכח כלום, אלא ממשיך בשלו על פי גזרת הגורל שנגזרה עליו. כדרכם של צדקנים הוא נרגן תמיד, מטיף לחיי צניעות ומתעלל באשתו ובילדיו בגלל כל סנט או דבר מותרות שהם מרשים לעצמם, עד כדי כך שלפעמים חושב הקורא שמותה של פרנסין נגרם מאיזו החלטה מושכלת ולא ממחלה, פשוט כדי להיפרד מחיי הגיהנום הללו; מה גם שהחלטתם של ילדיו לעזוב אותו היא ללא ספק החלטה מושכלת.
שני ילדיו, אית‘ן ומגי, הם אנשים אומללים, כל אחד על פי דרכו. כמו מתנות יקרות ערך אחרות, גם הכסף הרב שירשו מאמם מתגלה כבעל פנים לכאן ולכאן: אית‘ן רוכש לעצמו דירה יקרה בברוקלין, עוזב את עבודתו ומתמכר לשתיינות עד שחיש מהר מתכלים הכספים שירש, אחותו, מגי, ששונאת בלהט את אביה, מתגלה בעצם כבת דמותו. ממש כמותו היא סבורה שלא רק שהעולם זקוק לתיקון, אלא שהיא האדם שצריך לתקן אותו. ובמילים אחרות, היא ירשה את משרת הנביא־בעיני־עצמה מאביה. היא לא נוגעת בכסף שהורישה לה אימה, ומתפרנסת בינתיים מכל מיני עבודות בשכר נמוך שיש להן, לפחות לדעתה, ערך חברתי. היא לא רק זועמת וגונבת גניבות קטנות, גם מאנשים שנמצאים בתחתית הסולם החברתי והיא כביכול מסייעת להם, אלא גם מענה את עצמה בצומות שונים, בלבוש מרופט, בהתנהגות בלתי חברתית ובבדידות. על רקע האומללות המשפחתית הזאת, מזמין אותם ארתור החפץ בכספם לסוף שבוע בסנט־לואיס, והם, אחרי היסוסים רבים, נעתרים להזמנתו ומגיעים.
גיבורים שלא היית רוצה לפגוש
הכינוס המשפחתי ומה שמתגלה בו הם קלישאה ספרותית חבוטה, שמדלגת בין מה שהמשתתפים רוצים לגלות ובין מה שהם רוצים להסתיר. ארתור רוצה להסתיר מילדיו את העובדה שהקריירה שלו דועכת, שהאוניברסיטה עומדת לפטר אותו, שהוא חייב כספים לבנק, ושהזמין אותם רק כדי לקחת מהם את הכסף שהורישה להם אימם, כדי שיוכל להתגורר בבית המשפחה יחד עם חברתו אולריקה. אית‘ן רוצה להסתיר מאביו ומאחותו את העובדה שהוא שתיין ומרושש. ומגי עסוקה בניסיון לגלות מה באמת רוצה אביה, בכעס האדיר שהיא חשה כלפיו ובהפרעות האכילה שלה. כאן המקום לציין שדמותה של מגי היא אחת החולשות של הספר הזה: היא נראית כמו רפליקה נשית של אביה, ומשום כך העיצוב שלה נראה מעט מלאכותי.
עיוורונו האינסופי של ארתור הוא יצור שלובש צורה ופושט צורה. כך לדוגמה, כשילדיו מגיעים אחרי שנתיים שלא ראה אותם, הוא לוקח אותם למסעדת בשרים, וגם כשהם אוכלים בבית הוא ממשיך להגיש להם מנות בשר ודג, אף על פי שמגי אומרת לו שוב ושוב שהיא צמחונית. וזאת רק ההתחלה. מה יקרה לשלישייה הזאת – רביעייה בעצם, אם לוקחים בחשבון גם את אולריקה חברתו של ארתור – במהלך סוף השבוע הזה? צריך לקרוא כדי לדעת.
אנדרו רידקר כתב ספר סוחף, עם גיבורים שקשה לאהוב. אתגר מאוד לא פשוט. גם בסוף, אחרי כל הגלגולים שהם עוברים, הקורא משוכנע שיש גיבורים שלא היה רוצה לפגוש בשום אופן בחיים האמיתיים, והם ביניהם. נדמה שגם חבריהם הספרותיים של הדמויות הללו בורחים מהן כל עוד נפשם בם.
זה ספר שאינו חף מחולשות, ובעיקר נראה שסופו אינו הולם באמת את כל מוראותיו. ואף על פי כן רידקר מתגלה כאן, למרות גילו הצעיר וניסיונו המועט, ככותב שמכיר היטב את הסוגים השונים של הדינמיקה המשפחתית. הוא מיטיב לשחוט פרות קדושות, וכתיבתו בספר זה, כמו גם הטיפוסים שהוא מעצב בו, מעוררים סקרנות רבה בנוגע לכתיבתו בהמשך.
האלטרואיסטים, אנדרו רידקר, מאנגלית: גיא הרלינג, עם עובד, 2012, 379 עמ‘
