הרב נתנאל אלישיב הוא אולי אחד המו"לים היחידים בארץ שמשמש גם כמחסנאי וכסבל של הספרים שהוא מוציא. כשמונים אלף ספרים הדפיסה ההוצאה שלו עד היום, ואת רובם ככולם ארז ושלח בעצמו. למעשה, מדובר בשתי הוצאות ספרים תחת קורת גג אחת. הוצאת "מכון בניין התורה" שהקים אלישיב בשנת 2004 הוציאה עד היום בין השאר ספר שיעורים של הרב צבי טאו, ספרים תורניים לזכרם של דרור ויינברג ורועי קליין הי"ד, סדרת ספרים של הרב חגי לונדין על משנת הרב קוק וסדרה של הרב אליעזר קשתיאל על ספרי הנביאים.
לצדה הקים אלישיב לפני כארבע שנים את הוצאת "ספרי נגה", שאותה הוא מגדיר כפלטפורמה לספרות יהודית־ישראלית. "בספר התניא מדובר על ארבע קליפות", הוא מסביר. "שלוש קליפות טמאות וקליפה רביעית בשם נגה שמתחברת לקודש. זו הגדרה מדויקת של מה שאני מנסה לעשות בהוצאת הספרים הזאת. אלו לא ספרים שמברכים עליהם ברכות התורה, אבל הם כן 'תומכי לחימה', כאלה שמתחברים אל הקודש. אני נותן לעצמי שם יותר חופש יצירתי, ופונה לציבור יותר רחב".
את רוב הספרים שיצאו עד היום בהוצאת נגה כתב אלישיב בעצמו. הוא פרסם ספר פרוזה על נעוריו ("קשה יש רק בלחם"), ספרון שעוסק בירידה במשקל, וכעת הוא מוציא לאור את הספר "חלק מהפתרון", המאגד טורים קצרים שפרסם על תחומים אקטואליים בשנים האחרונות. למעשה, שתי הוצאות הספרים של אלישיב מבטאות שני צדדים שונים בחייו: רב, איש חינוך שמלמד כבר 15 שנה במוסדות בני דוד בעלי, אך גם מו"ל ופובליציסט, שלצד השכלתו התורנית למד גם פסיכולוגיה ומדיניות ציבורית.
הספינה חשובה מן הקברניט
"לכל אדם צריכות להיות בחיים שתי עמדות", הוא אומר, "אחת שמבטאת את מה שהוא חושב שצריך להיות מלכתחילה, ללא תלות בדעותיהן של קבוצות אחרות בחברה, ועמדה נוספת שבה הוא צריך לומר: 'אמנם אני חושב כך וכך, אבל אני חי בחברה שבה הרוב חושב אחרת, בואו נראה היכן בכל זאת ניתן להיפגש ולייצר הסכמות, גם אם אף אחד לא יקבל את מלוא מבוקשו'. אני מלמד תורה ואמונה כמו שלמדתי בבית המדרש וכמו שבעיניי צריך ללמד, אבל רוב האוכלוסייה בישראל ואפילו רוב האוכלוסייה הדתית לא רתומה לרעיונות של הרב קוק כמו שאני למדתי אותם. אני מאמין שצריכים גם לנסות לנסח עמדות שיכולות להתקבל בקרב קהלים רחבים יותר. גם המשברים שאנחנו נתונים בהם בחברה הדתית ובחברה הישראלית – המשבר הפוליטי, משבר הערכים ומשבר האמון – דרבנו אותי. הרגשתי שיש צורך באמירה הזאת".
המאמרים בספר עוסקים באקטואליה הישראלית, בוויכוחי שמאל וימין, בסכסוך הישראלי־ערבי, בנושאי צבא וביטחון, חברה וכלכלה, וגם בתרבות ובמוזיקה. חלקם פורסמו בכלי תקשורת שונים, רובם פורסמו כפוסטים בדף הפייסבוק שלו. אחד המאמרים בספר שהעמידו את אלישיב בעין הסערה, ועדיין אקטואלי, הוא מאמר שפרסם בחורף 2018 ב"ידיעות אחרונות" נגד שתיקת מחנה הימין סביב החשדות נגד נתניהו. לצד הטענה הערכית, טען אלישיב שמבחינה פוליטית הזיקה המוחלטת שנתניהו מנסה ליצור בינו לבין כלל מחנה הימין היא טעות אסטרטגית: "הספינה חשובה מן הקברניט, ואם יש חשש שיהיה צורך להחליפו, מוטב להיערך לכך ולא לתת לכל הספינה לטבוע עמו".
את הטור פרסם אלישיב לקראת חוג בית שקיים בביתו בעלי, יחד עם יועז הנדל, שהרים אז את נס המרד נגד התנהלותו של ראש הממשלה. החוג עסק בנורמות וערכים בזירה הציבורית ולא נשא אופי פוליטי. ובכל זאת, אלישיב הותקף על עצם קיומו. למרות התגובות הקשות שקיבל בעקבות הטור וחוג הבית, אלישיב אינו מתחרט על כך גם היום, כשסוגיית התנהלותו של נתניהו שבה להעסיק את הימין.
"יש עכשיו שידור חוזר של מה שראינו עם אריה דרעי במחנה הימני־דתי", אומר אלישיב, "הביקורת אז לא הייתה על התנהלותו המוסרית והציבורית של דרעי, אלא על תמיכתו בהסכם אוסלו. באותו אופן, בשבועות האחרונים אנחנו עדים להתעוררות נגד נתניהו, אבל ההתעוררות הזאת היא רק על כך שהוא לא מספיק ימני ועל כך שהוא מצהיר הצהרות ולא עושה מעשים. זה מצער אותי, כי לפני שאתה מתעורר על הימניות, בוא תתעורר על יושר המידות ועל תיקונן. לפני עמדות מעשיות, צריכים עמדות עקרוניות מוסריות. חשוב לי להדגיש שבאף שלב לא קראתי לנתניהו להתפטר ולא נכנסתי לניתוח פלילי. כאיש חינוך אני מחנך תלמידים ליושר. איך אני יכול להישאר אילם כשאנחנו רואים שנעשים דברים שבוודאי יש בהם טעם לפגם?
"נתניהו היה צריך להתמודד עם ביקורת מימין על הנושאים הללו עוד לפני השאלה האם הוא צריך להיות המועמד שלנו לראשות הממשלה או לא. אם אנשים אומרים שאמנם יש כאן בעיה בהתנהלות ודברים חמורים שנעשו, אבל היתרונות עולים על החסרונות – הייתי יכול להבין את העמדה הזאת, אבל אל תתעלם מהחסרונות, במיוחד אם לצורך כך מציגים את גורמי החקירה והאכיפה באופן מעוות ומנסים לחוקק חוקים פרסונליים עקומים.
"הייתי מצפה מנתניהו לקחת אחריות, אבל אתה רואה שבאופן עקבי הוא לא עושה זאת. בפרשה האחרונה, שאותה הוא מכנה 'פרשת החמגשיות', קרו דברים חמורים. מאות אלפי שקלים נלקחו למטרות פרטיות באופן שיטתי ולאורך זמן. דברים הוכחו ונחקרו, נחתמה עסקת טיעון ואני לא נגדה, אבל ההצדקה לעסקה כזאת הייתה שלפחות תהיה הודאה שמשהו כאן לא היה בסדר. באותו רגע שיצאו עם ההודעה מבית המשפט, יצאה ההכרזה של ראש הממשלה שמדובר בציד מכשפות וברדיפה, ושבעצם כל המערכות רקובות. זו רק דוגמה קטנה וטרייה, אבל היא משקפת את השיטה. נתניהו תקף באופן אישי אנשים ישרי דרך שכל חטאם הוא מילוי חובתם המקצועית, כגון ליאת בן־ארי, שחקרה גם את פרשת הולילנד, רוני אלשיך, מגידולי הפאר של הציונות הדתית, ולאחרונה גם אביחי מנדלבליט, שגדל בבית בית"רי ושימש מזכיר הממשלה של נתניהו. הבעיה היא שכשאתה נותן גושפנקא לריקבון מוסרי, זה לא נעצר אף פעם בסוגיה שבה אתה עוסק, כי אתה מעוות את עצם הראייה שלך ומאבד את היכולת להבדיל בין טוב לרע.
"אנשים כמוני נמצאים במלכוד מסוים. השבטיות והמגזריות כל כך שולטות בכיפה, עד שכל מי שמביע עמדה אחרת נחשד בחוסר נאמנות לדרך"
"אתה רואה שמתפשט בציבור זלזול בכל הנושא של יושר המידות ומאבק בשחיתות, כאילו שמדובר בערכים 'שמאלניים'. צריך גם לזכור שחברינו בשמאל עמדו בניסיון הזה פעמיים, גם בפרשת הדולרים של רבין וגם בפרשת אולמרט, ולא רק שהביאו להחלפת ראש ממשלה אלא גם לאובדן השלטון שלהם. הימין נדרש עכשיו רק למתוח ביקורת על המנהיג שלו, ובמקרה החמור לדרוש שינהל את ענייניו המשפטיים, ושבינתיים ימנו מישהו אחר. לא היה סיכון ממשי לשלטון הימין, ובכל זאת גם את זה לא הצליחו לעשות".
למרות שאלישיב לא שינה את עמדתו בסוגיה ולא מתבייש בה, הוא גם מודה שהוא אינו מרבה להשמיע אותה. "אנשים כמוני נמצאים במלכוד מסוים. השבטיות והמגזריות כל כך שולטות בכיפה, עד שכל מי שמביע עמדה אחרת נחשד בחוסר נאמנות לדרך, ואני לא רוצה לעשות שירות ל'ביביסטים' בכך שאצדד כל פעם בצד השני וכך יהיה להם קל יותר לבטל את דבריי. אין לי עניין להיות זה שמקבל במה תקשורתית בזכות העמדות הללו. אני לא רוצה להיות בתפקיד הזה, ולכן סירבתי להזמנות רבות לדבר על זה בתקשורת הכללית, אבל אני מרגיש שזו חובתי לעורר מבפנים".
ההכרעה של הרב טאו
מאמרים רבים בספר מחזקים את הצורך בממלכתיות במובן החילוני שלה, הדוגלת בתפיסה אחראית ומקדמת כלפי כלל החברה הישראלית, על שלל שבטיה. הממלכתיות הזו שונה מהממלכתיות, במלעיל, שעליה התחנכת במרכז הרב.
"ברור שיש פער ביניהן. הממלכתיות במלרע מאתגרת את התפיסה הממלכתית מבית מדרשו של הרב צבי יהודה, שמיוסדת על יסודות של קודש ורואה במדינה חלק מהתגשמות חזון הגאולה, ואני בוודאי בא משם. השיח הממלכתי החדש בנוי במידה רבה על ריקון המדינה מהזהות הלאומית שלה. לדוגלים בממלכתיות מסוג זה אני אומר שאין ממלכתיות בלי ממלכה. אי אפשר לדבר על ממלכתיות כעל דבר אפרורי טכני, שבמסגרתו פשוט מספקים שירותים לכולם בצורה שווה.
"מדינה צריכה שיהיה לה סיפור מכונן, גדול יותר מסך הסיפורים השבטיים והפרטיים, ויש בהחלט מתח בין הממלכתיות של בית המדרש לממלכתיות החדשה. ועם זאת, הרבה פעמים בסוגיות מעשיות הן יכולות להיפגש, כמו למשל בחובה שלנו לדאוג לכל אזרחי ישראל בצורה שוויונית וא־פוליטית. יש לנו בעיה, במחנה התורני־ימני והמתנחלי. אנחנו טוענים שמדינה היא לא רק גוף אלא גם נשמה, אבל גם ההיפך הוא הנכון, היא לא רק נשמה אלא גם גוף. אני מזהה ניסיון ליצור נתק מסוים בשנים האחרונות בין נשמת המדינה לבין גופה. אי אפשר לחנך אנשים לכבד את המדינה אם אתה מזלזל באופן מהותי במוסדותיה, כי זה הופך להיות אמונה במין מדינה תיאורטית. אי אפשר לחשוב שהמערכות כולן נגועות עד היסוד ושאי אפשר להאמין לכלום, ועדיין לקדש את המדינה. בסוף זה לא עובד, כי זה יוצר פער קיצוני מדי".
בית המדרש של עלי נמצא בשנים האחרונות בעין הסערה הציבורית בעקבות דברים שנאמרו בשיעורים של רבנים המלמדים במכינה ובישיבה. למרות שאלישיב מתייחס בספרו למגוון של סוגיות אקטואליות, בספר החדש לא תמצאו התייחסות לסערות שהתחוללו סביב מוסדות בני דוד.
"אני יותר מדי קרוב מכדי להתבטא בצורה ציבורית על כל הדברים האלה", הוא אומר, "מצד אחד אני לא בעמדה של קברניט שיש לו אחריות ציבורית לתת דין וחשבון ולהתייחס לסוגיות, אבל מצד שני אני לא מספיק רחוק בשביל להתייחס, אלא מאוד קרוב להתרחשויות. אני מרבה לעסוק בזה מאחורי הקלעים, בבית פנימה, אבל פחות בציבור. אני כן יכול להגיד משהו באופן כללי על הביקורת שנשמעה כלפינו. כששמעי קילל את דוד המלך, אנשי דוד רצו לסקול את שמעי באבנים אבל דוד אמר להם: 'כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל'. כשמישהו מותח עליך ביקורת יש מקום להקשיב למה שיש לו לומר, גם אם הוא לא מדבר יפה.
"חסר היום קול שמחבר בין היסודות הרוחניים ובין החיים המציאותיים והמעשיים, קול שיוצר הקשבה, שיח וחיבור בין חלקים בעם ישראל, ופחות עוסק בשיח הקצוות שנשאבנו אליו יותר מדי. מה שגורם לאנשים להתבטא בצורה קיצונית הוא פחד שבצד השני קצת השתגעו"
"בהתחלה, הגישה שלי הייתה שכדאי שנתייחס לביקורת שקיבלנו בעקבות הפרסומים, אבל עם הזמן התברר שזה קמפיין שנאה שאיבד את הענייניות שלו, ולכן הוא לא יכול להוביל לתיקון. אם נותנים למישהו תמונה לא יפה שלו זה יכול לעורר אותו לעשות דיאטה ולשפר הופעה. אבל אם מביאים לו תמונה לא אמיתית שמעוותת את דמותו, זה לא יגרום לו לשנות משהו. הוא יאמר בצדק: זה בכלל לא אני. בשלב מסוים הביקורת עלינו איבדה קשר עם המציאות, וחבל, כי היה אפשר לקחת מכאן כמה יסודות טובים להתחדש ולהשתפר".
אתה עושה לעצמך חיים קלים. בית המדרש שצמחת בו מדבר בשנים האחרונות בשפה של שלילה ואומר אמירות מאוד חריפות שלא מתיישבות עם התכנים החיוביים והמכילים בספר שלך. האם אתה זה שהשתנה או בית המדרש שבו למדת?
"ברור שבית המדרש השתנה. הוא השתנה בעקבות הכרעה אסטרטגית שקיבל הרב טאו, ואני מדמה אותה להכרעה אסטרטגית שקיבל בעבר הרב צבי יהודה. הרב צבי יהודה אמר פעם שביחס לארץ ישראל הוא מרגיש צורך להיות לפעמים 'שמאי'. ככלל, תורת הרב קוק בנויה יותר על גישת הלל, גישה מכילה שמזהה את נקודות האמת שיש בצד השני, עסוקה פחות בשלילה ויותר בחיוב, ומאמינה בהשלמה הדדית של הקבוצות השונות בעם ישראל. זה הקו המרכזי בתורת הרב קוק. הרב צבי יהודה אמר שביחס לענייני ארץ ישראל אין לו בררה אלא להיות קצת שמאי, כי הוא הרגיש שזו סוגיה קריטית ואף אחד לא מרים את הכפפה, אז במשך כמה שנים הוא דיבר על כך בצורה נוקבת חריפה ותקיפה.
"אני חושב שהרב טאו קיבל הכרעה דומה. הוא הגיע למסקנה שהציבור הדתי־לאומי מאבד, בתוך העולם הפוסט־מודרני שלנו, את הרכיבים המחויבים כדי להישאר בכלל דתי. משנת הרב קוק היא חלק מעולם שיש בו מחויבות לתורה, להלכה ולעיקרי אמונה. בתוך העולם הזה יש כל מיני זרמים, ובהם הזרם של הרב קוק, אבל זה מתחיל במחויבות בסיסית לתורה. אני חושב שהרב טאו זיהה שהמחויבות הזאת נחלשה, ושעושים שימוש לא אחראי ברעיונות היפים והמכילים של הרב קוק כדי להצדיק ולהלבין כל דבר. לכן הוא נאלץ לקחת על עצמו את התפקיד של להיות שמאי בעניינים של מחויבות בסיסית לתורה ומצוות. בשני העשורים האחרונים הוא פחות מלמד את הצדדים הגבוהים יותר במשנת הרב קוק ומלמד בעיקר את ספרי 'עין איה', שאינם בהכרח מבחר יצירתו של הרב קוק, אבל יש בהם חיזוק של יסודות האמונה הפשוטים.
"לכל הכרעה חינוכית יש מחיר, וכך גם להכרעה זו. זה לטעמי מה שקרה בבית המדרש, אבל בסוף תמיד יש מטוטלת ומגיעים לנקודה מסוימת שמחייבת אותך להתאזן שוב לצד השני. כל העיסוק התקיף בסוגיות הללו לא מבטל את המשימות האחרות שיש לנו בחיים, ודווקא בגלל שרוב בית המדרש פחות עוסק בהן אני מרגיש צורך כן לעשות זאת. הרב טאו הוא בעל יכולת ביקורתית וראייה אסטרטגית, שמזהה נקודות שצריכות טיפול ומטפלת בהן, אבל זה לא יכול להיות תחליף לעיקר. אנשים שלומדים את כל תורת הרב קוק רק דרך הצינור של המאבקים הללו עלולים להחמיץ את העיקר".
אלישיב מעיד על עצמו שהוא חש בדידות בציבור שאיתו הוא מזוהה. "יש הרבה נושאים שלטעמי הם נושאי ליבה, ואני מרגיש שהם מוזנחים לא רק בבית המדרש אלא גם בשיח הציבורי. מצד שני, כשאני כותב את הדברים, פוגש אנשים ומדבר, אני מגלה שיש עוד הרבה אנשים שחושבים כמוני וגם חשים בודדים, אז יכול להיות שיש כאן רוב דומם של אנשים שצריך ללכד אותם, ואם הספר הזה יתרום לכך במשהו, אז אני אשמח. חסר היום קול שמחבר בין היסודות הרוחניים ובין החיים המציאותיים והמעשיים, קול שיוצר הקשבה, שיח וחיבור בין חלקים בעם ישראל, ופחות עוסק בשיח הקצוות שנשאבנו אליו יותר מדי. מה שגורם לאנשים להתבטא בצורה קיצונית הוא פחד שבצד השני קצת השתגעו.
"אני רואה מסביבי הרבה אנשים שמרגישים שבצד החילוני־הליברלי אלו כבר לא החילונים של פעם, אלא אנשים ללא מחויבות ציונית וערכית שהולכים ונכבשים על ידי רעיונות קיצוניים של פירוק החברה והמשפחה. כשרואים את זה בצד שלנו, זה גורם לאנשים לחדד עמדות ולהקצין. מנגד, בצד החילוני, שרובו לא באמת כל כך קיצוני, אומרים שאנשי המחנה התורני־חרד"לי הם אלו שמקצינים והם הסכנה, וכך הקיצונים מזינים אחד את השני, ובאמצע יש את רוב העם שאינו מיוצג באופן פרופורציונלי בשיח הציבורי".
מה אתה חושב על סגנון הקמפיינים של ארגונים כמו ליבה וחזון שיצאו מבית המדרש שבו למדת?
"היה קמפיין ספציפי של 'חותם' שחרג לדעתי ולדעת רבים מגבולות הטעם הטוב, אבל באופן כללי אלה שני ארגונים שמנסים להתמודד עם בעיה אמיתית ורצינית. מצד אחד ניתן לזהות התגברות מבורכת של המסורתיות באוכלוסייה היהודית בישראל, אבל אצל רבים זה רק במישור האישי והקהילתי, בעוד המדינה כמדינה נתפסת כמנותקת מן הדת. אם לא נפעל, אנו עלולים להתעורר יום אחד למדינה שהיא יהודית רק במובן האתני, מדינה מעורטלת מזהותה היהודית, שתהיה ראויה לשם 'מדינת היהודים' אך לא לשם 'מדינה יהודית'.
"לתפיסתנו תורת ישראל אינה עניין אישי או סקטוריאלי, אלא היא נשמת אפה של המדינה, וזה משליך על סוגיות רבות, במיוחד במה שקשור לפרהסיה. בספר החדש אני לא עוסק בסוגיות של דת ומדינה, אבל יש בו כמה כללים לניהול מאבקים ציבוריים שיפים גם לנושא הזה. לדוגמה, אם יש עליך תווית והצליחו לגרום לציבור הרחב להתייחס אליך באופן מסוים, עליך להיות מודע לכך, כי בזירה הציבורית לא עוסקים בעמדות מופשטות באופן פילוסופי, אלא גם בזהות של מי שמבקשים לקדם את העמדות האלו, ובמידת האשראי שהציבור מוכן להעניק להם. לכן חשוב ליצור שיתופי פעולה, וגם חשוב להבהיר לא רק מה אתה כן אומר אלא גם מה אתה לא אומר, כדי שלא ידביקו לך תווית שתגרום לאנשים לאטום את אוזניהם למרות שאתה מעלה טיעונים ענייניים ונכונים. אם לחזור לתנועות ששאלת עליהן, גם אם אני אישית עסוק לאחרונה בתחומים אחרים, אני בהחלט מחזק את ידי מי שפועל כדי שלא תהיה כאן הפרדה בין דת למדינה. זה רעיון טוב עבור הגויים, לא עבור עם ישראל".
למידה דו־סטרית
הרב נתנאל אלישיב (43) נולד בארה"ב ועלה לישראל בגיל תשע. הוא גדל ברעננה, היה פעיל בתנועת בני עקיבא ולאחר שנות התיכון הלך ללמוד בישיבת מרכז הרב. לאחר ארבע שנים בישיבה התגייס לשירות צבאי מלא בצנחנים, ואז שב לחבוש את ספסלי בית המדרש לארבע שנים נוספות בישיבת הר המור, ובמהלכן נישא לאשתו נעה. מהר המור עברה המשפחה לעלי, שם כיהן אלישיב עד לפני כשנה כרב של כיתה במכינה.
"בשנה האחרונה אני ממשיך ללמד במכינה ובמוסדות נוספים שקשורים אליה, אבל לא לקחתי אחריות על כיתה כי מצאתי את עצמי ב'היריון' עם לא פחות מתשעה ספרים שצריכים להשלים ולהוציא לאור, חלקם שלי וחלקם בסדרה של הרב קשתיאל על נביאים. הספר הראשון שהוצאתי, 'צדיק באמונתו יחיה' של הרב טאו, עסק בין השאר באיך לא ללמוד תנ"ך. זה היה חשוב, אבל עכשיו, בסדרה של הרב קשתיאל, אנחנו מנסים להראות איך כן לומדים תנ"ך. אני משקיע הרבה שנים בהוצאת הסדרה הזאת שגם היא בבחינת 'חלק מהפתרון', כלומר ניסיון לייצר משהו חיובי".
"ישראלי ממוצע שואל את עצמו רק למה הם לא עולים לארץ, והשאלה הזו עצמה, למרות שאני כמובן תומך בעלייה, יש בה המון התנשאות לא מכוונת וחוסר הבנה של מרקם החיים שלהם"
בתקופה האחרונה החל אלישיב לנסוע להרצות בקהילות יהודיות בארה"ב. "באתי משם ואני מרגיש חובה גדולה לנסות להניע קצת תהליכים לפי כוחי הדל. התכנים של בית המדרש שלנו יכולים להיות מאוד טבעיים בשבילם, וכמעט אין מי שמלמד את זה שם. יהדות ארה"ב היא אתגר גדול יותר מכל האתגרים שאנחנו דנים עליהם בארץ".
אתה פוגש גם קונסרבטיבים ורפורמים?
"האמת היא שאין לי ממשק איתם אלא עם הקהילות הדתיות, אבל כמובן שהקהילות הדתיות שם בנויות אחרת מהקהילה הדתית כאן. האורתודוקסיה המודרנית שם היא לא בדיוק אותו דבר כמו הציונות הדתית כאן. יש לנו גם הרבה מה ללמוד מהם, במיוחד במודל הקהילה. גם כשבאים בשם שליחות, חשוב שתהיה למידה דו־סטרית".
אתה שבע רצון מהשיח בארץ על יהדות ארה"ב?
"ברור שלא. בישראל בכלל לא מבינים את יהדות אמריקה. לא מבינים מאיפה הם באים ומה הקשיים שלהם. ישראלי ממוצע שואל את עצמו רק למה הם לא עולים לארץ, והשאלה הזו עצמה, למרות שאני כמובן תומך בעלייה, יש בה המון התנשאות לא מכוונת וחוסר הבנה של מרקם החיים שלהם. אני מעודד את התלמידים שלי לצאת למחנות קיץ שם, לא משנה באיזה תפקיד, ולו רק בשביל ליצור את החיבורים".
לצד לימודיו התורניים למד אלישיב פסיכולוגיה ושיטות הוראה לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, ותואר שני במדיניות ציבורית למנהלים באוניברסיטת תל אביב. בשנים האחרונות הוא גם השתתף בסמינרים של "קרן תקווה" ובתוכנית העמיתים של רשת "מעוז".
הלימודים והתוכניות שבהן השתתפת מן הסתם גרמו לך להיות יותר פעיל מחוץ לבית המדרש.
"באשר לרב רפי, גם הוא נכנס רק כתוצאה ממצב החירום שנוצר, ובכל מקרה הוא בדיוק דוגמה לאדם שיש לו יכולות וניסיון חיים שאינם רק 'רבניים' באופן מובהק"
"לאנשים יש תפקידים שונים בחיים, וכל יום אדם צריך לשאול את עצמו מה התפקיד שלי ומה הקב"ה רוצה ממני. יש אנשים שיש להם נטייה אידיאליסטית לשני כיוונים שונים וזה יוצר מתח בשאלה הפשוטה היכן להקדיש את המשאבים והזמן. אצלי זה בהחלט כך. כל הכניסה שלי לעולם התורה נבעה מתוך רצון אידיאליסטי לשפר את חיי העם והמדינה. זה מה שדחף אותי מלכתחילה לעולם התורה, אבל זה גם מה שדוחף אותי לא להזניח את חיי השעה. יש דילמה בין חיי נצח לחיי שעה ואני בהחלט שואל את עצמי לפעמים איפה עיקר ההשקעה שלי צריכה להיות. כרגע בחיים היא בעיקר בקודש אבל אני מרגיש שאני לא יכול להזניח את התחומים האחרים. יכול להיות שבעתיד, אם ארגיש שיש לי יכולת לתרום תרומה ממשית, אקדיש כמה שנים גם לתחומים אחרים".
ראש המוסדות שלכם, הרב אלי סדן, מעורב במערכת הפוליטית בתקופה האחרונה, וראש הבית היהודי הרב רפי פרץ גם הוא מזוהה עם ישיבות הקו. אתה רואה את זה באופן חיובי?
"שאלת מעורבותם של רבנים בתחום הפוליטי היא מורכבת מכדי להשיב עליה במשפט או שניים. באופן כללי, נכון שרבנים לא צריכים להיות מעורבים בצדדים המעשיים של הפוליטיקה בתור רבנים, כי הם לא מומחים לעניין זה וזה גם עלול לפגוע בכבוד הרבנות. מצד שני, לפעמים משתמשים באמירה הזו כדי לנטרל את השיקול התורני כליל מן העשייה הציבורית, ברוח דבריו של הרצל שלפיהם הרבנים צריכים לעסוק רק בדת במובנה המצומצם ולהישאר בבתי הכנסת. זו בוודאי לא דרכה של הציונות הדתית.
"יש לחלק בין הבעת עמדה תורנית על היעדים שאליהם יש לשאוף לבין עיסוק מעשי בפוליטיקה. מובן שיכול להיות רב שהוא גם מומחה לפוליטיקה, אבל חשוב להדגיש שזה לא מתוקף היותו רב, אלא זה כישרון נוסף, בדומה לרמב"ם שהיה גם רופא, מה שלא הפך את המרשמים שלו לפסקי הלכה. בספר שלי, שעוסק לא מעט בפוליטיקה, אני מקפיד לעשות את ההפרדה הזאת, ואילו הייתי נכנס לזירה הפוליטית הדבר הראשון שהייתי עושה הוא מה שעשה הרב בני אלון ז"ל, כשוויתר על השימוש בתואר 'רב'.
"ביחס למה שקרה לאחרונה במפלגת הבית היהודי, אי אפשר ללמוד שום דבר מהתקופה האחרונה, שמתאפיינת בחוסר יציבות פוליטית ודברים רבים נעשו בה בלית בררה, כדי למנוע את חיסולו המוחלט של כוחה הפוליטי של הציונות הדתית. ההחלטה של נתניהו להקדים את הבחירות הקודמות שבועות ספורים אחרי שהוא הזהיר שאסור להקדים את הבחירות כי אנחנו בשעת חירום ביטחונית גרמה לכך שהמערכת הפוליטית נכנסה לסחרור ואי אפשר היה לקיים תהליכים ראויים מבחינה ציבורית. לא רק הרב סדן היה מעורב בניסיון להציל את המפלגה הציונית־דתית, אלא קבוצה לא קטנה של אנשים טובים, רובם לא רבנים. באשר לרב רפי, גם הוא נכנס רק כתוצאה ממצב החירום שנוצר, ובכל מקרה הוא בדיוק דוגמה לאדם שיש לו יכולות וניסיון חיים שאינם רק 'רבניים' באופן מובהק. ימים יגידו אם יש לו את היכולות הדרושות כדי להצליח בזירה קשה זו, ואני מאחל לו הצלחה.
"הואיל וכבר נכפו עלינו בחירות חוזרות, אני חושב שהדרך היחידה לפתור את המשבר הפוליטי הנוכחי בציונות הדתית היא לתת לציבור להכריע את מי הוא רוצה לראות בהנהגה. צריך גם לאפשר לאנשים חדשים להציג את מועמדותם ולרענן את השורות. אם לא ננהג כך, אזי לא ניתן לשלול את האפשרות שאחרי הבחירות יגלו הדתיים החרד"לים והדתיים הליברלים שיש להם מכנה משותף שעליו הם לא חשבו קודם לכן – אפס מנדטים בכנסת".
לא מחנכים להשתלטות
"לעזרת ה' בגיבורים", אחד הספרים שפרסם אלישיב, כולל פרקי ליווי לשירות קרבי ממושך. כמי שמכין ומלווה בחורים צעירים לקראת שירותם הצבאי ובמהלכו, אלישיב סבור שהשירות הצבאי ביחידות קרביות פשוט יותר לחייל הדתי מאשר בעבר. "ביחידות הלוחמות ברור שיותר קל היום לחייל דתי. עושים הרבה רעש, אבל לרוב הוא לא באמת מוצדק ומשקף. רוב הבעיות הדתיות שאנשים מייחסים היום לצה"ל לא קשורות לצה"ל אלא לכלל החברה והתרבות של זמננו, אלא שצה"ל הוא המקום הראשון שבו בחור דתי מצוי פוגש בו את שאר החברה. אני מסכים שבצבא הגדול הערבוב בין המינים הוא נושא מסובך ומאתגר שימשיך להעסיק אותנו".
בהקשר לשירות הצבאי וגם לתחומים אחרים, מייחסים לפעמים לבני דוד שיח של השתלטות.
"תמיד אמרו את זה על בני דוד, וזה אף פעם לא היה נכון. כל מי שמחנך להשתלטות לא יצליח, כי אי אפשר להשתלט על מערכות מבחוץ. אף אדם לא יכול להתנהל במשך עשרות שנים כסוכן סמוי של אידיאולוגיה כלשהי ועדיין להצליח להשקיע במערכת ולשלם את המחירים הדרושים לשם כך. הדרך היחידה היא להיכנס באמת ולהשתלב. הכרתי אנשים שהתגייסו במטרה להביא את הבשורה, והם היו צריכים מהר מאוד או להתאפס על עצמם או למצוא את עצמם מחוץ למערכת. מצד שני, זה נכון שיש גם אנשים שמשתלבים במערכות ואתה שואל את עצמך איזה ערך מוסף הם מביאים. אנחנו רוצים שאנשים שהתחנכו על רעיונות אמוניים יביאו את המטען הרוחני והערכי שהם צברו איתם לעשייה שלהם בצבא ובכל מערכת ציבורית אחרת, אבל לא בגישה של השתלטות".
הבעיה היא שיש היום, יותר מאשר בעבר, פחד מהשתלבות ומפגש.
"יש לי יתרון שבאתי מארה"ב. אנשים מטבעם מחלקים כל הזמן את החברה ל'הם ואנחנו', ובארה"ב ה'אנחנו' היה כל היהודים. רוב הילדים שלמדו איתי לא שמרו שבת וכשרות אבל הרגשנו שותפות מלאה כי כולנו יהודים. כשעליתי לארץ, היה לי מאוד מוזר כמתבגר להיתקל בשיח של 'אנחנו והם', אם זה ביחס לדתיים וחילונים או ביחס לבני עדות שונות. לא השלמתי אף פעם עם השיח הזה. אני מאמין שמי ש'סוגר מדפים' יותר מדי, סופו להיפתח בצורה לא נכונה. הזכרתי בספר את התופעה של ילדי הורים אידיאולוגיים מאוד – דתיים, חילונים, רוויזיוניסטים – שעוברים לצד השני. חציית הקווים הזאת היא לא למרות החינוך התקיף והנוקשה של הוריהם אלא בגללו. רדיקליות מביאה למרד כי הילדים מחפשים מה יש בצד השני. אני מסכים איתך שיש היום פחות רצון למפגש. שאלתי על כך לא מזמן צעירים והיה עצוב לי לגלות שרובם מעדיפים לגור במקומות הומוגניים".
