"נולדתי אל תוך עיר הקודש, תקופה בה ניסו ללבות פה רק עוד אש. גדלתי, איתי גם הגודש בגרון. איך הכול יכל להיות אחרת אם היינו מספרים סיפורים שמחים ביום הזיכרון…", כתב ענר שפירא בשירו "מאמין סתם".
רשימה ליום הזיכרון לזכרו של ענר, ראוי לה שתיעשה על פי רוחו. "סיפורים שמחים" מסיטים את העיסוק מהאובדן לעיסוק באדם שחי ופעל. אין זו רק הסחת דעת כי אם התמקדות בחיותו – חיות שמשפיעה על השומע ומעוררת בקרבו שמחה גם כשמעורר השמחה כבר אינו נמצא.
הרבה זהויות היו לענר: אח בכור, בן, חבר, לוחם, הוגה, אמן, מוזיקאי, ומכל אלו נשתדל להאיר את דמותו כפי שמשתקפת ביצירתו.
יצירתו של אדם היא רוחו והדהודה מאפשר הצצה לנבכי נפשו. נשמת האדם בתפילת "אל מלא רחמים" משולה ל"זוהר הרקיע מאירים ומזהירים". אורם של הכוכבים מאיר את השמיים, מנווט ספינות בלב ים ומעורר מחשבות גם מיליוני שנים לאחר שהכוכבים עצמם חדלו מלהתקיים. כך גם יצירתו של היוצר, מרגע שיצאה לעולם היא בעלת ממשות עצמאית מנותקת מן היוצר וממשיכה ופועלת אף לאחר לכתו.
בשל עושרם וגיוונם הגדול של יצירותיו, בחרנו במספר יצירות בהם עסק ענר בערכו של האדם, במורכבותו וביכולתו להשתנות. ענר האמין שהאדם כיצור חופשי אינו נתון בסד הגדרות חיצוניות. הוא אינדיבידואל ו"לפיכך נברא האדם יחידי". בנוסף לכך יש לו את הכח מעצם טבעו להשתנות ולהגדיר את עצמו מחדש.
התבוננות ביצירתו של ענר מעניקה מבט נוסף על קרב הגבורה בו נפל במיגונית ליד רעים ביום שמחת תורה תשפ"ד.
נשיאת הפכים
ענר היה במגמת אומנות בבית הספר הימלפרב ובנוסף למד פסנתר קלאסי באקדמיה למוזיקה בירושלים.
דרך מיצג אמנותי שיצר בסוף לימודיו בתיכון, שהיה מעין ניסוי חושי פסיכולוגי, ענר בחן חוויות רגשיות מנוגדות אצל האדם הצופה. לשם כך בנה חדר חושך. בטרם נכנס הצופה לחדר הוא התבקש לטעום שוקולד מבונבוניירה שהוצבה בכניסה ולהאזין ליצירה קלאסית שהתנגנה ברקע. רק לאחר שהצופה שהה בתחושות שהציפו אותו' הוא התבקש להיכנס לחדר החושך בו הסיט וילון ונתגלתה בפניו תמונה של אדם אחוז אימה. כשהצופה יצא מהחדר הוא נשאל – אילו תחושות הציפו אותו ואיזה רושם גבר על השני?
בדברי ההסבר שצירף ענר כתב: "בעבודתי בחרתי לשלב בין שניים מהתחומים המרכזיים בחיי – אמנות ומוזיקה. המיצג נועד לבחון את הקשר שבין החושים שלנו – ראיhה ושמיעה, בעיקר על ידי הנגדתם זה לזה מצד הרושם שהם מותירים באדם".
טיפות אמת
בשיר "מאמין סתם" מברר ענר את זהותו הפנימית של האדם:
"אני אדם שמאמין בשינוי טוב, אמין תאמין בשינוי, עזוב שינוי, מספיק אדם שמאמין סתם טוב, אז אני אדם מאמין, עזוב להאמין מספיק שתהיה אדם".
בשיר "נקי" ממשיך ענר בתהיות ובניסיונות לבטא את האני הפנימי האמיתי שלו.
"…אולי רק למוזיקה אני נותן להיכנס אליי באמת
אולי אין לי מקום לאפ'חד בפנים
הפחד לבזבז ת'זמן הדל בציר שבין נולד למת
גורם לי לא לשבת, להפנים ורק להתחבט
בקשות מאלהים אפ'פעם לא ברור שהוא מקשיב לי
פלא שתמיד מרגיש אותו צופה בי ברגעי החטא
יש לי קול ואין עונה וכלא שסוגר עליי
שם דלי מתחת ראפ עברי לתפוס טיפות אמת…"
ממשיך לחפש
החיפש הפנימי של ענר בא לידי ביטוי ברבים משיריו.
בשיר "נשאר מאחור" כותב ענר:
"הלב שלי מטוטלת
גם מבעד לזכוכית מגדלת
לא תמצא סדק
מביט לשמיים
אולי שם אמצא צדק
מוציא ת'בפנוכו שלי על הדף
מת לעוף ברוח כמו עלה נידף".
באיוריו בפנקסים אותם נשא במהלך שירותו הצבאי' ישנם איורים ריאליסטיים לצד איורים אשר מפרקים את תמונת המציאות ובונים אותה מחדש באמצעות השימוש במרכיב אחד – הצבע.
יש מקום לכל דעה
בשירו "שנאת אחים" מתאר ענר את מצוקת היחיד המנסה לבטא את עצמו ואת דעותיו, אך קולו הולך לאיבוד ונחסם:
"מנסה לדבר, מאבד את הקול
עברנו הרבה, לא מעבד את הכל
שמים אזיקון על היד שלי
הם משתיקים תי
כל אחד מנסה להפיל תי
למחות זה יקים תי
…………
"נטו מנסה לחיות בכבוד
אתם מנסים לטשטש לי ת'עקבות
זה לא יעבוד
לא תבנו סדר חדש אם זה תלוי בי
נחסום כל כביש נזעק ת'זעקה בלופים
יש מקום לכל דעה
אין מקום לקיצונים
נרדמנו בעמידה
הם השחיזו סכינים…"
השיוך החברתי-פוליטי הוא לפי תפיסת ענר חיצוני לאדם ומהווה לרוב אמצעי חברתי לשליטה על האדם. על פי אמונתו, האדם החופשי חייב להשתחרר מכבלים חברתיים ולהישמע לקולו הפנימי ולצו מצפונו. תפיסה זו, בכוחה לשנות את השיח החברתי ממוקצן ומפלג לדיאלוג אנושי ואישי שבכוחו להרחיב את הדעת והלב. "לכבד את השוני בין מי שבחרת להיות לאחד שבחר קצת אחרת", כך כתב בשיר "עגלה בירידה".
אין "הם", יש אותנו
בחודש אוגוסט שלפני 7 באוקטובר, לאחר שראה ברחוב פוסטר ובו דמות דיוקנו של הרבי מלובביץ' שאלמונים ריססו עליה גרפיטי אדום, העלה ענר שני "סטוריז" מעוצבים לאינסטגרם:
"הפתיע אותי האמת. ברור שקורים דברים יותר דרמטיים, אבל אפשר ללמוד מזה שמשהו השתנה. אני לא חושב שלפני כל הבלגן הייתי רואה הרבה מקרים כאלה – גרפיטי על הפרצוף של הרבי מלובביץ'? אנשים מתחילים לדבר בשחור לבן – 'או שאתה איתי או שאתה אחד מהם'. מי אלה – 'הם'?
דתיים? חרדים? חילונים? ימנים? שמאלנים? דמוקרטים? פשיסטים? תומכי ה…? מתנגדי ה…?
אל תתנו למלבי השנאה מפה ומשם למחוק ולטשטש את מה שתמיד היה ברור. יש שוני ויש אי הסכמות קשות, אבל לא משהו שמצדיק לשרוף ציבורים שלמים. הקיטלוג הזה הוא רק אמצעי שליטה בנו. נוח יותר לשלוט באנשים שמדברים בשחור לבן, שלא רואים גוונים. אל תתנו לשונאים שליטה על עיצוב התודעה שלנו. אין באמת 'הם'. תחשבו על זה".
"זה תלוי בנו אם תהיה פה הגשמת חזון"
ענר לא נואש. הוא קורא לסביבה לתקן את המצב אליו הגענו וליצור עתיד טוב יותר:
"לא הגענו לנקודת האל חזור
זה תלוי בנו אם תהיה פה הגשמת חזון
אמנם דברים בינתיים זזים בקצב חילזון
זו דעתי
זו אמונתי גם אם זו
לא הקאפ אוף טי
תיקח מזה מה שתיקח
תקחי מה שתקחי
שונים אחד מהשני כי ככה זה פאזל".
זוקף כפופים
בכל בוקר אנו מודים לבורא עולם על שהוא מיישר אותנו, הכפופים.
בשיר "מאמין סתם" ענר נושא תפילה לזוקף הכפופים שהאנשים הכפופים יהיו ישרים: ישרים לעמם, כלפי סביבתם ומול עצמם.
"…בליבי תפילה זוקף הכפופים
שתתן לאנשים ת'כוח לתיקון
להתאחד
להתייחד-
למען קידוש החיים
ושלא נתפחד כלל
שלא נתפחד…".
אי אפשר לקרוא שורות אלו בלי לחשוב על תמונתו האחרונה של ענר מן המגונית שצולמה על ידי איתמר שפירא שניצל. בתמונה רואים את ענר כשהוא ניצב לבדו בפתח המיגונית ומאחוריו עשרים וארבעה אנשים כפופים.
ענר, אהובנו, תפילתו נענתה והוא הזדקף, התאחד והתייחד למען קידוש החיים ולא התפחד כלל, ולא התפחד.
