בצירוף מקרים מצמרר, יום הזיכרון השנה הוקדם ביומיים בגלל השבת, ויחול הפעם ב-ב' באייר – בדיוק ביום הולדתו ה-22 של לוחם סיירת אגוז, רס"ל אור מנצור הי"ד, שנהרג בגבורה בלבנון בערב ראש השנה האחרון – החייל הראשון שנהרג בגזרת הצפון מאז הפלישה הקרקעית לגזרה, שלושה שבועות בלבד לפני שאמור היה להשתחרר מהצבא.
עבור אימו, יהודית מנצור, ואחיו הצעיר, יוחאי, זהו יום מטלטל במיוחד: יום הזיכרון הראשון כמשפחה שכולה, וגם יום ההולדת הראשון של אור אותו יציינו בלעדיו. האם, יהודית, מתכננת לעלות להר הרצל בשעות הבוקר המוקדמות מאוד של יום הזיכרון, ולשתול עבור בנה פרחים חדשים על קברו, עוד לפי שיחלו שם הטקסים הרשמיים בהם היא ובנה ייקחו חלק.
אור מנצור נולד ב-ב' באייר תשס"ג ביישוב בית אריה, וכזמר ומוסיקאי מחונן הוא הופיע מגיל צעיר כמעט בכל הטקסים ביישוב, הן בערבי יום הזיכרון והן בערבי יום העצמאות ובהופעות אחרות. ביום הזיכרון לפני שנתיים הוא היה ברגילה ואימו, שהיא זמרת במקצועה וגם עורכת הפרשות חלה, הזמינה אותו ואת אחיו לשיר ולנגן איתה בטקס יום הזיכרון בכפר סבא בו הופיעה. היא ביקשה מאור לשיר את התפילה לזכרם של הלוחמים שחירפו את נפשם במערכות ישראל. הוא אמר שאין לו מנגינה, ואז על המקום חיבר לחן מקורי ושר א-קפלה בקול מרגש ומצמרר את התפילה לזכרם של החיילים שאליהם הוא עצמו הצטרף שנה וחצי לאחר מכן. יהודית עוד הספיקה להקליט אותו שר את התפילה באותם רגעים, והתפילה בקולו של אור אף הועלתה ליוטיוב.
זכות להיות בהגנה על עם ישראל
אור למד לנגן בילדותו על קלרינט ופסנתר, ובהמשך לימד את עצמו לנגן בגיטרה. בגיל 20 אימו רכשה עבורו מערכת תופים, והוא שילב שירה ונגינה עם כל הכלים אותם הוא מכיר. הוא התחנך בזרם הממלכתי-דתי, תחילה ביסודי בראש העין, ובהמשך בחטיבת "נר תמיד" ובישיבת "שעלבים" הסמוכה למודיעין. כשהיה בן ארבע אביו חלה ואושפז, ובהמשך נפטר, כך שמגיל צעיר אימו גידלה ופרנסה לבדה אותו ואת אחיו הצעיר.
"מתוך הסיטואציה הזו אור הצליח להצמיח מתוכו בגרות, בשלות רגשית וכתפיים רחבות", מספרת יהודית. "הוא לקח את החיים על הכתפיים שלו, לא כמשא קשה וכבד, אלא כמסע שבו יש לו זכויות ויש לו אחריות כבן בכור. הוא היה מוכן לעשות הכל עד הסוף בכל מקום שבו היה, ונתן לאחיו חסות של אבא. הוא התמודד עם הידיעה שגדל בלי אבא בצורה בריאה, והיה צעיר שראה את עצמו כבעל יכולת נתינה, החברים תמיד מספרים שהוא היה דמות שחסו תחת כנפיה. סיפור חייו גרם לו לפרוש חסות על כל חבריו, על אחיו, אפילו עליי, אמא שלו, שתמיד הוא רצה שיהיה לי טוב יותר. 'אמא אני רוצה להתחתן מוקדם אבל לא לפניך', הוא היה אומר לי בחיוך".
כנער יתום מאב הוא לא היה חייב להתגייס לשירות קרבי. מדוע זו הייתה בחירתו?
"אור היה היחיד מתוך 100 התלמידים במחזור שלו בישיבה, שהתגייס מיד ולא פנה קודם לכן למכינה או ישיבת הסדר. הוא הרגיש בשל להתגייס, וידע שאת הידע התורני הוא ימשיך ללמוד תוך כדי. אכן במשך כל השירות הוא למד תורה, ומעולם לא ויתר על שלוש תפילות ביום. אבל הגיוס בער בו. הוא קיבל שיבוץ להגנה אווירית בזמן שהתאמן בכיתה י"ב לקראת שירות קרבי, ולא היה מוכן לקבל את השיבוץ הזה. הוא רצה להיות הכי קרבי שאפשר. אני הייתי מופתעת. הוא עשה לי שיעור לגבי כוחו של רצון. כתבנו מכתב לצה"ל ופירטנו את התחושות שהוא מרגיש לגבי הייעוד שלו כלוחם, ואז הוא קיבל שיבוץ לטירונות גולני ובגיבוש כבר הוכוון לסיירת אגוז. תמיד בכל המסעות הוא היה לוקח על עצמו את התיק הכי כבד, ופעמים רבות שימש כקשר סמ"פ. כשראיתי את התיק תמיד אמרתי: הוא נושא את כל עם ישראל על כתפיו, וזה הגיע לידי ביטוי כשהוא מסר את חייו למען עם ישראל.
אחד המחזות הקשים עבורו היה מראה של קצין שנהרג, שפינו אותו באלונקה והציציות שלו השתלשלו מתוך האלונקה. היה לו קשה לראות את הקדושה של הקצין שמסר את חייו
"גם החברים שלו מעידים, שאור תמיד היה שם עבורם. גם בשעות הלילה הקטנות, אם חבר היה במצוקה ורצה לדבר, אור לא הלך לישון עד שדיבר איתו וניגן איתו. הוא עזר לחברים לשפצר ציוד על חשבון שעות שינה לפני שנכנסו ללבנון, גם כשהיה עייף מאוד. הוא תמיד שם את עצמו בצד כדי לתת למישהו ולעזור למישהו להתארגן", היא מספרת ומוסיפה כי "האהבה הזו של החברים תמיד חזרה אליו. הוא היה דתי יחיד בצוות של חילונים, והם תמיד התקבצו סביבו כשערך קידוש או הבדלה, רק כדי שאור לא יהיה לבד. חלקם לקחו על עצמם לערוך את הטקסים הללו, בזכותו. וכמובן חירוף הנפש של החברים שלו לחלץ אותו משדה הקרב לאחר שנהרג".
בבוקר ה-7.10.2023 אור הוקפץ עם יחידתו לאזור הקרבות בדרום, בתוך בסיס כיסופים. "הוא ראה במציאות במו עיניו את מה שאנחנו נמנעים לראות בסרטונים הקשים", מספרת יהודית. "הוא וחבריו עסקו באיסוף ופינוי המון גופות בימים הראשונים, ראו חברים שנפצעו ונהרגו. אבל אני כאמא ידעתי שאור מבחינה רגשית שורד את זה כי הכרתי את תעצומות הנפש שלו. ידעתי שהוא מתגבר, שלא יהיה פוסט טראומתי. בהמשך הוא השתתף בעומק הלחימה בעזה, ואחד המחזות הקשים עבורו היה מראה של קצין שנהרג, שפינו אותו באלונקה והציציות שלו השתלשלו מתוך האלונקה. היה לו קשה לראות את הקדושה של הקצין שמסר את חייו. חיבקתי אותו אחרי שסיפר לי והודיתי לי על כך שהוא משתף אותי בקשיים".
מה גילית עליו לאחר שנהרג?
"אור כתב יומן במשך שנתיים ובו כתב את כל ההגיגים, תובנות, מחשבות ורצונות שלו. מכיוון שהוא היה אדם משתף, היומן לא חידש לי שום פרט, אך זה היה מרגש מאוד לקרוא ולהרגיש את הקירבה שהייתה לו לעצמו, היה לו חשוב לומר את האמת גם לעצמו. את המחברת האחרונה שכתב לפני שנכנס ללבנון הוא שכח בבית, הוא ביקש ממני להביא לו אותה וזה התמהמה, ואז הוא אמר שכבר לא צריך. הבנתי כנראה לקח מחברת אחרת. המחברת האחרונה הזו לא נמצאה בתוך הציוד שקיבלתי לאחר שנהרג. ראיתי שהמחברת שאצלי מגיעה עד ה-12.9 ואור נהרג ב-2.10, אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שבטווח זמן כזה אור לא כתב כלום. אמרתי לקצין הנפגעים שצריכה להיות עוד מחברת.
"סוף סוף… אנחנו נכנסים", הוא אמר להם בשמחה. כשהביעו בפניו חשש, שאלו "ומה אם מישהו ייהרג?", הוא לא היסס. הוא ידע מה המחיר, והוא היה מוכן לשלם אותו
ארבעה חודשים לאחר שנהרג בקרב הגיעה אלי מעטפה עם חפצים נוספים, את חלקם עדיין לא פתחתי, אך הייתה שם מחברת כחולה ובה כתובים כל הימים האחרונים לחייו. בדף האחרון, כ"ט באלול, היום שבו הוא נהרג, הוא כתב: 'אני יושב בתוך שיח אחרי לילה קשה, של הרבה הליכה. התחלנו בכניסה לאזור אל עדייסה…. מחר ערב ראש השנה, אני לא יודע איפה נהיה ואם נצליח להרגיש קצת את החג. שופר לא נשמע לצערי, אבל זו זכות להיות בהגנה על עם ישראל ביום הגדול הזה. באמת אני כל כך רוצה שתושבי הצפון יחזרו לבתים שלהם ושיוכלו לחיות חיים נורמליים'. אלה הדברים שהוא חשב עליהם ברגעים האחרונים שלו".
בחר להיות הראשון
חבריו של אור מספרים שכאשר התחיל התמרון בלבנון, אור וחבריו התקדמו אל היעד. הם עמדו סמוך לגדר, ושניים מחבריו התווכחו מי ייכנס ראשון. אור, בלי להסס לרגע, קפץ מעליהם ואמר בחיוך: "אני ראשון!". החיוך שהיה חלק ממנו תמיד, גם ברגעים של מתח ולחימה. חבריו מספרים שכאשר ליבם היה כבד עם תחילת התמרון, אור היה נלהב ומלא מוטיבציה. "סוף סוף… אנחנו נכנסים", הוא אמר להם בשמחה. כשהביעו בפניו חשש, שאלו "ומה אם מישהו ייהרג?", הוא לא היסס. הוא ידע מה המחיר, והוא היה מוכן לשלם אותו.
לבית שבכפר הלבנוני הגובל ביישוב משגב עם נכנס אור יחד עם המפקד האהוב שלו, סרן איתן יצחק אוסטר הי"ד. הם אלה שקיבלו את מכת האש הראשונה מהמחבלים ומשם התפתח קרב לחימה קשה. אור נלחם עד הרגע האחרון, הוא נהרג וסרן אוסטר נפצע וחולץ, תוך כדי שהוא מנסה להציל את חייליו גם בעודו פצוע. בהמשך, הוא מת מפצעיו. רק לאחר שמונה שעות, במבצע חילוץ מורכב, חולצה גופתו של אור על ידי חבריו. שמונה גיבורים נהרגו בקרב הזה, בהם בנוסף לאור ואיתן: סמ"ר עידו ברויר, סמ"ר עלמקאן טרפה, רס"ל נזר איטקין, רס"ל נועם ברזילי, סרן איתי גיאת, וסרן הראל אטינגר, שנהרג במהלך המבצע לחילוצו של אור.
"כשאור נהרג, חבריו נלחמו כדי להביא אותו חזרה הביתה. שמונה שעות של חילוץ תחת אש כבדה, כשבכל רגע נשקף החשש שאור עלול להיחטף", מספרת יהודית. שלוש שעות בלבד לפני כניסת ערב ראש השנה, הגיעו הקצינים לביתה עם הבשורה הקשה מכל בפיהם. אור נקבר בהר הרצל בחלקה 18א' לצד מפקדו האהוב איתן אוסטר.
איך את מצליחה להתנחם היום?
"מה שמנחם אותי זה האהבה שממשיכה להתקיים בין אור לביני. המחברות והסיפורים תורמים את חלקם. דרך המחברות וכל מה ששמעתי מהחברים, מפקדים ורבנים – הרגשתי שאני לומדת את אור מחדש, ומבינה את העוצמות של האישיות וגודל האהבה ששכנה בתוכו עד היום. כל הזמן מרגישה עטופה באהבה שלו. כשאומרים: משמיים תנוחמו, יש בכך אמת – בני אדם לא מנחמים. הקב"ה ואור לצדו מנחמים אותי. בני אדם מביאים איתם חיבוק, מילה טובה, מבט בעיניים, אבל לא נחמה. אני לומדת לא לצפות לזה מאנשים. אלא להתחבר בתוכי לנחמה הפנימית שלי שמגיעה מתוך אהבה עצומה של אמא, שממשיכה להיות אהבה של אמא. אני ממשיכה לדאוג לו לבן שלי, וכל זה מתבטא במפעלי ההנצחה של אור, ובשיחות שאני משוחחת עליו. את האהבה של אמא אי אפשר להפסיק, וגם את המנגינה של אור אי אפשר להפסיק. קיבלתי ייעוד, שליחות להמשיך את האור שלו בעולם, להנציח אותו והיום אני צור, שאור מעביר דרכו את האור שלו לעולם וזו זכות גדולה".
את מצטערת שהלך ליחידה קרבית?
"לא. אור מימש את הייעוד שלו כלוחם, כאוהב ישראל, הוא נתן את חייו על קידוש השם, קדושת הארץ וקדושת העם. זה נותן לי תחושה של שלמות, אם הוא נתן את חייו, מי אני שלא אתן את חיי למען המשכיות החיים. כשהוא רואה אותי חיה עם אור בעיניים, אני יודעת שהוא שמח וגאה בי. כשאני בכאב, עצב וגעגוע, אני מרגישה טפטופי אור שעוטפים אותי מלמעלה, ובזכות זה אני מצליחה לעשות פעולות כאן, להנציח, לשיר, להופיע. בכל שיר שאני שרה אור נמצא איתי, בכל עלה בגינה שאני משקה. אור טיפח את הגינה מאוד, הוא גם היה גנן מוכשר ובכל פרח אני רואה את האור שלו. אני נדרשת לרוחניות כזו להרגיש אותו. הפיזי המוחשי איננו, וזה קשה נורא, אני מריחה את הריח על הכרית שלו שעוד נשאר, ובוכה מגעגוע".
מהן פעולות ההנצחה שאת מתכננת?
"בגלל שאור היה רב פעלים ורב כישרונות, הוא השאיר לי הרבה מתנות: את המחברות שלו שמהן ייצא לאור ספר. נשארו הרבה מנגינות, לחנים ושירים שכתב והקליט – ואנו מתכננים להפיק מהם אלבום. אחיו יוחאי כתב, הלחין ושר שיר לזכרו של אור שנקרא 'אור פניך' אשר עלה לאחרונה ליוטיוב. בישיבת שעלבים אנחנו מתכוונים להקים חדר מוזיקה על שמו שיהפוך להיות מגמת לימוד מוזיקה. הרצון הגדול יותר הוא להקים בית כנסת ביישוב שלנו לזכרו. בינתיים אנחנו בקמפיין גיוס תרומות שנקרא 'באורך אור נלך' לטובת מימוש הפרויקטים הללו".
