"אמנם רק אני מקבלת את התואר, אך יחד איתי צריכות להיות כאן עוד עשרות אלפי נשות מילואים, כולן גיבורות בחזית וגיבורות בעורף", אמרה רב-סרן (מיל') אוריה ברוכי כהן, אשת השנה תשפ"ד של תנועת אמונה, באירוע חגיגי באולם נגב במשכן הכנסת. אוריה נאמה כשהיא מוקפת בבני משפחתה האוהבים כולל ארבעת ילדיה, שתוך כדי הדברים שהיא נושאת בטקס הרשמי בכנסת, מתעקשים לטפס עליה. היא חובקת אותם באהבה וממשיכה לרגש בדברים חמים, בזמן שאבישי, האיש שלה, מגיש לה כוס מים ומנסה ללא הצלחה לשחרר אותה מחיבוק הילדים.
אוריה עדיין לא מעכלת איך נחת עליה התואר המחייב, "אשת השנה של תנועת אמונה". היא בסך הכול בת 35, נשואה לאבישי – גם הוא רב-סרן במילואים שגויס במלחמה, ואם לארבעה, שהצעיר בהם בן חצי שנה והיה בן חודש ב-7 לאוקטובר. אוריה התגייסה למילואים כקצינת נפגעים, והמשיכה גם בתפקידה כראש המועצה הדתית שדות נגב.
"אף פעם לא הייתי גיבורה. גדלתי כילדה רגילה", היא אומרת לנו אחרי הטקס בכנסת, למרות שכבר בלידה היא לא הייתה כל כך רגילה. היא נולדה בכפר מיימון כאחת משלישיית בנות: "היינו שלוש אחיות יחד בבטן של אמא שלי", היא צוחקת, אבל בטקס המרגש בכנסת היא מזילה דמעה כשהיא מציינת בתחילת דבריה כמה חסרה לה ברגע זה אימא אסתר "שגידלה אותי בחום ובאהבה יחד עם אבא שלי, שניהם מורים". "אימא שלי נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 54 כשאני הייתי בת 24", היא מספרת לנו בכאב ומהר מאד מתאוששת וחוזרת לחיוך הנצחי הנסוך על פניה הקורנות.
אירוע ההכתרה שלה בתואר "אשת השנה" נערך בכנסת לרגל יום האישה הבינלאומי, ביוזמת חברת הכנסת מיכל וולדיגר, שגם בירכה את אוריה, ותנועת אמונה. בין השאר, הגיעו לאירוע המרגש גם יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, ח"כ מתן כהנא, ח"כ פנינה תמנו שטה – יושבת ראש הועדה לקידום מעמד האישה, ח"כ לימור סון הר מלך.
יפעת סלע – יושבת ראש תנועת האישה הדתית לאומית ברכה את אוריה בחום ואמרה כי "זו השנה ה-16 שאמונה בוחרת את אשת השנה שלה – נשים דתיות פורצות דרך בתחומים שונים. השנה היה לנו ברור כי הבחירה תהיה באישה שפעלה בחזית ובעורף בחודשי המלחמה הארוכים. הגיעו לשולחננו עשרות הצעות של נשים מדהימות שכל אחת ראויה ופורצת דרך בתחומה. בסופו של דבר החלטנו לבחור באוריה שמהווה מודל מעורר השראה לנשים רבות, ובמלחמה הראתה ששום דבר לא יעמוד בפניה. בשירות המילואים במערך הנפגעים, בהמשך הפעילות כראשת המועצה הדתית, ובבית עם המשפחה הפרטית עם בעל מגויס ותינוק קטן, רחוק מהבית ממנו פונו עם פרוץ המלחמה. ביום הזה כולנו מצדיעים לה".
הוכתרת בתואר אשת השנה ביום האישה הבינלאומי, האם היום מקבל היום הזה משמעות חדשה בחייך?
כמו תמיד, אוריה מחייכת ועונה "אבישי האיש שלי אומר, ובטוחה שעוד המון גברים גם, שאת יום האישה הבינלאומי כמו את יום האהבה לא צריך לחגוג באופן מיוחד, יום אחד בשנה, כי האהבה שלנו היא בכל השנה. ביום שנדע שלא צריך למסגר זאת ליום אחד בלבד, נדע שזה צריך להיות בכל השנה – לא בגלל שאנחנו נשים או גברים, אלא בגלל שאנחנו טובות במה שאנחנו עושות וכך נדע שעשינו את שלנו".
ההישגים של אוריה לא ניתנו לה על מגש של כסף. בדרך להצלחה ליוו אותה גם התמודדויות קשות. כשהחליטה, למשל, להתגייס לצבא ולא לשרות לאומי כמו שאר החברות באולפנת קריית ארבע. היא לעומתן נאלצה להתמודד עם התנגדות מבית, וכאשר החליטה להתמודד במכרז על תפקיד מנהלת מערך שירותי הדת בשדות נגב, התמודדה עם התנגדות מצד אחר.
אבל היא לא ויתרה. היא נזכרת בתחילת דרכה כממונה על מערך שירותי הדת בשדות נגב. "לפני כשלוש שנים, כשהייתי בהריון עם גילי, ראיתי מודעה על מכרז שפורסם מטעם משרד הדתות תחת הכותרת "הטובות למועצות הדתיות". התעמקתי בהצעה וראיתי שאני עונה על כל הקריטריונים. הגשתי מסמכים ומאד שמחתי כשהתקשרו אלי ואמרו –יש לנו תפקיד בשבילך בדרום. כך הגעתי לכהן כממונה על מערך שירותי הדת בשדות נגב".
קבלת הפנים במקום העבודה החדש במועצה הדתית שדות נגב, לא הייתה מרנינה. היו רבנים שטענו שהתפקיד לא מתאים לנשים. היה מי שניסה להכשיל את המינוי שלה כשהוציא תמונות ארכיון בהן אוריה מצולמת במכנסי ג'ינס, וטען שמדובר במה שמוגדר אישה דתית לייט, וזה לא מתאים לדרישות התפקיד.
כל הניסיונות להכשיל אותה לא צלחו והיום, שנתיים אחרי שנכנסה לתפקיד, היא זוכה להרבה הערכה מצד הרבנים שעובדים אתה, גם בזכות תיפקודה המוצלח וגם בזכות אישיותה המלבבת. היום היא ממונה, כראשת המועצה הדתית שדות נגב, על שירותי הדת בשישה עשר ישובים בדרום. "בהתחלה היה מאד לא פשוט", היא מודה, "אבל הם הבינו שאני באתי ללמוד – לא באתי לנהל אלא לעזור. מה ששינה בסופו של דבר את המצב הייתה העובדה שאני לא מקדמת רפורמות של מתן כהנא. בהתחלה הם חשבו שאני פעילה של מתן כהנא שהיה אז שר הדתות, אבל לפני הכניסה לתפקיד בכלל לא הכרתי אותו. אני בעצם אחת מהקבוצה הראשונה של נשים שמנהלות שירותי דת בישראל. הרגשתי שזה צנח עלי ממש משמים. היום אנחנו שש נשים בתפקיד של ניהול שירותי דת בישובים ברחבי הארץ, שמיישמות את הפרויקט של מתן כהנא", אומרת אוריה.
גם התנגדות הסביבה לגיוסה לצה"ל עדיין זכורה לה כחוויה קשה. "הורי התנגדו לבחירה שלי להתגייס לצה"ל. אבי היה ר"ם בישיבה ואמי הייתה מורה למחשבים והם נאלצו להתמודד עם תגובות חברים ושכנים כמו – איך אתה שולח אותה לצבא? מי ישמור עליה?", מספרת אוריה.
"היום יש הרבה בנות דתיות שמשרתות בצבא", היא מציינת, "אבל כשאני התגייסתי זה היה נדיר. אני אמנם אהבתי את העובדה שאני חיילת בחצאית ושמחתי מאד לגלות שאפשר לעבוד את השם גם בצבא. אבל יחד עם זאת, כאבה לי העובדה שהורי האהובים כל כך מתנגדים. למרות זאת נהניתי מאד מהשרות הצבאי שלי, וההורים שלי שכל כך התנגדו לכך מאד שמחו והתרגשו כשהגיעו לטקסים צבאיים כשזכיתי בהצטיינות, והיו גאים בי גם כשיצאתי לקורס קצינים".
היום היא מודה לאבא שלה על העזרה המסורה "אנחנו גרים צמוד לאבא המדהים שלי שעזר ועוזר לנו המון עם הילדים. ב-7 לאוקטובר אני ואבישי גויסנו, אבא באופן טבעי התגייס לעזרתנו וטיפל במסירות בילדים. אבישי האיש שלי ואבא שלי, שני הגברים החשובים והאהובים בחיי הם בעצם סוד ההצלחה שלי. בזכות העזרה התמיכה והעידוד שלהם העזתי והצלחתי".
מעל הדוכן בכנסת היא מגלה: "עוד מהיותי נערה אני יודעת שאם אני רוצה ויכולה – אז אעשה זאת, בלי שתקרות כאלה ואחרות יגבילו אותי. כך גם בתפקיד הנוכחי כממונה על המועצה הדתית וכך גם במילואים במלחמה. זו השליחות שלי ושלנו בעת הזו, לקחת חלק במאמץ הלאומי בזמן המערכה. אנחנו, אבישי האיש שלי ואני מרגישים שאנחנו עוזרים למלחמה כי המלחמה חשובה מאד. אנחנו רואים בזה זכות גדולה ולמרות הקושי אנחנו מאמינים שחייבים לסיים את המשימה שלשמה התגייסנו".
במוצאי שבת שמחת תורה ה-7 לאוקטובר, חודש לאחר לידת בנה שלו, התגייסה לצבא כקצינת נפגעים. ה -7 לאוקטובר זכור לה כיום מצמרר. "אף פעם בחיים לא פחדתי כמו ביום הנורא הזה" היא מגלה בקול רועד, "זה היה אמור להיות יום שמח, חג שמחת תורה. היינו בבית, חיכינו לקידוש ולהקפות בבית הכנסת, פתאום שמענו יריות ויירוטים. אבישי אמר לי "אוריה משהו חמור קורה" ומיד אחר כך רב היישוב, הרב מיכאל אדרעי, האהוד מאד בקהילה שלנו, הודיע שאפשר להפעיל טלפונים ואז שמענו הוראות להחשיך את אורות הבית ולהסתגר בממ"ד. לא פשוט להיכנס עם ארבעה ילדים קטנים שהקטן בהם בן חודש לממ"ד חשוך", היא נזכרת בבעטה, "מיד בדקנו האם גם השכנים יודעים שאסור לצאת מהבית".
"בערב, המפקדת שלי לירון צלצלה ושאלה אם אני כסגנית שלה מסוגלת להתגייס למרות שרק לפי חודש ילדתי. פניתי במבט לאבישי שאישר בהנהון ראש, ואני עניתי בחיוב ונכנסתי מיד לפעילות". כאן התעוררה בעיה של אוריה שהיא אם מיניקה: "שאבתי חלב ויצאתי לפעילות כקצינת נפגעים כשמשאבת החלב איתי בכל מקום. התחלתי לגייס חיילות לליווי פצועים ובני משפחותיהם בבתי החולים. אחרי מספר ימים הודיעו לנו שבגלל סכנות המלחמה אנחנו רשאים להתפנות מהיישוב. ארזנו והגענו לירושלים לדירה של אשתו של אבי ומשם פינו אותנו למלון. אחרי ארבעה חודשים קשים במלון הירושלמי שעובדיו מאד מאד השתדלו לעזור לנו, חזרנו לכפר מיימון".
"לפני שבועיים, מיד לאחר שחזרנו ליישוב שהיה אמור להיות בטוח ושקט, שמענו רעשי מלחמה עוצמתיים, הבית רעד, אפילו הווילונות רעדו והילדים שלנו ישבו בסלון והמשיכו לשחק כאילו כלום, כשהם מסבירים בקול רגוע "זה החיילים הצדיקים שלנו מנצחים את הרשעים".
לשאלה מה היא מתכננת לעתיד היא עונה "בעזרת הקדוש ברוך הוא, אני מקווה מאד להמשיך לעשות דברים טובים ולקדש שם שמים".
