שי- לי עטרי ויהב וינר היו שני סטודנטים. צעירים שהכירו בשיעורי משחק בניסן נתיב. הוא גילם את רומיאו והיא את יוליה והם התאהבו מעל הראש. במקרה שלהם ההורים נתנו את ברכתם והם יצאו לחיים משותפים והולידו יחד ובנפרד יצירות רבות – שי-לי כשחקנית טלוויזיה, יוצרת קולנוע ובהמשך גם זמרת ("אצלנו בגן") ויהב סלל את דרכו כשחקן ולאחר מכן כיוצר קולנוע מוכשר, מפיק וצלם. "יהב אהב להיות הכותב והבמאי ואני תמיד שיחקתי בפרויקטים שלו. זה המשיך גם שהלכנו ללמוד קולנוע. היצירה הייתה חלק בלתי נפרד מהזוגיות שלנו. מי שהיה אצלי ואצל יהב על סט צילומים הרגיש כאילו הוא חלק מאיתנו", מספרת שי-לי.
ב-2017 הם התחתנו ואחרי כמה שנים החליטו לעבור חזרה לקיבוץ בו יהב נולד, קיבוץ שהפך להיות מבוקש מאוד עם השנים – כפר עזה. בספטמבר האחרון נולדה ה-יצירה של חייהם – ביתם שיה. חודש לאחר הלידה, בבוקר השבעה באוקטובר, חדרו מחבלים אל הקיבוץ ורצחו את יהב שמסר את נפשו כדי להציל את בני משפחתו. שי-לי אומנם עברה הרבה בחייה – תאונת דרכים קשה מאוד ואונס אלים שעברה בצעירותה, אבל כלום לא הכין אותה לטבח האכזרי שארע בקיבוץ ולפרידה מאהוב ליבה.
"זה היה בוקר שעדיין אני לא מוצאת את המילים בכדי לתאר אותו", היא מספרת, "זה היה יותר סיוט או סרט מלחמה או סרט שואה מאשר מציאות. שעות ספורות לפני זה יהב העיר אותי ואמר לי ששיה ישנה והיא הולכת להתעורר רעבה. היא הייתה רק בת חודש. אז אני הייתי ערה כשהתחילו הפיצוצים והוא ישן בחדר השינה שלנו שזה הממ"ד. זו הייתה כמות לא נורמלית, משהו לא רגיל. התראת צבע אדום לא עמדה בקצב של השיגורים והייתה תחושה מאוד לא טובה. הבנו שמשהו קורה והתחלנו להסתכל בקבוצות הוואטסאפ. התחיל דיבור על זה שיש חדירה של מחבלים בקיבוץ ושנייה לאחר מכן הם כבר היו מחוץ לחלון שלנו. מאותו רגע אני ויהב התחלנו לדבר בשפת סימנים. בלי קול החלטנו שהוא יחזיק את דלת הממ"ד ואני אחזיק את שיה.
"הם היו ממש מעבר לקיר, מעל הראש שלנו. ישבנו על המיטה ושמענו את הרגליים שלהם רומסות את העלים מבחוץ. יהב, ניסה להקליט אותם כדי להזהיר את שאר הקיבוץ אבל הוא לא הספיק לסיים והם כבר עקרו את התריס של החלון. בשבריר שנייה ראיתי כבר את הזרוע של המחבל נדחפת לתוך הממ"ד. יהב הסתובב אליי ושלח לי סימן קצר, בלי פרידה מרגשת או משהו כזה. הוא הסתובב חזרה לחלון, פתח את הזכוכית והחזיק כנגדם את מסילת הברזל, בכדי שלי יהיה זמן לברוח מהדלת. ברחתי עם שיה על הידיים, יחפה ומיד פניתי שמאלה. שכן אחד שראה הכל סיפר לי שאם הייתי פונה ימינה הייתי מתה כי חיכו שם שבעים או שמונים מחבלים.
"תוך כדי שיורים עליי, ניסיתי להתחבא בתוך שיחים עד שמצאתי איזה מחסן. אבל שיה התחילה לבכות. עד אז, בדרך נס, היא בכלל לא התעוררה, לא מהפיצוצים ולא מהיריות. בעיקרון עשיתי איתה את כל ה'טעויות' של הורה מתחיל. הייתי מרדימה אותה ברעש, ורק כשהיא על הידיים. כל הזמן אמרו לי – תרדימי אותה בחדר חשוך, בשקט ורק יהב אמר שלא, שהיא צריכה 'לגדול עם הלהקה'. בדיעבד זה מה שהציל את החיים שלה”.
שיה הקטנה קמה רעבה, בדיוק כפי שאבא שלה שיער ושי-לי חיפשה מחסה אצל השכנים. "התחלתי לדפוק על דלתות של בתים. הייתה איזו שכנה שחשבה שאני מחבלת, ולא יכולתי להראות לה שזו אני, כי המחבלים היו שם כל הזמן. בסוף היה זוג שהבחין בי ונתן לי להיכנס מהחלון. התחבאתי איתם ועם שלושת ילדיהם 27 שעות בתוך הממ"ד בלי שתייה ובלי אוכל. זה היה נורא ובכל פעם ששיה התחילה לבכות רק ירו לעברנו יותר".
מתי הבנת שיהב נרצח?
"רק בדיעבד הבנתי שיהב נרצח כבר בשמונה בבוקר, ונלחם מולם כל הזמן. הם היו זורקים רימונים לבתים ומחכים שהאנשים יצאו מהם כדי לירות בהם. גם אצלנו הם עשו את זה. הם זרקו מטענים ורימונים, שהתפוצצו בתוך הממ"ד והבית שלנו עלה באש במשך שעות. יהב פעל נגד האינסטיקט ולמרות שהשארתי לו את כל הדלתות פתוחות, מצאו אותו בתוך הבית עוד מנסה לחסום את המעבר עם עגלה ושמיכה מגולגלת מתחת לדלת, לחסום את העשן. זה כל כך טראגי ומוזר כי יהב לא היה בן אדם טראגי. הוא היה מלא בהומור. זה מוות הזוי לעומת החיות שהייתה בבן אדם".
אסור לשכוח את אירועי השבעה באוקטובר
איך הייתה הזוגיות ביניכם?
"היצירה הייתה חלק בלתי נפרד מהזוגיות שלנו. מי שהיה אצלי ואצל יהב על סט צילומים הרגיש כאילו הוא חלק מאיתנו. היינו זוג מיוחד. הייתה בינינו המון כנות, מה שעזר לנו מאוד בעבודה יחד. אפשר להגיד עלינו הכל אבל לא הראינו משהו אחד כלפי חוץ ובפנים היה משהו אחר. כל מי שעבד איתנו יכול להעיד שעל הסט היינו אומרים הכל. לא הייתי כזו לפני שהכרתי את יהב. הוא לימד אותי איך זה מרגיש שפיך וליבך שווים ויש משהו מאוד נעים בלחיות ככה את החיים, בלי לאגור שום דבר בבטן, לטוב ולרע".
את האירועים שעברו עליה היא מתארת כ"שואה", שאותה היא נחושה לתווך לעולם באמצעות היצירה, שגם תשמש אותה למלא, או לפחות לנסות למלא, את החלל העצום שנותר בחייה.
"חשוב לי לספר עליו", היא אומרת, "לדעתי דרך הסיפור האישי יותר קל לגעת לאנשים ולגרום להם להבין. אני חושבת שהעולם שכח מהר מאוד מה קרה לנו בשבעה לאוקטובר, ואם אנשים ישכחו, אז החברים שלי והאיש שהכי אהבתי בעולם מתו לחינם. הלגיטימציה לישראל הולכת וקטנה, ואנשים לא מבינים שאנחנו צריכים להגן על עצמנו ושמי שנמצא בצדה שני זה ארגון טרור. בגלל זה היה לי מאוד חשוב לשתף כמה שיותר את הסיפור שלי ושל האנשים שהכרתי. בדיוק כמו סיפורי האתוס הציוני, וסיפורי השואה, שגדלנו עליהם בכדי שלא נשכח.
"אני מרגישה שחוויתי איזה שהיא שואה בהווה. כן, אני ושיה ניצולות. החיים שלי לאחרונה, הם זיכרון בסלון אחד גדול, כי חשוב לי לספר הכל לאנשים כמו דברה מסינג, או כל הסלבריטאים שהגיעו לישראל וככה לתווך את זה לעולם. במקום הזה, בעיניי, ליצירה וקולנוע יש מקום מאוד חשוב שיכול לשנות את השיח. כשפותחים את הלב קל לקבל דעות, ויצירה פותחת את הלב"
את חושבת שתמשיכי ליצור?
"אני מרגישה שזה כל מה שנשאר לי", היא נאנחת, "זה ושיה. יהב כל כך מילא לי את החיים. פעם הייתי זמרת ובעקבות אירועים קשים, הפסקתי לשיר. אבל הוא מילא אותי כמו מחיאת כפיים סוערות. לא הרגשתי שום חוסר. אני תמיד אומרת לעצמי שברגע שלא ירצו לשמוע עליו יותר, אני אהפוך אותו לדמות ואנציח אותו בדרך שלי, כיוצרת".
יש משהו שאת עושה עכשיו?
"מאז הטבח, אני מכינה ליהב מעין יומן ובו אני מתעדת אותי ואת שיה. נראה לי בלי שאני מבינה אני עושה סרט, זה קורה לי לפעמים. אני גם צריכה לאזור כוחות לערוך את הסרט הארוך שסיימנו לצלם ביוני. קוראים לו "אגדת קיבוץ" והוא צולם בכפר עזה. אבל אני מרגישה שאני לא מסוגלת כרגע לערוך אותו באופן אובייקטיבי, או אפילו להסתכל על מה שרואים שם. הדמויות הראשיות הם יהב ואני, עם כל הכאב והאהבה שלנו. השחקניות האחרות הן ליאורה אילון שאיבדה את בנה- טל ואיריס חיים שאיבדה את בנה יותם. הסרט הזה הוא התיעוד האחרון של כפר עזה, של המרחבים, של חדר האוכל .יש סצנה של סדר פסח וחצי מהניצבים בה כבר לא בחיים. זה כואב להסתכל על זה כי זה היה כל כך יפה. היה לנו כל כך טוב".
"זה לא רק האידיאליזציה שאחרי המוות. קשה להסביר כמה הוקרנו תודה למקום הזה בעודנו חיים. זה מקום שלא קיים בעולם המודרני, עם חיי קהילה וטבע. חיים פשוטים וזולים עם קצב אחר. גם אם מישהו יכול כלכלית לקנות מכונית יוקרה, הוא לא יעשה את זה כדי שהשכן שלו ירגיש טוב עם עצמו. לפעמים אני אומרת לעצמי שאולי זה עדיף שהבית שלי שרוף, כי ככה אני יודעת שאין לי לאן לחזור. אבל בסרט אני אראה את הכל חי ושמח וירוק ויפה וזה מפחיד אותי מאשר לראות את הבית שאיננו. עד עכשיו לא חזרתי לקיבוץ, אין לי אומץ".
את חושבת על לחזור לגור שם?
"אני מנסה לחשוב יום ביומו. יש אנשים שעדיין לא איתנו, חטופים, יש לי גם אח בעזה. אני לא מסכימה להמשיך לסדר היום. מבחינתי לחשוב על היום שאחרי, זה לחטוא למה שצריך להתעסק בו. אני עוד בהווה. ההסתכלות שלי הלאה היא נטו תפקודית. חזרתי לעבוד כדי לשרוד ואני כמו חיה, חושבת מיום ליום, משעה לשעה. זה עוזר לי לחיות. אבל אני כן יודעת שאני לא אתרחק מהקהילה שלי אף פעם. לא משנה איפה הם יגורו, הם הבית שלי. עברנו את זה ביחד והגורלות שלנו נשזרו. אבל אין לי מושג אם יהיה לי אומץ לחזור לקיבוץ".
כשאת רואה את כל המחוות שנעשות ליהב, איך זה גורם לך להרגיש?
"זה נותן לי נחמה", היא משיבה, "היה לו עוד הרבה מה לעשות וליצור, הייתי אמורה ללוות אותו בעוד הרבה שטיחים אדומים. כל הפרויקטים שמנציחים אותו כמו "יהבים" של מכללת ספיר ו -yes למעשה פורסים את השטיח האדום שהוא כבר לא יוכל ללכת עליו. זה כל כך לא הוגן. הוא היה בן 37, בשיא פריחתו. הוא היה כל כך מוכשר, הדעה שלו הייתה הדעה היחידה שהייתה חשובה לי. בניגוד לאדם, יצירה קולנועית נשארת לנצח, אין לה מוות. כל היצירות שהוא עשה, ושנעשות לזיכרו הן כמו קפסולת זמן שאין לה סוף. ככה אני יודעת שגם אם יהב איננו, בקולנוע הוא תמיד יחיה".
