"אני מבקשת להיפגש איתך, להסתכל לך בעיניים ולקבל תשובות לשאלות שלי", דרשה סימה חסון, יו"ר ארגון "צעדת האמהות" ואם לשני לוחמים, במכתב ששיגרה בשבוע שעבר לראש הממשלה בנימין נתניהו בו היא קוראת להפסקת הסיוע ההומניטרי לרצועה.
חסון, המתגוררת במושב פדויים שבנגב, מובילה את הארגון מאז שהוקם בשנת 2021 בעקבות נפילתו של הלוחם בראל חדריה שמואל במהלך עימותים ליד גדר גבול רצועת עזה. כמו הורים רבים בימים אלו, היא מספרת שגם היא נמצאת בפחד תמידי מפני הנקישה בדלת שעלולה לבשר את בואם של קציני הנפגעים. ולכן אז כמו היום, הארגון עושה הכול למען שמירה על חיי החיילים.
"אחרי מה שקרה עם בראל, שלא פתח באש מפני חשש מהפרת נהלים ובגלל זה קיפח את חייו, חשנו שהחיילים לא מקבלים מספיק גיבוי", היא מסבירה. "שופטים אותם לחומרה כשהם פותחים באש על מחבלים, וכך למעשה הם מופקרים לאויב. יחד עם ארגון 'תורת לחימה' של הרב אביעד גדות, נלחמנו עבורם, נתנו להם גב והצלחנו להביא לקיצור העונשים שהם קיבלו. עד היום אנחנו עובדים יחד, כי אנחנו מדברים באותה שפה. אחרי שנפתחה המלחמה, חידשנו את המאבק תחת הכותרת 'חיי לוחמינו חשובים יותר מהאויב'".
זה לא מובן מאליו?
"כנראה שלא. הפכנו למעין מכונות מהונדסות מול המסכים, כאילו הכמויות של הנופלים הם משהו נורמלי. אבל לא. כבר אי אפשר. מישהו צריך לקום ולהקים צעקה אחת גדולה. אנחנו שבויים פה בטרלול מתמשך ובאי ודאות. מי יגיד לנו מתי מסתיימת המערכה הזו? הרי ככל שנהיה שם יותר, יהיו יותר חללים והסיוע ההומינטרי לרצועה בטח לא יעזור".
חסון גם מבקשת לפרק את משמעות המושג "סיוע הומניטרי" וכל מה שמשתמע ממנו. "סיוע הומינטרי זה לא רק אוכל ומים, זה גם דלק שאנשי החמאס גונבים אותו ומסכן מאוד את הלוחמים שלנו. ארגון הטרור הזה שולט בכל הציוד שנכנס לרצועה וכך הוא מתחמש, מתחזק ולבסוף החיילים שלנו הם אלו שנופלים. לכן המסקנה היא ששום עזתי לא צריך לקבל סיוע הומינטרי, לא האזרחים וכך בטח שלא אנשי החמאס. היחידים שמעניינים אותי אלו הלוחמים שלנו. על אחת כמה וכמה בזמן שיש שם חטופים שמי יודע מה עלה בגורלם. אנחנו פונות לראש הממשלה ומבקשות להבין למה הוא שולח את החיילים והלוחמים שלנו להילחם ולהרוס את תשתיות הטרור ובמקביל הוא בוחר לאפשר לאויב להבנות מחדש".
היא מסבירה שאחרי המחאות הרבות שהובילה כיו"ר ארגון צעדת האמהות, היא הבינה שאין מנוס מצעד חריף יותר, ולכן החליטה לפרסם מכתב תקיף לראש הממשלה בו היא זועקת את מה שלב ההורים לא מסוגל עוד מלהכיל. "אחרי שעשינו כל כך הרבה הפגנות וצעדות שקראו להפסיק את הסיוע ההומניטרי, ישבתי וחשבתי מה עוד אפשר לעשות כדי לעצור את העוול הזה, שהוא כבר בלתי נסבל", היא מתארת. "הבנתי שלא נותר אלא לפנות לראש הממשלה בעצמו. פשוט ישבתי והמילים זרמו".
כאשר היא נשאלת לגבי הלחץ הבינלאומי, המשמש כהסבר הנפוץ ביותר לסיוע המועבר לעזתים, היא מצהירה ש"הלחץ שלנו יהיה הרבה יותר חזק. מי יכול להתעסק עם אמהות של לוחמים? ברור שזה לא יעבור בשקט". בנוסף היא מדגישה שאת השיקול הזה לקחה בחשבון הממשלה, הרבה מעבר לנצרך. "כל בוקר אנחנו קמות להודעות על חיילים שנהרגו. זה לא נתפס. די לקונספציה הזו של 'הלחץ מארה"ב'. הם צריכים להבין שאנחנו מדינה ריבונית ואנחנו אחראים לגורלנו וגורל בניינו. גם אם יהיה להם קשה להתרגל לזה, בסוף הם יצליחו. אנחנו רוצות לנפץ את התפיסה הזו, שהסיוע ההומינטרי מגיע רק בגלל הלחץ מבחוץ. אנחנו כבר ממזמן לא מאמינות לזה".
חסון (50), נשואה למנשה ואם לחמישה ילדים, מספרת שהדבר היחיד שהציל את המושב שלה בשבעה באוקטובר היה שהם פנו ימינה לאופקים, ולא שמאלה אליהם. "אבל זה פגש אותי בכל כך הרבה נקודות. אמא שלי ואחים שלי הם תושבי אופקים ואפילו התארחנו שם בחג. אנחנו אומנם הספקנו לחזור הביתה לפני, אבל שמענו הכול. עד היום אחותי בחרדה עם טיפות הרגעה, אחרי שראתה את אנשי החמאס מסתובבים ברחובות. אחיין שלי ניצל מהטבח בנובה, יש לי שכן מהמשק הסמוך שנרצח במסיבה, וגם חייל מהמושב שאני מכירה שנפל. אין אחד שהמלחמה הזו לא פגעה בו. מפה מגיע הכעס הגדול וחוסר ההבנה".
לא קל לזהות שלאורך כל השיחה המתנהלת עימה, שני בניה שהתגייסו ללחימה מתוקף צו 8, הם אלו שנמצאים בכל רגע לנגד עיניה. "מי בימינו לא מפחד מהנקישה על הדלת? אלוקים שיעזור לנו", היא נאנחת. "אין לי באמת מילים לתאר את הדאגה וההרגשה, אבל כל אחד ובמיוחד הורים ללוחמים שנמצאים בסיטואציה הזו, מבינים את מה שעובר עלי. מאז ששמענו על הלוחם הראשון בעזה, וכל בוקר כשאנחנו קמים עם דבר מותו של עוד לוחם, אנחנו בעצם מתעוררים לסיוט שלא נגמר. 'הותר לפרסום', אלו שתי מילים שמערערות אותי מהיסוד כל יום מחדש. ואנחנו אומרות לא עוד".
האם דיברת עם הבנים שלך על מה שהם עברו?
"אצל הסיירות זה דום שתיקה, לא מספרים ולא משתפים. אבל כן מקבלת את מידע וסיפורים מבחוץ, לא מתוך הבית שלי. אבל אני לא צריכה את זה, מספיק שאני רואה איך הם חוזרים ואני מבינה מה עבר עליהם שם".
היא מוסיפה: "ההנהגה הורידה הילוך וזה פועל לרעתנו. כל האוכלוסייה חווה את זה, לא רק אנחנו. זה כאילו המציאות לא מתאימה בין מה שאנחנו שומעים לבין מה שהלוחמים שלנו מספרים כשהם חוזרים הביתה. אני שומעת כבר הורים שאומרים 'חיילים סתם מתים' וזה משפט נורא בעיניי, אבל הוא מוכיח את המצב הרע שהגענו אליו. להורי הלוחמים כבר אין אמון במערכת, הם הרימו ידיים. שמעתי שגם במסדרונות הכנסת מדברים על זה שהמראות האלו חייבים להיפסק. כולנו יודעים בדיוק למי זה הולך, וזה חד משמעית זלזול בנו. אנחנו רוצות להבין למה הוא לא מפסיק את הסיוע".
בימים אלה, חסון גם מתמודדת לראשות המועצה האזורית בה היא מתגוררת, אך מודה שהיא מתקשה לנהל את קמפיין הבחירות בעיקר בזמן שהיא מתגייסת להגן עליו. "מתקשרים אליי אנשים, ושואלים מה קורה? איפה את? למה את לא מעלה פוסטים? ואני עונה להם שאני לא מסוגלת לנהל קמפיין בחירות כשחיים של צעירים נגדעים שם בתוך עזה. גם היום סיימתי צו שמונה כרבש"צית של המושב ובדיוק השבתי את הנשק לבסיס אורים. אני אומנם אמשיך להתמודד, אבל אני לא באמת פנויה לזה כרגע".
מה את חושבת על החזרה ההדרגתית לשגרה?
"אני די אמבילוונטית בנוגע לנושא הזה", היא משיבה. "מצד אחד אני מבינה את הרצון להמשיך את החיים, אבל מצד שני המערכה בעזה לא הסתיימה וגם אין תגובה מספיק חזקה בצפון. אני מאוד חרדה ליישובים שם. מה שקרה אצלנו בדרום זה רק עניין של זמן אם לא יטפלו בבעיה. אנשים שומעים שם חפירות מתחת לבתים שלהם, וההנהגה לא עושה כלום. אולי יש דברים שאנחנו כאזרחים לא חשופים אליהם, אבל אני מאמינה שיש הרבה דברים שביבי עצמו לא רואה ומתפקידנו להאיר את עיניו".
