אור מזעקי מספיד את חבר הילדות שלו, איתמר בן יהודה ז"ל, בן 21 בנופלו. מ״כ בגדוד 13 בגולני, שנהרג בקרבות עם מחבלים סמוך לגדר הגבול
איתמר ואני מכירים מאז שאני זוכר את עצמי. הפכתי להיות חברם הטוב של איתמר וגלעד (אחיו התאום) מהשנייה הראשונה שנפגשנו אי שם בגיל 4 בגן טרום-טרום חובה בשכונת חבצלת שברחובות, אליה עברה משפחתי בהיותי בן 3. היות וגרנו באותה השכונה נהגנו להגיע אל הבתים אחד של השני גם אחרי שעות המסגרות, ולמעשה מאז ומתמיד אהבנו לעשות סיבובים בשכונה יחד – אל הגן הציבורי, מגרש הכדורגל, וכמובן בשדות ליד הבית בימי שישי אחר הצהריים (מסורת קטנה שהתפתחה ונשמרה עם השנים).
בגן חובה הצטרף אלינו ניר ברצ'ינסקי, ויחד הפכנו לחבורה קטנה של ארבעה, אחים של ממש – מספרים, מדברים וחווים הכל ביחד, גם רגעי אושר ושמחה וגם רגעי קושי וכאב.
ארבעתנו חלמנו, לעסוק בתחום הנדל"ן בארצות הברית יחד ולעשות המון כסף, נהגנו לומר אחד לשני תמיד ש"יחד נכבוש את העולם" והאמנו בזה ועודנו מאמינים. יחד עם כל החלומות והרגעים הגדולים, "ההרואיים" והמשמעותיים שהיו לי עם איתמר, אני חושב שדווקא הרגעים הכי מיוחדים שהיו לנו יחד אלו השיחות אחד על אחד ברכב, בלילה גשום, שיחות מלב אל לב, שיחות מאח לאח שנמשכו אל תוך הלילה הארוך, שיחות שלא רציתי שיגמרו לעולם.
הערצתי את רדיפת הצדק הטבועה בו. כבר כילד אני זוכר את איתמר מתעמת עם ילדים שהיו נטפלים לחלשים מהם. הרבה פעמים הייתי צריך להחזיק אותו, הלכה למעשה, כדי שלא תתפתח קטטה, ואילו אני – על אף שדבקתי באותם ערכים – נהגתי לשתוק כאשר צפיתי בהם נרמסים אל מול עיניי. תמיד הסתכלתי עליו בהערצה, בעיניים נוצצות, כשהוא לא היה מוכן להשלים על עוולה שנעשתה למישהו אחר. אם הייתי צריך לתאר את האופי של איתמר במשפט אחד זה ללא ספק היה "בקש צדק ורדפהו" וזה משהו שאני רוצה לאמץ לעצמי, לזכרו.
איתמר היה בן אדם מיוחד, אינטליגנט, אוהב אדם, אהב את מולדתו כאילו הייתה בת זוגו, לוחם צדק וגיבור, אבל לפני הכל הוא היה איתמר שלי, אח שלי, חלק ממני.
הוא נפל בקרב על קידוש מולדתו וערכיו, תוך הגנה על כל היקרים לו ועל תושבי מדינת ישראל.
איתמר בן יהודה – היית ותמיד תהיה אח שלי, חלק בלתי נפרד ממני. אני אוהב אותך לנצח.
לירון בן שלוש, מספידה את בן דודה יהב וינר ז"ל, בן 37, שנרצח על ידי מחבלים שפרצו לביתו בכפר עזה כשהגן בגופו על אשתו שי לי, ובתם בת החודש, שייה
בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מקנאה במתיא שלנו בן השנה. הוא שמח, תם וטוב לב, חי את הרגע ולא חווה את הכאב השורף של האובדן שלך, שלפעמים אני מרגישה שלא נצליח להשתקם ממנו .
אני עדיין מסרבת להאמין שלא נוכל לנתח ביחד את הטירוף שקרה פה למשפחה שלנו, את מה שזה עשה לנו, לדבר באמת, מהלב. לדבר חשוף כמו שתמיד דיברנו מאז שנולדת, אם זה בבית של ההורים שלי בחולון או בחדר שלכם בבית הישן בקיבוץ. ישנו יחד, בילינו יחד וזה אף פעם לא נגדע. לא הלכנו איש איש לעולמו. נשארנו שזורים זה בזו, בני דודים כמו אחים, קרובים בלי מאמץ, שאומרים הכל הכל בלי לחשוב פעמיים. אתה היית סקרן נצחי, שואל הכל וגם מספר הכל. ואני הייתי סקרנית לגביך, תמיד רציתי שתישאר לעוד קפה, שלא תלך עדיין… גם הילדים ביקשו שתישאר, לא רצו שתלך.
בימים האחרונים אתה מקבל טונות של אהבה והערצה. אני רואה את מה שעומד לפנינו, אתה גיבור וכולם יזכרו אותך כגיבור אבל זה קשה לי !כי גיבור זה סמל אבל אתה אדם חי, תאב חיים. 'שנמשיך כמו שאנחנו', כתבת לי בברכה ליום ההולדת לפני חודש. שנישאר ככה בדיוק- מגובשים, אוהבים בריאים ושמחים. רצינו לגדל יחד את הילדים, רצינו לקרוא תסריטים אחד של השנייה ולתת הערות, לחלום, לבטא את עצמנו, להצליח, להיכשל, להתמרמר, לצחוק, לאכול, לחיות ולצחוק שוב. יחד .
אתה הדוד הכי טוב בעולם. באמת. נתת לילדים שלי הכל, בנתינה אמיתית כי רצית, כי נהנית מזה. אביתר זכה להכי הרבה ממך, אבל גם תלמה – כמויות של אהבה, צחוקים ושירים עם שי לי עם סבלנות ושטויות, שיחקקו בהם לנצח .
ואם יש דבר אחד שאני ממש מתנחמת בו, זה שידעת שתמיד יש לך בית אצלי ושידעת כמה אני אוהבת אותך. לא היו לנו עכבות, לא היו דברים שלא אמרתי או דברים שלא שאלת. ידעת כמה אני אוהבת אותך .
אז כן , אני מקנאה במתיא שלא ידע כלום, אבל במחשבה שנייה, לא הייתי מתחלפת איתו, כי היה פה סיבוב מדהים, בן דוד מתוק שלי, היה כל כך כיף ביחד.
לא יודעת למה, אבל יש לי תחושה שאתה מסתכל עלינו ומחייך. אולי אני מגנה על עצמי, אולי זה משהו מעבר. הדבר היחיד שאני יודעת בבטחה זה שלמרות הכל, הסיפור שלך הוא סיפור של חיים ולא של מוות. סיפור של חיים, של אור ושל אהבה, וככה נספר אותו לנצח .
אוהד הראל, מספיד את גיסתו שרונה שמוניס הראל מראשון לציון, שחגגה יום הולדת 40 במסיבת ״נובה״ ברעים, בעת שנרצחה על ידי מחבלי חמאס
גיסתי היפה, תישאר תמיד ילדה בנפש. היא כל כך אהבה מוסיקה, שזה כל כך סימבולי שנרצחה במסיבת יום הולדתה. שרונה הכירה את יותם, אחי הקטן, לפני שנים באחת מהפקות הפאנג'ויה באילת, ומהר מאוד, לאחר שחזרו, הם התחברו והתאהבו. נולדו להם שני ילדים קסומים, רום, בן 9.5 ואלמה, בת 6.5. שתי המשפחות נהגו לחגוג חגים אצל אימי. מכיוון שאני הבכור במשפחה ואנחנו יתומי צה"ל עוד מילדות, היה לי חיבור טבעי לאביה של שרונה גיסתי, ותמיד אהבתי להיות בחברתו.
שרונה הייתה מלאת שמחת חיים, אהבה אנשים, אהבה לצחוק, ולא סתם בחרה במקצוע עיצוב פנים, תמיד אהבה סטייל וצבע. הייתה אישה צבעונית בכל הרבדים, מבפנים ומבחוץ.
לשרונה ולי היו הרבה בדיחות, הומור שחור בעיקר, ושני דברים שהם רק שלנו:
- שנינו תחרותיים. בסיום ארוחות השישי המשפחתיות נהגנו לשחק רמיקוב, וכמה נהניתי לעצבן אותה ולהקניט אותה כשניצחתי.
- על אף היותה אשכנזייה לחלוטין, אף אחד מהמשפחה לא היה יכול להתחרות בה באכילת חריף. גם לא אני. היא תמיד צחקה עליי, כשהייתי טועם וקופץ לחפש כוס מים.
ביום שבת ה- 7.10.23 התעוררנו ב-06:30 לאזעקות בבית, בראשל"צ. לאחר שעתיים-שלוש, יותם, אחי, צלצל ואמר ששרונה נסעה למסיבה, וב-09:07 הייתה ההודעה האחרונה ששלחה לו – "יורים עלינו ואני מסתתרת".
נסעתי לאסוף את אחי כדי לחפש את שרונה. הגענו לאזור המסיבה. טילים שייטו מעלינו, הכבישים מימין ומשמאל שזורים בשריפות וצמחייה בוערת ועשן מכל מקום. חיפשנו ללא הצלחה. מרגע סגירת הצירים המרכזיים נסענו לבתי החולים, ושוב ניסינו לאתר מידע, אך לשווא.
בעזרת חברים הקמנו חמ"ל, התראיינו לרשתות זרות, ללא אפשרות לישון בכלל, עד שמקץ עשרה ימים קיבלנו את הבשורה המרה שיש התאמת די.אן.איי וששרונה נרצחה.
כל כך אתגעגע לגיסתי היפה. יפהפייה מבפנים ומבחוץ, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.
כרמית פלטי קציר מספידה את אביה, רמי קציר, 79, שנרצח בממ"ד ביתו בקיבוץ ניר עוז. אשתו חנה ובנו אלעד נחטפו ומוחזקים בשבי החמאס בעזה
אבא שלי, רמי קציר, נולד בחדרה. הוא הצטרף לתנועת השומר הצעיר כנער, התגייס עם הגרעין שלו לנח"ל, והיה ממקימי קיבוץ ניר עוז שבנגב המערבי. אבא היה מכונאי של כלים חקלאיים עם ידע אדיר על כל סוג של טרקטור או מכונה אחרת. בפינת המוסך הגדול של הקיבוץ, בשלווה, לצלילי מוסיקה קלאסית תמידיים, הוא תיקן כל דבר שניתן לו – משעון יד ועד קומביין תפוחי אדמה.
ברבות הימים הוא פגש את אמא שלי, חנה, בת קיבוץ עין כרמל ויחד הם הקימו בניר עוז את ביתם ואת משפחתם, ילדו את אחותי אביטל, אחי אלעד ואותי, כרמית. אלעד, שמוכרז כרגע נעדר, נלקח באותו יום ארור, בו אבא שלי נרצח בממ"ד.
כשגדלתי בקיבוץ בימי הלינה המשותפת, השעות בבית ההורים היו מאוד תחומות, אבל אני זוכרת שהיה לו מאוד חשוב "להדביק" אותנו באהבה למוסיקה בכלל, ולמוסיקה קלאסית בפרט. בכל פעם שהיינו מגיעים לבית ההורים אחר הצהריים הוא היה עורך לנו חידון מוסיקלי – היה משמיע יצירה ואנחנו היינו צריכים לזהות מה שמה ומי הלחין אותה.
אבא היה אוטודידקט: הוא לימד את עצמו בגיל מבוגר מאוד לתפעל מחשבים ולסרוק מסמכים. הוא מונה לאחראי על הדיגיטציה של ארכיון הקיבוץ, והפרויקט האחרון שלו היה לסרוק את מחברות השמירה מבתי הילדים של הקיבוץ, בהן תועדו קורותיהם של כל הילדים – מי בכה ומי ישן לילה שלם. בכל פעם שביקרתי, והיו הרבה פעמים, אהבתי לעלעל בהן – שנינו אוהבים תיעוד, אנשים סנטימנטליים, והבנו תמיד את המשמעות העמוקה של זיכרונות.
אבא הקפיד לשמור את הראש שלו בכושר: משחקי חשיבה, דמקה, שחמט ותשבצי היגיון. הרוח הספורטיבית המשיכה עם הנכדים ובמקום חידון מוסיקלי, נערך טורניר משפחתי בין כל הנכדים – מי מצליח לנצח את סבא. בתקופות בהן הוא לא היה בקו הבריאות, הנכדים הופתעו שהצליחו לנצח אותו, וכששב לנצח את כולם, ידענו שמצבו משתפר. המשפחה והקהילה היו תמיד בראש מעייניו. הוא הקפיד לעשות הליכות גם כשלא היה בקו הבריאות כדי לפגוש אנשים בשבילי הקיבוץ ולשאול לשלומם ולשלום משפחתם.
הוא היה אבא מאוד אוהב וחם. לא איש של מילים רבות. הוא היה איש של דאגה שקטה, עקבית ועוטפת. הוא היה ידוע בהענקת מתנות יום הולדת מופרזות, של סכומי כסף גדולים לכולנו, כולל לבני בן הארבע.
הוא תמיד הקפיד לשאול איפה אנחנו ואם הגענו הביתה. בשבוע שעבר, כשנחתו טילים בעיר מגוריה של אחותי, היא אמרה לי: "אני לא מאמינה שהוא לא שואל אם הגעתי הביתה כבר". יהי זכרו ברוך.
